נראה כי המצב בעירק ימים ספורים לאחר הריגתו של קאסם סולימאני מתפתח לכיוון שלילי עבור ארה"ב.
בעירק נראה כי התגובה העממית על מעשה (הנתפס כהפרה של הריבונות הלאומית) חיזקה את הקשר בשוליים עצומים של האוכלוסייה העירקית (יתר על כן שני שליש מהווידוי השיעי) עם טהראן. קשר שעד לפני מספר ימים רבים התמודדו כ"התערבות ", אך שכיום אינם מרגישים יותר ביקורת גלויה.
באיראן נראה כי הריגתו של איראני (גיבור לאומי יתר על כן) על ידי מעצמה זרה שנחשבה בעיני רבים ל"אימפריאליסטים "ו"צלבניים" הייתה השפעה ראשונה בדיוק על ההחלמה סביב כוח השלטון (כוח זה לאחרונה זה התערער בגלל המשבר הכלכלי במדינה וההפגנות שנגרמו בגלל עליית מחירי הדלק והודחקו בדם).
הפרלמנט העירקני ביקש פה אחד את נסיגת הכוחות הזרים מהשטח (כלומר, כמובן, רק אלה של הקואליציה המונהגת על ידי ארה"ב נגד נאט"ו ושל נאט"ו, כוח שהוא למעשה גם מוביל על ידי ארה"ב בעירק) . העובדה שרק מעט יותר ממחצית מחברי הפרלמנט השתתפו בהצבעה, יתר על כן רק אלה בעלי האמונה השיעית וכי החלטת הפרלמנט אינה כשלעצמה מחייבת רשמית (מבקשת אז שהממשלה תנקוט בצעדים הדיפלומטיים הנחוצים לעבר ארה"ב ונאט"ו) זה לא רלוונטי. זה האות הפוליטי שקובע!
החל מה -5 בינואר חיילי הקואליציה נגד דאעש ונאט"ו כבר לא רצויים והם "כוחות כיבוש" רשמית, על כל המשתמע מכך לביטחונם, למען הלגיטימיות הבינלאומית שלהם (ממנה יכול ארה"ב לתת לעזאזל. אך לא הרבה בעלות ברית אירופיות, גרמניה ואיטליה מלכתחילה) ובאותה אפשרות למלא את המנדט שלהן.
מצד שני, ברור כי ממשלת בגדאד יכולה לבקש ממשקל בגדאד לאיראן ורוסיה סיוע להתמודדות עם חידוש הטרור האסלאמיסטי הסוני, ובכך לאפשר, אפילו ברמה הצבאית, איחוד השליטה בטהראן (ומוסקבה) מאיראן. לים התיכון לאורך "חצי סהר שיעי" שמחבק את איראן, עירק, סוריה ולבנון.
כצפוי, איראן אמרה שהיא תצא מהעסקה הגרעינית (JCPOA). לפיכך היא תוכל להתקדם בצורה חופשית יותר ולאור השמש גם בגזרה זו, שתמיד זוהתה על ידי ארה"ב כגורם סיכון גיאו-פוליטי עולמי.
האיומים על האינטרסים האמריקניים (לא רק במזרח התיכון) לא מגיעים היום רק מטהראן, אלא מכל העולם השיעי. איומים ביחס אליהם אין לזלזל בגורם ה"זמן ". למעשה, טראמפ צריך למהר ועליו לספק את דעת הקהל שלו (בחזית הפנים) ובני בריתו (בחזית הבינלאומית) סימני ניצחון לפני קמפיין הבחירות המחודש. משטר טהרן אינו מחויב לתאריכים המיידיות הללו. מצד שני, האייטולות נשלטות כבר 40 שנה ויכולות לחכות להכות מתי והיכן הכי כואב (אולי רק כמה ימים לפני הבחירות הבאות בארה"ב). יתרה מזאת, האיום של ארה"ב לפגוע ב 52 אתרים איראניים (שביניהם נראה שיש אתרים היסטוריים ודתיים אסלאמיים) עשוי להוביל לתגובה אנטי אמריקאית מצד כל העולם השיעי (למשל באפגניסטן, שם יש מרכיב שיעי משמעותי) ואולי חלק גדול מכל העולם האסלאמי, כולל לא שיעים.
אז ... האם הכל משתבש בארצות הברית? כלומר, טראמפ פעל בדחף (מתוך מחשבה שהוא שוורצנגר חדש או ברוס וויליס שמבטל את "הרעים" של העולם) ולא חישב את ההשלכות של מה שהתכוון לעשות? או שמא יוזמה זו היא חלק מתכנית גדולה ומפורשת יותר, ואם כן איזו מהן? קשה לומר.
