כאשר ב- 1994 פרסם ההיסטוריון אריק ג 'הובסבון את עבודתו החשובה ביותר, "Il Secolo Breve", הוא הניח אבן דרך בהיסטוריוגרפיה של העולם, נותן פרשנות חדשה לאירועים שהתרחשו במאה ה -20. הוא, הודות לסיפור נוזל ואנליטי, החזיר תמונה מואצת ביותר של האירועים שסימנו את המאה העשרים. מרחב זמן קצר יחסית שבו שינה האדם את מהלך ההיסטוריה שלו: מהפכת אוקטובר, מלחמת העולם הראשונה, הנאציזם, הפשיזם, הסכסוך השני והמלחמה הקרה הביאו לקיומה של מיליוני אנשים. עידן האסון הגדול - זה היה כותרת המשנה של האופרה - נראה בלתי ניתן לעצירה, אך עם קריסת חומת ברלין, העולם מחק לעד את רוח הרפאים של מלחמת עולם שלישית. הובסבון השתמש בזכוכית מגדלת שאיפשרה לו לבחון את ההשלכות הנגזרות מהתמוטטויות חברתיות (המהפכה הרוסית, הפאשיזם והנאציזם), אך היו לה השלכות ברמה הגלובלית. סופו של הדחליל הגרעיני ושל פיוס חלקי בין שתי מעצמות-העל הפחיתו את רמת המתח, ושוב הגבילו אותו לשטחים רחוקים מאינטרסים קולקטיביים. המזרח התיכון - שמעולם לא חדל להדאיג את אנשי השכל הישר - היה חביות אבקה, אבל האמריקאים תמיד התלבטו ביכולת לנהל אותו על ידי התערבותו כמתנגדת לשלום בין הישראלים לערבים. צמצום זה של בעיית "המלחמה" במובן הרחב והקטסטרופלי ביותר של המונח, השפיע גם על הפלצבו בסוגיות כגון המאבק בטרור.
בשנות השישים והשבעים, התפתח המאבק המזוין (אחד מהשלוחות הנובעות ממתחים בין מזרח למערב) כנושא מרכזי על סדר היום הפוליטי של כמה ממדינות אירופה. אנגליה, גרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה היו יעד להתקפות של צורות טרור שונות: מן הלאומנים של ה- IRA, הבדלנים הבסקים לתנועות המרקסיסטיות כמו הבריגדות האדומות באיטליה או ה- Baader Meinhof בגרמניה. מעל תופעות אלה בתוך moenia - אבל עם הקשרים המבצעיים הרלוונטיים - הטרור האיסלאמיסטי תמיד תפס עמדה מיוחסת כי הוא היחיד שיכול למשוך תשומת לב תקשורתית מחצי העולם. הטבח של מונקו ב- 1972 חנך את התקופה לשינוי מהותי של מעמדם המערבי, שהחל להצטייד במכשירים מתאימים יותר כדי להתמודד ביתר איום עם האיום האיסלאמיסטי. למרות הארגון המצוין שהוקם על ידי מדינות כמו אנגליה, גרמניה ואיטליה עצמה, הוסיפה לטרור להתייחס לדילמה כאל דילמה מוגדרת, כולל זו של מטריצה פוליטית דתית. היחידים שיש להם חזון קוסמופוליטי של "המאבק" היו המחבלים בזכות חילופי מידע בין-לאומיים והכרחי לדעת איך על איך לבצע את הפיגועים. ארצות הברית, נרדף שוב ושוב על ידי ארגונים כמו אל-קאעידה, הם גינו את הפוליטיקה שלהם באופן בלעדי על הגנת האמריקאים, משתדלים מאוד לא להבין את קורי העכביש שעברו את הטרור הבינלאומי. שלא לדבר על הנושאים הפנימיים הקשורים לכישלון חילופי מידע בין ה- CIA, ה- FBI וסוכנויות ממשלתיות אחרות הפועלות בעצמן. תקלה זו היתה המעשה האומלל הראשון שהוביל לתאריך הגורלי של ספטמבר 11 כאשר ארבעה מטוסים, שנחטפו על ידי טרוריסטים בעיקר של אזרחות סעודית, התרסק לתוך מגדלי התאומים והפנטגון.
באותו בוקר לא תיאר לעצמו ניו יורקי שהעיר שלו תהפוך עילה למלחמה שנועדו לשנות עידן: קריסת שני המגדלים ומותם של אלפי אנשים חפים מפשע ערערו לעד את הוודאויות של כל מערבי, תוך טראומה באורח החיים של רוב העולם. המלחמה בטרור שהוזכרה בקול רם על ידי בוש הזכירה את הקריאה לנשק של הדוד סם, אשר הצביע בחוזקה על אצבעו, ואמר "אני רוצה אותך". אפגניסטן ועיראק היו רק ההתחלה של התנגשות ללא פתרון, שהשלכותיה הגיעו בערים המערביות העיקריות בצורת פיגועי התאבדות ומפקדים חמושים אדירים, שמוחם התמלא בנוף מעוות של הקוראן.
ספטמבר 11 הוא לא תאריך לזכור רק עבור האמריקאים, אבל כל העולם צריך לעצור לרגע להנציח את המתים, אלא גם את החיים שחיים על העור שלהם את ההשפעות של היום הנורא. מאותו רגע ואילך עברו אירועים מאיצה מרשימה שכללה פחות או יותר מלחמות לגיטימיות וניוון הטרור עם לידתה של המדינה האסלאמית. אבל הרעש שנוצר על ידי קריסת המגדלים הפך לרעש משעמם, מתמשך, ולכן אדיש. לעומת המאה הקצרה של הובסבאון, הנושאים המעורבים בשינוי של המאה ה -21 הראו כי יש להם זיכרון קצר לא יודע איך לארגן את העתיד. "תוכנית מרשל" המתפתחת עבור המזרח התיכון היו פלופ ענק, אם לא שחיקה מחמירה של מאזנים חברתיים שבירים.
האם נצא אי פעם? נראה שהשאלה אינה מעודכנת, שכן היעדר ראיית-ראייה פוליטית מצד הממשלות המעורבות הוא כבר כשלעצמו תגובה שלילית. טראמפ, זו השנה השנייה ברציפות, ייסע לגראונד זירו, יזוז במהלך ההמנון ואז ילחץ ידיים עם אלה שהיו הגיבורים האמיתיים היחידים של אותו יום: ניו יורקים.
(צילום: הצי האמריקני)
