בעוד מספר ימים בלבד, האמריקאים ילכו לקלפיות כדי לבחור את הנשיא הבא של ארצות הברית. זהו אירוע בעל חשיבות עולמית, גם אם היחידים שישתתפו ישירות יהיו מצביעי ארה"ב, מה שמושך גם את תשומת הלב של אותן אוכלוסיות שלא בר מזל מספיק כדי להיות מסוגלות לבחור בעצמן את נציגיהן.
אין זה מפתיע, אפוא, שההמתנה לא אירוע שיכול להיות בעל השלכות עמוקות על היחסים הבינלאומיים העתידיים ועל האיזונים העולמיים.
ככל שאנו מתקרבים לסוף אחת ממערכות הבחירות הוולגריות ביותר אי פעם, למעשה, העולם תוהה לגבי ההשלכות שיהיו לניצחון של זה או אחר על היחסים הבינלאומיים, בתקופה המאופיינת בחיכוכים חזקים ובשתיים. התנגשויות פתוחות שמחזיקות את העולם במתח.
מצד אחד יש טראמפ שכבר טעם את הכוח והנראות הכרוכים בהישארות בבית הלבן, ומצד שני יש האריס שמחזיק בתפקיד (סגן הנשיא) הטומן בחובו אי נראות בינלאומית מהותית.
בהקשר זה, עיני העולם ממוקדות במיוחד בדונלד טראמפ, שלמרבה הפתעתם של האנליסטים הפוליטיים, כבר נבחר לנשיא בנובמבר 2016, על בסיס הכרזותיו האנטי-אליטות (שגם הוא עצמו היה חלק מהן). ). במהלך הקמפיין הזה טראמפ לא זנח את התעמולה שלו שיש לו בסלוגן שלו "הפוך את אמריקה לגדולה שוב" (MAGA), אבני היסוד שלה הן המאבק בהגירה, עוינות למיעוטים אתניים וצמצום ההתחייבויות הרב-צדדיות. הסיסמה שלו, לעומת זאת, היא ההכרה המרומזת בירידה היחסית בערכי החברה האמריקאית, שלפי טראמפ יכולה לחזור נהדר רק באמצעות נסיגה לתוך עצמה. עם זאת, בדרך זו מדגים טראמפ כי הוא יודע מעט על ההיסטוריה של ארצו, שכן ארה"ב הפכה לגדולה וחזקה דווקא כאשר היא זנחה מרצונה וסופי (עד היום) את מדיניות הבידוד שלה, שנראתה אז כהגנה מפני המעצמות האירופיות הגדולות, ונפתחו לעולם ולבריתות בינלאומיות.
כתוצאה מכך, במדיניות החוץ הוא מבקש לבצע א גישה חד-צדדית מבוססת על יחסים דו-צדדיים, עוינת את הגלובליזציה ומצהירה כי היא רוצה להתפייס עם רוסיה של פוטין, לשים קץ למלחמה באוקראינה, ולהותיר את האחריות הישירה, והנטלים הנלווים, הקשורים לביטחונם לאירופה, אסיה והמפרץ. מדינות . תפקידים בהתאם למנדט הקודם שלו, שבמהלכו הביע ספקות בפומבי לגבי עתידה של הברית האטלנטית.
בעוד שחלקם תומכים בגישה הטראמפיאנית, מומחים אחרים מאשימים אותו בכך שהפך את האסטרטגיה הגדולה של ארצות הברית ומקווים שאם יובס על ידי האריס, הוא ינטוש את הפוליטיקה אחת ולתמיד, כדי שארצות הברית תוכל לחזור לתפקידה. במהלך המאה ה-20, גדלה לאחר פירוק ברית המועצות: זו של מדינה בעלת הגמוניה בלתי מעורערת אך נשלטת באיזון מסוים, גם אם בצורה לא מושלמת, בעולם הנמצא בתהליך של ליברליזציה מתקדמת.
