כבר הדגשתי בעיתון הזה (קרא מאמר - הסכם לעזה: האם זה יהיה "תהילה אמיתית"?) כהסכם ינואר שהיה ממשלת ישראל נאלץ לקבל (בגלל לחץ של ארצות הברית וחלק מדעת הקהל שלה) ייצג, למעשה, ויתור נדיב לחמאס.
למרבה הצער, ניתן היה לצפות מראש שחמאס יוכל להעביר לקהל שלו (כולל במערב) קמפיין שנוהל מאחורי נשים וילדים כניצחון צבאי הירואי על הכוחות המזוינים הישראליים הסדירים. כמו כן, ניתן היה לצפות מראש כי ההסכם (שכשלעצמו לא היה מוביל ל"שלום" שנראה מרוחק יותר ויותר) יהיה, למרבה הצער, מבשר להעצמה מחודשת של טרור חמאס. טרור שראה, בפעם המי יודע כמה, שהאכזריות משתלמת ושיכולה הייתה להגביר את שורותיו גם עם מאות ומאות האסירים המשוחררים.
עם זאת, אולי משהו יכול להשתנות בעתיד הקרוב.
בינתיים, עלינו לשקול את גורם טראמפ. בוושינגטון ממשל ביידן הביישן וההסס כבר לא שם. שימו לב, אני לא מעריץ של הנשיא טראמפ ואני מאמין שאנחנו האירופים צריכים להכין את עצמנו לכמה עימותים/עימותים קשים מאוד עם וושינגטון. אני לא אוהב את היחס שלו ל"מרקיז דה גרילו" כלפי בעלות הברית הנחשבות נושאים (שימו לב שאצל בוש הבן, אובמה וביידן המהות של מערכת היחסים בין ארה"ב לאירופה הייתה דומה, רק הסגנון השתנה). עם זאת, אני מכיר בכך שלטראמפ יש רעיונות ברורים הרבה יותר מאשר רבים מקודמיו (כלומר בוש הבן, אובמה וביידן) ביחס למציאות המזרח תיכונית. בהירות של רעיונות שהוא הפגין גם במהלך המנדט הראשון שלו, למשל על ידי אריגה של הסכמי אברהם ונקיטת קו איתן כלפי איראן.
מעל לכל, טראמפ כנראה רוצה לפתור כמה שיותר מהר את שני משברי ה"מלחמה" באוקראינה ובמזרח התיכון שירש מהממשל הקודם. לא כל כך למען ה"שלום" שעורר האפיפיור פרנציסקוס, אלא פשוט כדי להיות מסוגל להתמסר במלואו להתמודדות עם הסכסוכים הכלכליים בין ארה"ב לסין, וגם עם אירופה. נושאים כלכליים שמרתקים אותו הרבה יותר מסכסוכים צבאיים ושיש לו היכרות מעמיקה יותר עם המנגנונים שלהם.
כדי לפתור את שתי המלחמות המתמשכות איל ההון בהשאלה לפוליטיקה הוא כנראה יאמץ את שיטת המשא ומתן הרגילה שלו: מיקוח כפוי וחוסר חיזוי. ירי ארוך ואז מתקצר ולעולם לא גורם לצד השני להבין מה הם "הקווים האדומים" האפשריים שלהם (גבולות בלתי עבירים שאובמה וביידן הכריזו עליהם ללא הרף, מבלי לעשות דבר כשהם נחצו באופן קבוע).
ביחס לאוקראינה, נראה שהדברים כבר מתקדמים לאט ולאו דווקא בכיוון הרצוי על ידי האיחוד האירופי וזלנסקי (אולי נוכל לקבל כמה אינדיקציות מעורפלות לכך כבר לאחר פגישת שרי ההגנה של נאט"ו ב-13 בפברואר או לאחר פסגת מינכן הבאה).
לגבי סכסוכים המעורבים בישראל הנושא מורכב הרבה יותר ומערב הרבה יותר גורמים אזוריים. יתר על כן, נראה שהסגנון תמיד זהה: חוסר התמצאות של עמיתים, ניהול משא ומתן ב-360 מעלות, איום בתגמול, אפילו עם סיכון של ניכור בעלי ברית יקרי ערך.
