צריפים ירוקים ומאזנים אדומים

1% התנודה המשתנה שאיטליה מקצה לביטחון חייבת, כידוע, להשוות ל -2% שמדינות אירופה האחרות מקצות לכוחות המזוינים שלהן. לפיכך, זה עניין של שביעות רצון לשים לב למחקר השאפתני "צריפים ירוקים" שקידם ה- SME כדי לתת צורה לפרויקט שמטרתו לחדש מורשת תשתית עתיקה ולכן לא מאוד פונקציונאלית ויקרה לניהול. בפרויקט ישתתפו מוסדות המעוניינים בהחלפות ושימוש בנכסים וכן שימוש כפול בחלק מתשתית הצבא. האיחוד וההתייצב של הצריפים הקיימים יאפשרו, במיוחד, את הפתיחה לעולם האזרחי של תשתיות ספורט ופנאי, כולל גני ילדים שהפכו הכרחיים ביישוב צבאי בו אחד ההורים עוסק מדי פעם במשימות ארוכות טווח בחו"ל או בתחרות עם כוחות אודין ("דרכים בטוחות"). ברור שזמן המימוש של הפרויקט המדובר, הבוחן 26 אתרים צבאיים, מותנה בקטנות האורז הזמין, התניה הנראית ברוח ביקורתית לא רק על ידי הצבא אלא גם על ידי אחוז הגידול של האזרחים ( 72%) שמביעים אמון / הערכה כלפי הכוחות המזוינים.

חשוב להדגיש כי המקור הסמכותי לנתונים סטטיסטיים אלה, יוריספס, מספק סדרה משמעותית של תצפיות הנוגעות לבעיות הלאומיות העיקריות, ובכך מאפשרים להסדיר ניכויים מעניינים שיש לפרסם ביחס לפרויקט "הצריפים הירוקים".

ראשית כל, מפתיע להשוות בין 72% האמונים לעיל לכוחות המזוינים לבין 26,3% שהביעו כלפי הממשלה הלאומית, 25,4% לפרלמנט, 49,3% לרשות השופטת ו -54,9% למען הממשלה. הקווירינלה. אולם מפתיע ביתר שאת להעריך את ההיבטים הכלכליים של כמה התחייבויות מכבידות שהממשלה הקדישה להן חשיבות עדיפה, כמו הכנסות האזרחות (כחמישה מיליארד יורו למיליון נהנים) והעלויות הכרוכות בהגירה לא סדירה או בלתי חוקית אשר תגיד כל מה שתרצה (לפי דברי בית המשפט המבקר, 203 יורו לנפש / יום מבזבזים, שווה ל 6000 יורו / לנפש / חודש, למספר לא ידוע של 500.000 האנשים המוערכים מהווים את מאגר המהגרים הלא סדירים).

יש לציין כי 67,1% מדגם Eurispes מצהיר כי הם מנוגדים להכנסות האזרחות (המשמשים לעתים קרובות ככיסוי לעבודה בלתי חוקית ולעיתים כמסך עשן לפעילות פלילית). עוד עולה כי אחוזים ניכרים מהמרואיינים (אולי מתוך מחשבה ששליש מאוכלוסיית הכלא שלנו מורכבת מאי-איטלקים) מביעים חוסר אמון או עוינות או חשש מפני הגירה לא סדירה.

סביר להניח כי 72% מהאזרחים שמביעים אמון / הערכה כלפי הכוחות המזוינים יעדיפו להקצות יותר משאבים לחיל-האוויר הצבאי-חיל הים, ופחות בעד הכנסות אזרחות והגירה לא סדירה.

לא ניתן לשלול כי יחסם האיטלקי של האיטלקים לכוחות המזוינים התעצם לרגל המשבר הפוליטי-צבאי האחרון של לוב וחירום הבריאות "נגיף הקורונה". במקרה הראשון, למעשה, האזרח הבין כי הכרח בחזקת כוחות חמושים אמינים יש משקל בהקשרים ובמשברים בינלאומיים. הגישה השולטת של טורקיה ואלג'יריה הייתה משמעותית, אשר בתקופה האחרונה החליטו באופן חד צדדי להרחיב לטובתם את השימוש הבלעדי במים בינלאומיים מבחינת דיג ומחקר וניצול משאבי אנרגיה.

במקרה של מצבי חירום אחרים, כולל חירום בריאותי, חיוני להיות מסוגלים לסמוך על כלי צבאי יעיל וזמין תמיד להתמודד מייד עם משימות כמו זו שחיל האוויר והצבא בשיתוף משרד הבריאות מבצעים בין ווהאן לבין המצודה הצבאית של סצ'יגנולה.

למותר לציין כי קיום כוחות מזוינים אמינים אינו מעוניין להציב שימוש פוטנציאלי או אפשרי בהם, אלא להפך, כפי שמלמדים ההיסטוריה והכרוניקה האחרונה, זה בדיוק התנאי הכרחי זה המגורש את השימוש בכוח.

ממה שנאמר עולות שתי עובדות בלתי ניתנות להיפטר: הראשונה, המיידית, היא זו הפוליטיקה הלאומית אינה מתיישבת עם הרגש העממי והשאיפות של אזרח המצביע. השני הוא זה אירועים בינלאומיים מטילים עדויות גדולות יותר ויותר לכך שאיטליה מתאימה את תקציב הביטחון על ידי התאמתו לאלה של מדינות אחרות באירופהלמה? מאזני האדום אינם מתיישבים לא רק עם הצריפים הירוקים אלא גם עם הביטחון וההגנה על האינטרסים הכלכליים הלאומיים.

_{צילום: המשמר הלאומי של צבא ארה"ב / משרד ראש הממשלה / משרד ההגנה}