זהו האקלים ששורר בארה"ב ערב הבחירות, שיתקיימו במדינה המאופיינת בפיצולים פנימיים עמוקים, כאשר הבוחרים לעיתים קרובות היפר-קוטביים בצד זה או אחר, שבה חלק ממדינות מפתח רואות קהילות גדולות. ממוצא לא אמריקאי המסוגל להיות בעל משקל בהחלטות מדיניות חוץ. כמו אילינוי, שיש לה קהילה פולנית משמעותית ואשר בשנות ה-90 הובילה את קלינטון לתמוך בהרחבת נאט"ו לפולין, מהלך שנחשב מוקדם מדי על ידי אנליסטים רבים באותה תקופה.
מאזנים גלובליים חדשים (או ישנים?).
אין טעם להכחיש שהעולם החד קוטבי שצמח מפירוק ברית המועצות מיושן כיום וכיום אנו הולכים לקראת עולם רב קוטבי, ממנו קווי המתאר עדיין לא נראים בבירור. את ההתנגדות לשיטה הנוכחית (ה-BRICS) מובילה סין המייצגת אתגר אסטרטגי, כלכלי וטכנולוגי אמיתי, שרוצה להתחרות על הבכורה מול ארה"ב ומושכת סביבה מדינות שחולקות אותה.גישה סמכותית ויעוד אנטי-מערבי חזק. קואליציה מגוונת שכבר הפגינה הבדלים פנימיים עמוקים (כלכלי, פוליטי, צבאי, דתי) ואשר מפגיש מדינות עוינות היסטורית זו לזו.
קואליציה שרואה בסין וברוסיה את שתי המדינות המייצגות אחת אתגר משמעותי יותר ויותר על הים, העורק הכלכלי העולמי האמיתי. למעשה, 80% מהסחורות נוסעות בדרך הים, קווי אספקת אנרגיה עוברים ואלפי קילומטרים של כבלים לחיבורים טלמטיים מתגלגלים. חסימת הגישה לים פירושה חסימת הכלכלה העולמית.
ארצות הברית הבינה את האתגר שמתגלה. כרגע על הים אין להם שווים, וגם לא יריבים אמינים. הם המעצמה העולמית היחידה בתחום, עם תוצר של כ-25.000 מיליארד דולר (סין כמעט 20.000 מיליארד ורוסיה כ-1.800 מיליארד דולר)i. זה מאפשר לארה"ב להקצות תקציב ביטחון שעולה כעת על 800 מיליארד דולרii (סין 225 מיליארד ורוסיה 160 מיליארדג) ומעמידה את ארצות הברית בעמדה לעשות שימוש בארסנל צבאי שלם של נשק גרעיני, לוויינים, נשק מתוחכם, יכולות טכנולוגיות מתקדמות, אוויר ובעיקר אמצעים ימיים במדיניות החוץ, עם צי רב עוצמה הכולל צוללות רבות ובאר 10 נושאות מטוסים, המבטיחות יכולת הקרנה חזקה. וזה בדיוק על כישורים אלה ועל צורך הכרחי להגן על נתיבי התקשורת הימיים העיקריים (והובלת מטענים), יחד עם קווי אספקת האנרגיה והקווים הטלמטיים (שעוברים על קרקעית הים) שמתרכזים בהם המאמצים (ושעל איטליה לחקות).
ברמה הלאומית, המצב הבינלאומי הנוכחי עלה למעשה על הרעיון של ים תיכוני מוגדל, ורואה אתהרחבת תחום העניין הלאומי גם להודו-פסיפיק. למעשה, דרכי המסחר העיקריות עוברות באותם ימים המספקים לנו חומרי גלם ומאפשרים את הבורסות המסחריות שגורמות לנו לשגשג. לפיכך נראה חיוני להיות נוכחים גם באותם ימים, רצוי להיכלל במכשירים רב לאומיים אד-הוק, כדי להיות מסוגלים להגן כראוי על האינטרסים הלאומיים שלנו. לא לעשות זאת פירושו להאציל את היכולת שלנו לספור בעולם לאחרים ולוותר על תרומתנו לאיזונים גלובליים.
מסקנות
בוושינגטון הסקרים מסכימים שזה יהיה ראש בראש בין שני המועמדים. בעוד שמצד אחד הפער בין השניים נראה מזערי, נותר לראות לאן ילכו הקולות של 18% שעדיין נראים מתלבטים. מצב של איזון לכאורה שלא ניתן היה לחזות רק לפני שלושה חודשים.
