זה קרה שוב בשבוע שעבר, כפרק האחרון בסדרת יוזמות ארוכה ומטרידה שננקטה בשנים האחרונות לשינוי הזיכרון ההיסטורי של ארצות הברית. אפילו הפסל של כריסטופר קומבו שעוטר עד לא מזמן את גרנד פארק בלוס אנג'לס כבר לא נמצא, הוסר בסופו של דבר, למרות המחלוקת, לבקשת האגודה להגנת ילידי אמריקה. במקומו עלולה להיווצר אנדרטה לזכר הטבח בהודים אמריקאים, או סביר יותר, חלל ריק ופשוט שתנסו לשכוח מאנשים שבמקום ההוא לפני שהוקדש מחווה לדמותו הלא נוחה כעת של הנווט הגנוז.
קולומבוס הואשם לאורך זמן בפשעים שונים והמוניטין שלו כגילוי אמריקה גרידא, שנמשך באיטליה, נפגע באותה יבשת על ידי ממצאים היסטוריים אשר אישרו כמה מעשים מזוויעים שנעשו על המנדט שלו במושבה. של היספניולה (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית). מעבר לתחומי אחריותו האישיים, לא כל כך הביוגרפיה של האיטלקי היא במרכז הוויכוח שמתנהל כיום בארצות הברית, אלא מה שהיא מייצגת, כלומר ראשית ההתפשטות האירופית ביבשת אמריקה וההשמדה הנובעת מכך עמים ילידים.
לטענת מלעיזיו, בעיקר צאצאי העמים הצפון אמריקאים, קולומבוס וממשיכיו השתלטו על היבשת באמצעות רצח עם מאורגן ולא הביאו דבר למקומות שהם התיישבו, למעט תחליף אתני ותרבותי. נרטיב זה משתלב בצורה מושלמת עם דיון ציבורי בין-אתני ציבורי אמריקני, שהופך לאחרונה לקשוב יותר לדינמיקה גזעית, מינית ודתית מאשר לכל קו אחר של תיחום פוליטי.
התהליך החדש הזה של חלוקת החברה האמריקאית בין כמה מיעוטים שמתמודדים על המרחב הציבורי הוא רק סיום של מסלול שהתחיל בגסות מסוימת בתקופת כהונתו של ברק אובמה ואשר בהחלט לא מוצא פיתרון עם דונלד טראמפ. על חשבון זה, כמו שקורה לעיתים קרובות, הזיכרון ההיסטורי, שמשמש ומנוצל על ידי קבוצות שונות שאינן מכירות עצמן בזהות ה- WASP (לבן, אנגלו-סכסון, פרוטסטנטי) ואשר מאוחדות במטרה לשנות את גודל ולהקשר את כל מה שיש זה נעשה על ידי צאצאי האירופים בארצות הברית, כדי לקדם במקום זאת את זכרם של פעילי זכויות אזרח (כמו מרטין לותר קינג) שצריכים להפוך ל"אבות המולדת האמריקאית "החדשים. לפיכך, כריסטופר קולומבוס הוא רק אחת הדמויות הרבות הנוחות, המפורסמות פחות או יותר, שאינן פונקציונליות לפרויקט זה וכתוצאה מכך נתונות בזעם איקונוקלסטי חסר תקדים.
מקרה ברור עוד יותר מזה של הגנואים, למשל, הוא זה של הפסלים המוקדשים לנופלים למדינות הקונפדרציה, שהפכו לסמל של מרד נגד השלטון המרכזי (הטריגר האמיתי של מלחמת האזרחים האמריקאית) כמטאפורה פשוטה לדיכוי העבדות ואפליה גזעית. יתרה מזאת, הכיוון אליו אנו הולכים הוא בבירור הסרת הזיכרון ההיסטורי האמריקני לצנזר את כל האלמנטים "המבישים" או "המזויישים" על פי estabilishment: הקולוניאליזם האירופי, ההיסטוריה של הדרום, השכיחות של תרבות האירופה וההשכלה על האחרים. העבר הופך אפוא לשדה קרב עבור קבוצות מיעוט שונות, המדוכאות במשך מאות שנים ולכן באופן אוטומטי אלופי אמיתי בחלום האמריקני; הקהילה האמריקאית השחורה, כמובן, אך גם צאצאי הילידים, תנועות הלהט"בים, המיעוט המוסלמי וכן הלאה.
