בראיון, אמו של עאדל, רוצחו של כומר רואן, גברת משולבת אמנם מאמינה ומתאמנת אך לא נלהבת במיוחד, שיחררה כמה משפטים שהסבירו את יחסו של הבן בן התשע-עשרה לפני הפיגועים: הוא אמר כי אדל היה אדם אחר מזה זמן מה, הוא דיבר בביטויים שלא שייכים לו ונראה מכושף.
ביטוי שברור שאומר דבר, פחות פחות פותר את הבעיה, ושאנחנו מוצאים תמיד בתכונות של קנאות, אפילו פוליטית, עם זאת, מועיל לי להתמודד עם נושא שהחברה העכשווית שלנו, שנוטה להיות רציונליסטית, כבר לא יכולה לתפוס. .
עם זאת, כדי להניח מינימום נימוקים באשר להיבטים האנתרופולוגיים של IS וכיצד הם מזיקים במשבר המערב, אני צריך להכניס כמה מושגים בסיסיים: זה של "טקס" וזה של "קהילה".
בכל הדתות הטקס הוא רגע בו המאמינים, באמצעות נוסחאות נאמרות והדרמטיזציה של אירוע, מכירים בעצמם בקהילת המאמינים.
הנוסחאות יכולות להיות לשוניות כמו תפילה או שירים, או תנועה כמו כריעה או תהלוכות, ואילו הדרמטיזציה של אירוע יכולה לעניין אירוע היסטורי או קולקטיבי כמו קדוש שגורם מים לזרום מהאבן ולשמור ילדים צמאים.
לעיתים קרובות דמותה העיקרית של הדת מיוצגת בצורה דרמטית. בנצרות יש את מותו ותחייתו של ישוע, בדת היהודית כל עם ישראל הוא זה שחווה את הדרמה הנצחית של הפזורה והרדיפה. בבודהיזם יש את מותו ועלייתו של הבודהא וכן הלאה.
בדתות קדומות אנו יכולים לזכור את מותם ותחייתם של אוסיריס או מיתרה, שלא לדבר על הדת היוונית-רומית שממנה התפתחה כל הדרמטורגיה המערבית.
הטקס גורם לנו אפוא לחוות דרמטיזציה של משהו ומביא אותנו למקד את תשומת הלב אל ההבחנה של אותו דבר, במובן הנכון של המונח (deification זה ממש אומר לייחס למישהו או למשהו כוחות אלוהיים מכיוון שהוא התעלה, עבר מעבר למציאות). נאמני הדת מרותכים זה לזה אם הם חיים את אותו טקס ואותה הדרמטיזציה. משמעות הדבר היא כי בחלקן (מן הסתם) ניתן לקחת את ההבדל בין הדתות השונות מהטקסים והדרמטיזציות הנהוגים שם. נוצרי קתולי יודע שגם אם הוא הולך לפיליפינים או לשיקגו, הוא מוצא (או יכול היה למצוא) את הטקס בו הוא מזדהה, והוא יודע שהוא יכול לחיות את זה עם הפיליפיני או האמריקני שיושב (או יכול לשבת) קרוב אליו בצורה כזו להיות איתו ב"קהילה "קתולית.
ראשי מערכות מידע יודעים את הדברים האלה היטב, רואים כיצד הם משתמשים בסמלים ועושים את ההפך. כלומר, ה- IS מקים "קהילה" חדשה של המאמינים על ידי עריכת "טקסים" המוניים על ידי קריאה לעצמה נאמנים חדשים, המנוצלים גם במומחיות התקשורת. נאמנים בהיבטים מסוימים לא מודעים מכיוון שהם מנוהלים על ידי דת שהיא מבחינות מסוימות חדשה ובלתי צפויה. כמובן שהשורש הוא אסלאמי קיצוני ומנצל את הסמלים והמילים הקיימים של האיסלאם, אך אם אתה חוקר את הסופיזם, את האירועים השיעים הקדומים או הסונים, אתה מבין שאנחנו עומדים בפני תופעה אחרת, אסלאם שלא מתחיל מ אפס אך הוא חדש (אם כי במובנים מסוימים קדום) לעומת מה שהיה בעבר.