אני סבור שאת דבריו האחרונים, שהותירו פרשנים רבים מבולבלים ועוררו אירוניה קלה אצל רבים אחרים, יש להבין באור זה ולא במובן המילולי. אני מתכוון, בין היתר, לאלו הנוגעים ל"התרוקנות" של עזה, לצורך של מדינות ערב השכנות לקבל את פני פליטי הרצועה, לכך שהסיוע הכספי של ארה"ב המוענק למדינות באזור אינו דבר שנרכש או חייב מתוך טוב הלב אלא הוא מותנה בקפדנות בהתחייבויות שמדינות אלו מוכנות לקבל כדי לספק את האינטרסים הגיאופוליטיים של וושינגטון. במקרה זה, האינטרס העיקרי של וושינגטון הוא להבטיח את ביטחונה של ישראל, לכונן מחדש את יחסיה עם מדינות ערב הסוניות (ירדן, מצרים, מונרכיות המפרץ ובעיקר, ערב הסעודית) ולהפוך את המשטר האיראני ושלוחיו (חמאס, החות'ים, חיזבאללה) לנזק. אני גם מניח שטראמפ מתכוון להשיג את המטרות הללו בזמן קצר יחסית כדי לא לאפשר לבייג'ין (האויב ה"אמיתי" שלו) לנצל את המצב.
כולנו ראינו שעוד לפני כניסתו לתפקיד טראמפ היה מאוד פעיל במדיניות החוץ וברור שממשלת נתניהו קיבלה את הסכם ינואר בעיקר בגלל לחץ מצד טראמפ, למרות שעדיין לא היה "רשמית" בתפקיד.
אבל אם נתניהו מילא, לטוב ולרע, את חלקו בהסכם ינואר, מה אפשר לומר על חמאס?
הסצנות הטרגיות סביב שחרור החטופים אמרו, לדעתי, דברים רבים. ברור שהמסר לקהל הפלסטיני בעזה ובגדה המערבית, כמו גם לתומכי חמאס ברחבי העולם, היה מסר חזק, שניתן לסכם את נקודות המפתח שלו כך: אנחנו בלתי מנוצחים, המנהיג הישראלי לא אילף אותנו, 16 חודשי מלחמה והפצצות לא שברו את רוחנו, אבל גם: עזה עומדת והאוכלוסייה איתנו כולה, אנחנו נהנים מתמיכה עממית פה אחד.
עם זאת, באירופה ובאמריקה, שם נשמעה זעקה של "רצח עם של הפלסטינים", פלסטינים המתוארים על ידי רבים כ "קורבנות חסרי אונים של תוקפנות צבאית ישראלית", איזו השפעה הייתה לתצוגות הלוחמניות האלה? או איזה מסר השמיעו התמונות של ההתקהלויות האוקיינוסיות של תושבי עזה במהלך הטקסים התיאטרליים לשחרור בני ערובה אזרחיים, חסרי הגנה, סובלים מתת תזונה ומאולצים להופעות לא ראויות, מוקפות בתצוגה של אנשי מיליציה עם נשק נוצץ, טנדרים ללא רבב ומדים נטולי נגיעה (מדים שממש לא היה קיים בלחימה, אולי כשזה לא היה מתאים יותר כאזרחים חסרי הגנה או עובדים הומניטריים) מעבירים לדעות הציבור המתבכיינות שלנו? תמונות אלו תאמו את מה שנאמר לנו במשך חודשים על גבי חודשים, כלומר, עם הנרטיב של לכאורה "רצח עם" של הפלסטינים, עם הנרטיב של עזתים מורעבים ומעל הכל עם הפזמון שאסור לבלבל את חמאס עם כל אוכלוסיית עזה?
אולי התמונות הללו לא תאמו לחלוטין את המסר שבמשך 16 חודשים הצליחה התעמולה האפקטיבית של פרו-פאל לכפות באירופה ובאמריקה ואני מקווה שמישהו כאן יוכל לשקול מחדש את עמדותיו.