כניסתו לתחום של האריס הדמוקרט, האפרו-אמריקאי הראשון שרץ לבית הלבן, שהחליף את ביידן במירוץ, משכה למעשה את תשומת הלב של האנשים והתקשורת, והעניקה טלטלה לקמפיין שכעת נראה להיות בכיוון הרפובליקני הצלחה מלאה. שינוי המודגש גם על ידי העובדה שלרוב ריצה סופית, נראה כי המועמדים, תוך שהם ממשיכים להפגין כמה פגמים (אפילו חמורים) בסגנון, חזרו לנושאים פוליטיים רגישים כמו כלכלה ועבודה, נושאי העניין העיקריים של מצביעי דור "Z", שיכולים היו משקלם בשיטת בחירות שאינה מתגמלת את מספר הקולות הכולל, אלא את מספר האלקטורים בכל מדינה בודדת. במצב מאוזן מהותית רק דבר אחד בטוח: תהיה חילופי משמרות בבית הלבן. נראה אם טראמפ יתפוס את מקומו של ביידן או שמא, במקום זאת, תהיה זו מסירה "עדינה" עם סגנו האריס.
בהקשר זה, למה עלינו לצפות מניצחון של זה או אחר? עם חֶברְמַן, אם נקשיב לתעמולה שלו ולעברו, יש לצפות לגישה אסרטיבית יותר, גם כלפי בעלי ברית, נוטה לבידוד, התבוננות פנימית ופוטקציוניזם. עם אריס המשך הסגנון הנוכחי, פחות אכזרי ולא עדין מטראמפ, המאופיין בא גישה מאוזנת יותר, "רכה" ומשתפת פעולה כלפי מדינות ידידותיות, עם מדיניות חוץ שמתייחסת לבעיות העולם בצורה פחות חד-צדדית, תוך שהיא מתמקדת בהגנה על האינטרסים הלאומיים שלה ובתחומים שלה בעלי חשיבות אסטרטגית ראשית, כמו האינדו-פסיפיק. גישה תואמת לחלוטין את ההצהרות שהשמיע ביל קלינטון כשהיה נשיא "...רב-צדדיים אם אנחנו יכולים, חד-צדדיים אם חייבים...", מסמל העדפה להחלטות קולגיאליות המוסכמות עם בעלי ברית, אך מוכנים להתקדם לבד.
שתי גישות, לפיכך, מחלוקת עזה על השיטות, פחות רחוקות על היעדים הכלליים, גם בהתחשב בכך שהקונגרס, כיום עם רוב דמוקרטי דחוק, תמיד יכול להתערב במדיניות החוץ של ארה"ב. עם זאת, במדיניות החוץ דרכים מתורגמות לרוב לחומר והגישה הרב-צדדית מאפשרת להרחיב את הבסיס של קונצנזוס סביב רעיונות.
לכן ברור שהבחירות הבאות בארה"ב עמוסות במשמעויות חשובות. ברור שמבחינה צבאית, עבור תושבי המערב לא יהיה עוד המקום הכמעט חופשי, חמים ויבש שהתרגלנו לקבל כמובן מאליו, מוגן על ידי אותה מטרייה שארצות הברית הבטיחה עד כה. הזמנים השתנו, ואם אנחנו רוצים להבטיח את שלומנו ואת הספירה שלנו בעולם, נצטרך לעשות זאת לקחת אחריות. גם שוודיה הבינה זאת, לאחר שנותרה ניטרלית במשך 200 שנה, אך לאחרונה פרצה דרך, ומתמודדת עם הסכנה הנשקפת מפוטין, הצטרפה לנאט"ו.
בינתיים, קשת המשבר החוצה את מזרח הים התיכון מוצאת מרכיב נוסף של חוסר יציבות במתקפת הטרור באנקרה. קשת משבר שעלולה להתרחב עוד יותר אם פוטין יחליט להתערב בטרנסניסטריה, בתירוץ של הגנה על מיעוטים דוברי רוסית מפני לחץ מולדובי לכאורה (וטרם הוכח). דרמטי ומסוכן מאוד דז'ה.