דרכו הבלתי צפויה של הנשיא האמריקני לנקוט יוזמות מזעזעות אפילו ברמה בינלאומית, טעמו לסיכון ולפיתול העלילתי המרהיב, הצורך להסיח את דעת הקהל הפנימית בכך שהוא מציע לו את "קרקפת האויב" ברגע. קשה מבחינה פוליטית (למשל, בקשת ההדחה, שממילא תהיה סיכוי מועט מאוד לעבור לסנאט) או לאור הבחירות הקרובות לנשיאות: כל זה יכול לרמז על החלטה מאולתרת ולא מספיק מחושבת. העובדה שטראמפ לא משתמש בתמיכה הרעיונית של משתפי הפעולה שלו (או שהוא מחליף אותם ללא היסוס אם הם לא במאה אחוז בקנה אחד איתו) תומכת בהשערה הראשונה.
עם זאת, יתכנו עוד. ייתכן שארה"ב פעלה "לרצות" חלק מבני בריתם באזור שמסיבות שונות לא רצו ולא יכלו לחשוף את עצמם ישירות (ישראל וסעודיה). או שיש אולי עיצוב רחב עוד יותר.
ברור שבזכות הטעויות וההפסקות של מדיניות ארה"ב בעשרים השנים האחרונות, כל הטווח מאיראן לים התיכון בימינו אינו יציב במיוחד ובהחלט נמצא במשבר. ברחבי האזור (מלבד ישראל) איבדה ארה"ב חלק ניכר מההשפעה שהיא נהנתה בעבר. הודחה (מימין מארצות הברית!) המהווה את התפשטותה האיראנית לקראת הים התיכון (סדאם), המיליציות הפרו-איראניות קיבלו בעירק, סוריה ולבנון תפקיד שהוא מעבר לתפקיד הצבאי והאמינות (במיוחד לבנון ו סוריה) כמעט ולא נשרטה.
מדיניות החוץ של ארה"ב החליפה ביו-יו נצחי פעולות של התערבות עם הצהרות על נסיגה מהאזור, על בסיס תזמון המוכתב על ידי מועדי בחירות מקומיים ולא על פי חזון גיאו-פוליטי ארוך טווח. זה הותיר מקום לרוסיה להתבסס כמעצמת-על אמינה להתייחס ולשתי מעצמות אזוריות, המתמודדות היסטורית אך כיום שניהם קשורות למוסקבה (בעיקר איראן ובמידה פחותה לטורקיה), כדי להרחיב את תפקידן באזור.
ניתן להעלות על הדעת כי, למטרה היחידה להימנע מתהליך נורמליזציה בו ארה"ב לא תמלא עוד תפקיד, טראמפ החליט "לפוצץ את השולחן" (להערער עוד יותר את האזור) כדי למנוע התבססות של שילוב מוסקבה-טהראן ב שליטה באזור?
בהקשר זה, ניתן אפילו להכניס את הנסיגה האיראנית הנראית מראש מה- JCPOA כקטע של פאזל שהוקדם במומחיות בוושינגטון (או לנגלי). למעשה, למרות מאמצי האיחוד האירופי להחזיק אותה באופן מלאכותי, העסקה כבר הייתה מתה בפועל, לנוכח יציאתו של טראמפ בשנת 2018 והטלת סנקציות כלכליות על עסקים שהמשיכו לעשות עסקים עם טהראן. היה ברור שבשלב זה איראן גם תוקיע את ההסכם. מצד שני, זה כנראה מה שהנצים האמריקנים רצו מאז ומתמיד, כדי שיוכלו להצדיק פעולות, כולל צבאיות ולא רק מסחריות, נגד טהראן, שנשארה עבור אמריקאים רבים הגרועים מ"המדינות הסוררות ".
זה נכון שסולימאני היה סכנה והיה אדם ידוע, לא רק בגלל יכולותיו האישיות ללא ספק, אלא גם ומעל הכל בגלל המחסור המוחלט של הכפכפים בניהול המלחמה "שלו" במערב. אין ספק שהוא היה (כזרוע) מאחורי ההתקפות נגד מכליות הנפט במפרץ ונגד תשתית האנרגיה הסעודית. עם זאת, ההחלטה הפוליטית עלתה גבוה יותר. למעשה, סולימאני, אף שהוא פעל באוטונומיה רבה, היה גנרל איראני שיישם את ההוראות שהגיעו מטהראן ובמיוחד מהנשיא חסן רוחאני. ממשיך דרכו אסמאעיל גנאני יתקיים באותה צורה של סולימאני, אך בצורה חסרת רחמים עוד יותר מכיוון ש"מוצדקת "על ידי מה שאיראן כולם (אפילו מתנגדי משטר האייתולה) מחשיבים כ"פשע אימפריאליסטי של ינקי".
ניתן לחסל את סולימאני אם תרצה בכל כך הרבה דרכים. מובן מאליו כי הריגתו של אחד הגברים החשובים ביותר במשטר האיראני בצורה כה בולטת תחייב למעשה את טהרן להגיב בצורה בולטת עוד יותר.