דינמיקה מיעוטית כל כך מושרשת, שאפילו הקהילה האיטלקית-אמריקאית, כדי להגן על זכרו של קולומבוס, בשנים האחרונות נאלצה לפנות יותר ויותר בדיוק לאפליה שספגו מהגרים איטלקים, והציגה את הסרת הפסלים והכיכרות המוקדשים לו כ התקפה על זהותו התרבותית. החוקר הגנוזי הפך אפוא ממגלה אמריקה למגן הקהילה האיטלקית מצד אחד (היגרה 400 שנה לאחר מותו), והמדכא הראשון של ההודים האמריקנים מצד שני (עמים נרדפו 300 שנה לאחר מותו ושאותם מעולם לא פגש). הערכת מעשיו, שנשללה ממשמעותו האמיתית ככל שיהיה, היא כעת טרף ליחסי הכוח בין שתי הקבוצות הללו בסכסוך.
פרדוקס היסטורי זה אפשרי ולגיטימי בעולם בו רק למיעוטים יש, ככזו, זכות דיבור, בעוד שהרוב (או מה שהיה כזה עד לאחרונה) נשלל ממנו, נחות מבחינה מוסרית מכיוון שהוא אשם בפשעים. התחייב, בשלב מסוים בהיסטוריה, על ידי אבותיו. התוצאה היא שאירועים היסטוריים חשובים לקהילה כולה הם צבעוניים ומתעדכנים מבחינה פוליטית, ושוללים מהם את משמעותם האפשרית עבור הקהילה לטובת חזיונות מנוגדים ומנוגדים שמטרתם, שוב, לקרוא את האירועים מחדש לטובתם. הדינמיקה סוטה ולצערנו היא מוצאת מימוש מדויק עוד יותר בחברה האמריקאית, שנכנסה כעת לסדרת פרדוקסים שקשה לפתור. כמה מאפיינים של סתירות אלה אופייניים לעולם האמריקני, כמו הרעיון של צורך להסיר את כל הצדדים "האפלים" וה"לא נכונים "של העבר, כדי להישאר עקביים עם הגורל הגלוי שארצות הברית צריכה בכל מקרה לראות כ חלוץ העולם החופשי. נקודת מבט זו מובילה באופן טבעי לגינוי ללא ערעור על כל מה שקרה בתולדות המדינה שאינו תואם היטב את הדיכוטומיה הטובה / הרעה המודרנית, ואשר תמיד יש לשפוט אותה ברציפות או בקרע עם האידיאלים העכשוויים.
ברור שחיפוש זה אחר קוהרנטיות פוליטית הוא בדיוק ההפך מכל אובייקטיביות היסטוריוגרפית, שבמקום זאת מבקשת מאיתנו להבין לא רק את הערך של הפעולות שבוצעו אלא את הגורמים המפעילים אותה, כמו גם תמיד להקשר את האקלים והמחשבה של התקופה. עם זאת, אפילו יותר רציני, וכאן הדיון הוא אקטואלי ביותר מכיוון שהוא נוגע למערב כולו, זהו הניסיון התמידי והמשוכלל שעשו מיעוטים להשיג זכות מיוחדת של חסינות מפני ביקורת רק בגלל הפציעות שנפגעו, הן בהווה מאשר בעבר. גישה זו של הוויכוח היא למעשה לא דמוקרטית, מכיוון שהיא נוטה למוסר את העימות הציבורי לפני ולא בדיעבד, אך היא מבוססת גם על הנחה שגויה, כלומר די בכך שספגה עוולה כדי להיות בצד ימין של הסיפור.
במדינתנו, על פגמיה הרבים, אנו מבינים זאת היטב. על מי אפשר לומר שהוא חף מפשע, למעשה, בקרב אלף העמים שניהלו מלחמה בשטחנו או בין העיריות שלנו בעימותים מתמידים זה עם זה? כיצד נוכל לשכתב את ההיסטוריה ברצוננו לשפוט, על פי הפרמטרים של הטוב והרע, את אלפי האלפים האחרונים שראו אותנו גיבורים?
המלכודת האמריקאית הרואה לפיכך את העולם מחולק באופן תמידי בין מדוכאים ומדכאים הקשורים רע למסורת שלנו, ודווקא הלקח של מה שקורה מעבר לים צריך לגרום לנו לשפוט בקפידה את כל הניסיונות שנעשו לחסל התייחסות לפוליטיקאים, פילוסופים או הוגים שיש להם תרמו, לטוב ולרע, לבניית זהותנו הלאומית והאירופאית.
(צילום: טוויטר, MitchOFarrell)