האם אנו יכולים אפוא לצפות שבימים הקרובים התמיכה שממנה נהנה חמאס באירופה ובאמריקה עשויה להיות מעט חלשה מזו שאנו עדים לה בחודשים האחרונים? הייתי מקווה שזה המקרה, אבל אולי נכון ארנסטו גאלי דלה לוג'יה המצוין להיות סקפטי לגבי זה (Corriere della Sera, 12 בפברואר)
אולם מעל לכל, עלינו לשאול את עצמנו איזו השפעה עשויה להיות לתמונות הללו על דעת הקהל הישראלית. כמובן שכעת אנו יודעים גם את התנאים בהם הוחזקו החטופים בחודשי השבי הארוכים, הרצון הלאומי לשחרר את כולם בהקדם האפשרי בכל מחיר יהיה בהחלט דומיננטי. יתרה מכך, כנראה גם תהיה מודעות גדולה יותר שאולי יותר ממחצית מאלה שעדיין לא משוחררים כבר נהרגו. אני חושב, במיוחד, שלגורלם של האחים ביבס יכול להיות השפעה משמעותית על דעת הקהל הישראלית ואולי גם על דעת הקהל האירופית והאמריקנית (אבל אולי אני ממשיך להפריז ברגישות שלנו כלפי בני ערובה ישראלים). יתר על כן, למרות ששחרור מאות אסירים בכל פעם כדי להשיג שחרור של כמה בני ערובה חפים מפשע הוא סחיטה עצובה שיש להיכנע, אפילו בישראל מבינים שהם משחררים את המוח והזרועות של "ה-7 באוקטובר" הפוטנציאלי של מחר.
מצד שני, חמאס כנראה גם מבין שהצגת בני ערובה שנראים כאילו באו מאושוויץ או מראים סימני עינויים אולי בהחלט מעודדת את העזתים הקנאים יותר, אבל עלולה לערער את התמיכה לה זכה ארגון הטרור עד כה במערב. מעל לכל, חמאס מודע לכך שכאשר אין לו עוד בני ערובה חיים להחליפם, כוח המשא ומתן שלו ייעלם ותגמול ישראלי יהיה בלתי נמנע.. לכן ברור שחמאס ממשיך להשתמש בכל תואנה כדי להאריך ככל האפשר את שבי החטופים ואת משך חילופי הדברים הדרמטיים הללו. תירוצים, בהחלט, אבל באמתלות שנחשבות לרוב רלוונטיות על ידי כלי תקשורת מערביים שאננים מסוימים.
לאור תחושות אלו, הפצעים העמוקים הללו (בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, שימו לב, שני העמים סבלו) ברור כי ישראל לא תוכל להשלים עם החמאס על גבולה. בהתחשב בכך שהעזתים טרם התנתקו מחמאס, ישראל לא תוכל להשלים עם השארת העזתים בעצמם לנהל את הרצועה, עם או בלי פיקוח של האו"ם (גם כתוצאה מהראיות המפוקפקות לחוסר משוא פנים שהפגינו כמה סוכנויות האו"ם בעזה). נראה גם ברור שכיום, אפילו הרשות הפלסטינית (שנקזת למעשה מתמיכה עממית לטובת חמאס) אינה יכולה להוות אלטרנטיבה אמינה לניהול הרצועה. ממשלת ישראל הנוכחית בהחלט מודעת לכך לחלוטין, וככל הנראה כך גם, אם כי ברגישויות שונות, רבות מהמפלגות הנמצאות באופוזיציה כיום בכנסת. אולם מעל הכל, נראה שזה ברור לטראמפ, שבפרספקטיבה זו זרק אבן בבריכה עם הצעת ההלם שלו על עזה.
ניתן היה לצפות מראש שכל הקנצלריות הערביות הסוניות יגנו בתוקף את הצעת "הקאובוי של יאנקי", שגם היא הושקה באופן לא שגרתי בעליל במהלך ראיון. זה גם לא יכול היה להיות אחרת.