לכן, אפשר לתהות אם לעורר תגובה כה איראנית הייתה המטרה האמיתית של טראמפ. ככל שהתגובה הזו תהיה עקובה מדם, כך הממשל האמריקני יצליח להצדיק - לאחר מכן - את הריגתו של סולימאני (שלגיטימציה החוקית שלו מעורערת על ידי יותר מאחד) בטענה: "בהתחשב באיזה סוג עבריינים זה היה" וככל שיותר יצדיק פעולות צבאיות עתידיות נגד איראן או אינטרסים איראניים בעולם.
כמו כן לא ניתן לשלול כי טהרן תגיב בהתקפות חדשות על אוניות במפרץ. עם זאת, הדבר יתן הצדקה מועילה לארה"ב, ערב הסעודית ואחרים למתקפה בהיקף נרחב, אשר טהראן כנראה לא תוכל לקיים.
יתר על כן, במקום לפנות למבצעים צבאיים קלאסיים, טהראן עשויה לפנות לצורות של לוחמה היברידית, תוך שימוש בפעולות טרור וגם התקפות סייבר. תקיפות שזה יכול להוביל לכך שאחרים (קבוצות חמושות שיעיות, האקרים וכו ') יכחישו אחריות לפעולות כאלה. טהראן תוכל להכות אינטרסים לא רק של ארה"ב, אלא גם של בעלות בריתה באזור המזרח התיכון ומחוצה לו. יעדים אפשריים מלבד ישראל יכולים להיות ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות. מה ששוב יספק לגיטימציה לתגובה אמריקנית נגד איראן.
המהלך של טראמפ מבהיר, כמובן, את מדינות אירופה, שלא אהבו בעבר יוזמות קודמות של אנטי-איראן בבית הלבן. עם זאת, אי התמיכה בטראמפ תחמיר את ההתבדלות בין ארה"ב לאיחוד האירופי. ברור ששוני ההשקפות והנקמה האמריקאית הבלתי נמנעת כנגד "בעלות ברית לא מיושרות", שטראמפ רגיל אותנו, יהפוך את "הקישור הטרנס אטלנטי" עליו אמורה הברית הברית האטלנטית ("קישור טרנס אטלנטי") שהסולידיות שלו כיום נראה שרק ג'נס סטולטנברג הימר). יתרה מזאת, עבור האיחוד האירופי (ובמיוחד עבור איטליה, צרפת ויוון) ההתפתחות של משבר לוב חשובה בהרבה ממשבר אפשרי בוושינגטון-טהרן.
"קורבן בטחונות" של הסטייה זו בין השקפות יהיה גם האמינות והלכידות של הברית האטלנטית. אבל אנחנו באמת בטוחים שטראמפ לא מתכוון להפעיל לחץ על נאט"ו ה"ישן "כדי לקבל מוטיבציה נוספת להיפטר מברית שמכוח התחייבויותיו להתייעצות הדדית להחלטות על ידי אחדות, לו ( כמו ג'ורג 'וו. בוש לפניו)
עם זאת, בהחלט, עבור עירק, שכבר הייתה חבוטה על ידי 16 שנות מלחמת אזרחים, תקופה ארוכה בה יתקיימו קרבות גיאו-פוליטיים בין ארה"ב לאירן על שטחה (במעורבות רוסיה, סעודיה וישראל)
כל מה שקורה בשעות אלה היה מתוכנן ומבוקש בוושינגטון והורגש שהיה צורך להקריב את עירק כדי לאפשר תגובה צבאית אמריקאית אנטי-איראנית שמטרתה להחזיר את השפעתה של ארה"ב באזור בו (עקב מסתיר זמן רב את הדוד סם) האם מוטלת שליטה על טהראן ומוסקבה (כשברחוב בייג'ינג)?
או שמא ארה"ב עשתה רק את התוצאה המסוכנת של החלטה שהוכתבה על ידי צרכים פוליטיים פנים ולא מטרות גיאופוליטיות, שהשפעותיה יצאו מידו של טראמפ?
קשה לומר. אולי התשובה, מאכזבת ככל שיהיה, היא השנייה.
רק ההיסטוריה יכולה לומר לנו איזו משתי האפשרויות נכונה.
אבל באופן אישי, הייתי מאמין יותר בכוח-על שמקיים תמרון מסוכן, חסר מצפון ומכיאוולי, בהחלט מצער מבחינה אתית, ולא בכוח-על שנע על לוח השחמט הבינלאומי כמו הפיל הקלאסי בכלי זכוכית, ויוצר חוסר יציבות רק לצרכי בחירות ביתיים וללא חיזוי מדויק של תוצאות מעשיו.
צילום: צבא ארה"ב / IRNA