בעולם מקוטע וחסר ודאות, שבו נראה כעת שהאו"ם אינו מסוגל להכיל או לפתור מחלוקות בינלאומיות, ללא קשר למי כובש את הבית הלבן יהיה צורך בשינוי גישה כדי לקחת על עצמנו נטל גדול יותר על ביטחוננו ולחזק את יכולות ההרתעה שלנו, רצוי במסגרת הבריתות שאנו חלק מהן.. החל מנאט"ו, גוף מדיני-צבאי ששוב שימושי מאוד היום, כי הוא מאפשר למדינות מערביות לאחד את כוחות ההגנה שלהן, מאומנים עם נהלים משותפים.
חשוב לשים לב לכך הסדר העולמי החדש יתמקד שוב בשליטה בנתיבי הספנות, בשליטה בים ובהפעלת כוח ימי., הממד היחיד המסוגל להבטיח התפתחות כלכלית של מדינות ושגשוג של עמים. ללא נוכחות משמעותית ותקפה בים העולם, לא ניתן להבטיח איזון דמוקרטי.
בהקשר הזה, לבריתות יהיה משקל עצום על האיזונים העולמיים העתידיים. אף אחד לא יכול להתמודד לבד עם האתגרים הרציניים שצצים. במיוחד כאשר מתמודדים עם יריבים כמו פוטין ושי ג'ינפינג, מאיימים ונחושים להחמיר כל משבר, וכאשר מדובר בהגנה על מערכת חיים שלמה שאולי לא מושלמת, אבל שהיא החופשית ביותר שיש לנו.
אפשר להגיד את זה בעלות ברית זקוקות לארצות הברית כפי שארצות הברית צריכה בעלות ברית מנקודת מבט פוליטית, כלכלית וצבאית, גם משום שהדבר מבטיח לפנטגון זמינות של 750 בסיסים בכ-80 מדינות וחמש יבשות. דו"ח win-win שסופו (או צמצום דרסטי) יביא להכרעה עצמית עבור כל הצדדים המעורבים.
למדינה שלנו אין אלטרנטיבות. על ידי זיקה של ערכי יסוד, מערכות חיים, יעדים ואפילו מערכות נשק, אנחנו צריכים להישאר בצד המערבי, של מדינות ליברליות ודמוקרטיות, עם ארצות הברית, עם נאט"ו. אלמנטים שהבטיחו לנו שלום ושגשוג במשך עשרות שנים. שייכות שיכולה לגרום לנו למתוח ביקורת נאמנה על החלטות מסוימות אך חייבת להיות גם שיתופית, ועדיין להשאיר את החופש לשמור ערוצים פתוחים עם מי שחושב אחרת, כל עוד עמדתנו ברורה.
אין צורך לפחד מנטילת יוזמות ולמקבלי החלטות פוליטיות יש את זה החובה להסתכל רחוק קדימה, מעבר לאופק המוכתב על ידי ניהול פשוט של כוח, לעתים קרובות מדי מוגבל לבחירות הבאות.
הבחירות הבאות לנשיאות ארצות הברית יהיו בסיסיות לא רק למשברים המתמשכים, החל מאוקראינה, אלא גם לאירופה. מסיבות אלו איטליה והאיחוד האירופי חייבים לחדש את גישתם, לשחזר את מערכת היחסים הטרנס-אטלנטית במלואה ולטפל בסוגיות בינלאומיות בראייה רב-תחומית, רחבה ומקושרת הדדית, מתוך מודעות שיש להתגבר על תמיהות באמצעות דיאלוג בין בעלי ברית, כך שזה "גוש" חברתי/כלכלי/פוליטי המאמין בשוק חופשי, סחר חופשי ושיפור תנאי החיים של אזרחיו יכול להמשיך לשגשג.
i נתוני 2022 מ מרכז כלכלה ומחקר עסקי (Cebr) פורסם ב-Sole 24 ore מקוון ב-31 בדצמבר 2022
ג רוסיה נמצאת בכלכלת מלחמה והיא שילשה את ההוצאות הצבאיות שלה מאז לפני הפלישה לאוקראינה.
צילום: חיל האוויר האמריקני