לאחר מכן נצטרך לראות אילו הסכמים חסויים ביותר יערכו הקנצלריות הערביות בעצמן עם טראמפ, גם על סמך כל איומי תגמול שהטייקון עלול לשדר. גם ירדן ההאשמית של עבדאללה השני וגם מצרים של אל סיסי, כדי לא לפגוע ברגישויות פנימיות חזקות, חייבות נראה לתמיכה באוכלוסיות הפלסטיניות. יתרה מכך, ידוע שאף צד לא יתלהב מקליטת פליטים פלסטינים בשטחו. הראשונה מזכירה את הבעיות שהפלסטינים גרמו לה כבר בסוף שנות ה-60 ואשר הובילו ב-1970-71 לדיכוי זכורה כ"ספטמבר השחור" ומצרים נזכרת בבעיות ביטחון הפנים שהיו לה בסיני, לאחר שהחזירה לה את השליטה בה עם הסכם קמפ-דייוויד השני מ-1978, ולאחרונה, בסמוך לאחים המוסלמים.. גם מדינות ערביות אחרות צריכות לקחת בחשבון את דעות הציבור שלהן, הניזונות מעשרות שנים של תעמולה אנטי-ישראלית, והיה בלתי נמנע שהן יגנו את הצעתו הפרובוקטיבית של טראמפ.
יתרה מכך, רבות מאותן מדינות מסתכלות על ארה"ב לצורך שיתוף פעולה צבאי ובמאבק בטרור האסלאמי, מקבלים סיוע כלכלי מארה"ב וסחר עם ארה"ב. הם צריכים את ארה"ב, כמובן. אבל אם המחיר שצריך לשלם, מבחינת תדמית, יהיה גבוה מדי, הם עלולים להיכנע גם לפיתויים הסיניים.. המצב לא פשוט.
טראמפ, כרגיל, יכול לאיים בתגמול כלכלי, אבל זה נשאר הימור מסוכן, כי בייג'ין יכולה לנצל אותו כדי להציע למדינות האזור את מה שוושינגטון מאיימת לקחת מהם וטראמפ בהחלט לא רוצה לקחת סיכון כזה.
השאלה היא: עד כמה טראמפ, כדי להעדיף את ישראל, יהיה מוכן להתנגד לשחקנים מקומיים שיכולים, בתגובה, להתקרב לסין?
בקיצור, יש הרבה סימני שאלה, אבל אנחנו יכולים לצפות להתפתחויות מסוימות במצב גם בטווח הקצר.
אם חמאס ימשיך להתעכב בשחרור בני הערובה, לא ניתן לשלול כי טראמפ ייתן לנתניהו את האור הירוק למבצע צבאי שהוא הרבה יותר חותך מהקודמים (אולי אפילו עם תמיכה באוויר האווירי והחיל הים האפשרי), אולי לאחר שהשיג באופן לא רצון את הנכונות "מסיבות הומניטריות מוחלטות" במדינות ערביות באזור "לאור" "מארחים גוזאנס (להשאיר את החממה) להשאיר את הרצועה (להשאיר את הרצועה".
יחד עם זאת, ארה"ב, הודות לכוח המשולב של הווטו שלה במועצת הביטחון של האו"ם והיכולת לסגור את הברזים של המימון האמריקני הנכבד עד כה של סוכנויות האו"ם, תוכל, אם תרצה, לצמצם למעשה למינימום את הפעילות ההומניטרית של האו"ם לטובת הרצועה, והפעם באמת תוביל אותה לרעב. משהו שממשל די בלתי צפוי כמו זה של טראמפ עלול אפילו להחליט לעשות, גם אם זו תהיה בחירה מסוכנת בהחלט.
המצב בהחלט לא ברור, כרגע גם חמאס וגם ממשלת ישראל וארה"ב של טראמפ בעצמם עומדים בפני בחירות קשות מאוד, אבל אולי לנתניהו וטראמפ יש קלפים טובים יותר בידם מחמאס והאייתוללות.
בכל המצב הזה שמטלטל את המזרח התיכון וחלק מצפון אפריקה, איך האיחוד האירופי מתערב? לא מתערב. מוסחת, לשם שינוי, היא ממשיכה לחזור על סיסמאות ומתכונים תיאורטיים שאינם מעשיים כרגע ולהתלונן כי (למרבה הצער, בצדק) לאף אחד לא אכפת.
צילום: חיל האוויר האמריקני