השימוש ב"שחיטה טקסית "כדי להשיג קהילת נאמנים בתרבות היהודית-נוצרית נזנח בעידן שלפני ישראל. בספר בראשית מתייחסת לכל מה שקדם ללידת עם ישראל, בהתחשב בהולדת עם ישראל עם הגעתם לארץ הקודש בעקבות הבריחה מהעבדות המצרית.
בבראשית אנו מוצאים את סיפור יצחק ואברהם (בראשית 15-35), בקיצור, אברהם נאלץ לשחוט את יצחק כדי לחלוק כבוד לעליון העליון, אך ג'הבה מחליט לחסוך את חייו של יצחק ולהפוך את אברהם לקדוש בחיים.
בואו נעזוב את ההיבטים האנתרופולוגיים הבסיסיים של סיפורו של יצחק, בואו נתגביל רק באמירה כי בעת העתיקה (כ 1000-500 שנה לפני הספירה) היה זה נורמלי להקריב צורות חיים, כלומר "דם" כלפי האלוהות, מכיוון שהאדם היה עבד לטבע ופחד מפני מה שלא יכול היה לשלוט בו והדרמטיזציה שלו כלפי הקודש הייתה מוחלטת, כמו גם החיים בטבע. בטקס הדם הדרמטציה היא מוחלטת, אין פיקציה, אין צלב מזויף שמזכיר לנו את התשוקה האמיתית של ישו, אין חצים מזויפים שמנקבים את עיצוב גופו של סנט סבסטיאן, יש זה כאב אמיתי, דם אמיתי, עם כל ההשפעה הרגשית הנלווית אליו.
זה חייב להיות ברור, ה- IS משתמש בטקסים אלה בצורה הכי מעוותת שאפשר ובתכלית שהיא מקדשת (מיועדת בדיוק כמו: זה שגונב דברים קדושים) אך הטקס שנעשה בכך משיג את אותן תוצאות.
אמו של אדל אומרת שהוא היה "מכושף". כן הוא היה, במובן זה שכבר נקרא לחגיגה של מלחמת קודש ברמה "דתית" וארכיטיפית כדי להשתמש במונח יונגיאני, כמו שוחם הקסמים מכנה עכברים לעצמו. זה לא - לדעתי - צירוף מקרים כי בתקופה האחרונה התוקפים הם אנשים שבריריים רגשית ולכן ניתן בקלות להעלות על הדעת. מסתבר גם כי הקשר עם ארגון הטרור הוא חולף, מצטמצם למינימום חיוני או ממילא מופחת עם הזמן, המשמעות היא שהתוקף כבר היה מוכן "רגשית", כבר מרותק, גם אם לא ידע זאת או לא הוא היה מודע עד הקלע, ומי שיצר קשר איתו מעט הצליח "להכשיל" אותו באופן סופי ולהפוך אותו מוכן למות קדושים.
"הקהילה" עם המלחמה הקדושה מושגת כמובן לא רק עם טקס הדם, יש צורך באתרי תעמולה, מסרים נגד המערב הדקדני והבלתי מוסרי, יש צורך למנף את התסכול של התערובות השגויות והשוליים (שוליים במובן הרחב ביותר שיש להם בעיות ביחסי חברה) ואז בטח עם הקשר הסופי והזמינות של כסף, נשק ושרשרת הלוגיסטיקה.
זוהי מערכת של טכניקות אם אנו רוצים, אך מזיק להפליא מכיוון שהמערב לא נראה את הבעיה ב 360 מעלות וממקד את תשומת הלב רק בהיבטים הצבאיים והלוגיסטיים, בגבול זה הוא מבין תעמולה ותעמולה נגדית, אך פחות מיסטיות. .
