קוראים יקרים, כדי להבין מה קרה באותה 1989, שנה יחידה שבה לפי רבים "נראה שההיסטוריה מואצת" ולפי אחרים, אולי אופטימית מדי, "ההיסטוריה מסתיימת", אין צורך להזכיר את ג'ון פיצג'רלד קנדי ולא את ג'ון. פאולוס השני ולא הלמוט קוהל: רק... ספרו בדיחה, שהסתובבה כבר בשנות השבעים. הסיפור הולך פחות או יותר כך: ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, ילידת האימפריה הרוסית, בסיפור הנחמד הזה, פוגשת בפסגה את המנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב ושואלת אותו בחביבות וברוסית: "לאוניד איליץ', למה אתה לא פותח את גבולות ברית המועצות ומאפשר ליהודים לעזוב את הארץ ולעבור לישראל?" על כך מגיב המזכיר הכללי של ה-CPSU בנימה פלרטטנית: "כמה את רומנטית, גולדה! אתה רוצה שאתה ואני נישאר כאן לבד!" האמת היא שבמיוחד ברפובליקות הבלטיות ובמדינות הסוציאליסטיות של מזרח אירופה, במשך שנים, או ליתר דיוק במשך עשרות שנים לפני 1989, איש לא האמין עוד בשקרים הטרגיים והאומללים של המשטרים, בעליונותם של המשטרים. המערכת הסוציאליסטית ובסכנות השונות ומלאות הדמיון שאותן עמים היו נאלצים להתמודד אילו היו נפרדים מברית המועצות האם ו/או מהשיטה המרקסיסטית-לניניסטית. ברית המועצות עצמה, מצידה, במקום לשמש ככוח המניע מאחורי פיתוח הגוש המזרחי, סופגת מיד את משאביה, כמו פנטגרואל שאינו יודע שובע. בהקשר זה, אני מדווח על עוד בדיחה באופנה באותן שנים.
מנהיג מזרח גרמניה הונקר מבקר בנמל רוסטוק, בו מפליגות שלוש ספינות סוחר גדולות, ושואל את רב החובל של הראשונה: "לאן מועד המטען הזה?"
– "לקובה!"
- "מה אתה מביא?"
– "מכונות לתעשייה כבדה"
– "עם מה תחזור?"
– "עם תפוזים".
רב החובל של הספינה השנייה עונה שהוא יפליג לברזיל עם מטען של מכשירים אופטיים. "ועם מה אתה חוזר?"
– "עם קפה, בננות ומוצרים אקזוטיים אחרים".
– "חבר של הספינה השלישית, לאן אתה מועדות?"
– "בלנינגרד, חבר המזכיר הכללי"
- "מה אתה מביא?"
– "תפוזים, קפה, בננות ופירות אקזוטיים אחרים מקובה וברזיל"
– "ועם מה תחזור?"
– "כרגיל: ברכבת".
כשאני נשאר בנושא הצחוק המר, אני מסיים בסיפור קטן, שאולי יותר מאחרים, מסביר מדוע מיליוני אנשים באותה 1989 המפוארת חצו חומות וגבולות בחיפוש אחר מזון, עבודה אבל מעל הכל חופש. וחנוני מחשבים צעירים לא לוקחים את המילה חופש כרטוריקה...
יש שלושה כלבים: אחד פולני, אחד מזרח גרמני ואחד מערבי שנפגשים ומספרים איך הם חיים. הפולני אומר: "אה, אנחנו רעים מאוד: אין מה לאכול". המזרח גרמני אומר: "אני לא יכול להתלונן על האוכל. לגבי השאר, אין לי מה להגיד". הכלב המערבי קורא אז: "כשאני נובח, אני מקבל בשר". הפולני, נדהם, עונה: "מה?! בשר?". והמזרח גרמני, מבוהל: "מה?! נובח?".
הקורא הוותיק ל' בנדיני הוא הראשון לתת את תרומתו...
הבהרה קצרה על המונח (בן ערובה סובייטי): מנקודת מבט גיאוגרפית וגיאופוליטית ניתן לטעון שמערב ברלין היא שהוחזקה כבת ערובה בידי נאט"ו. זו הייתה, למעשה, מובלעת מערבית בעיצומה של ברית ורשה. אני לא הופך את זה לשאלה של מעריצים אלא רק של ניתוח קרטוגרפי.
לאחר שאמרתי זאת, אני מאמין שזהו סוף ההרס של המחנה הסוציאליסטי שהחל הרבה לפני 1980: לדעתי הלבנה הראשונה של ההרס הזה עולה בקנה אחד עם דו"ח חרושצ'וב ותהליך הדה-סטליניזציה שרק הושעה אך שלא התהפך עם עידן ברז'נייב הוגדר כסטגנציה מבחינה פוליטית, אך גם מבחינה כלכלית. ודווקא עם המשך לכאורה של אותה פשרה שברז'נייב ייצג בין שתי נשמות (אורתודוכסים ואטלנטיים אינטגרציה) נוצרו התנאים להגיע לגורבצ'וב שהיה הנוטריון של סוף ברית המועצות. זו לא הייתה מהפכה אלא קריסה שקודמה דווקא על ידי העמדות הבכירות שנכבשו על ידי האגף האינטגרטיבי האטלנטי ושהיו אלו שהעלו השערות והתעשרו במשאבים האדירים במהלך שנות ה-90.
האם קריסת החומה שיפרה את התנאים הפוליטיים והכלכליים של המחנה הסוציאליסטי לשעבר? תחילתה של הדמוקרטיה הליברלית בהחלט שיפרה את מה שנקרא חירויות הפרט, אבל מנקודת מבט כלכלית הדברים התנהלו אחרת לגמרי: אי השוויון הפך מוגזם, חוסר השוויון הכלכלי המוחלט (בעבר כמעט בלתי ידוע) הפך לכלל ורק במקרים מסוימים, לאחר עשרות שנים של סבל, חלק מהמציאות (אני חושב על המדינות הבלטיות) זכו לשיפור מסוים.
יתרה מכך, תופעת הנוסטלגיה נפוצה מאוד בקרב תושבי ה-GDR לשעבר עד כדי כך שמי שחווה זאת ממקור ראשון מרבה לדקלם את המוטו "זה לא היה כל כך נורא" בהשוואה לתנאים של היום.
מנקודת מבט גלובלית, הקריסה הזו בהחלט לא הביאה עידן של שלום: באופן פרדוקסלי הסכסוכים היו פחותים במהלך העימות ה"קר" בין שני הגושים שאנו יכולים לראות ממקור ראשון לאחר מכן והיום.
האם זה אמור לגרום לנו להתחרט על התקופה ההיא? עבורנו האיטלקים, כן: ההשוואה הזו הביאה למדינה שיפור מתמיד של האומה אם נחשוב על התנאים של איטליה ב-1945 לאלה של 1991. לאחר הדה-לוקאליזציה והגלובליזציה היא יצרה את המדבר הנוכחי.
אבל עבור בולגרי יליד 1991 או רומני או צ'כוסלובקי (צ'כי וסלובקי כאחד) שנולדו באותה שנה, אולי העולם הנוכחי מציע יותר הזדמנויות והוא בהחלט היה נאבק, היום, להסתגל לאותה מציאות שכמו רבים קודמיו בני השווה באותה תקופה, הם לא חלקו.
אין ספק שהשלב הנוכחי של רב-צדדיות בינלאומית חלקית הוא תוצאה של חוסר איזון עקב הידרדרותה היחסית של ארה"ב: ועד שיקום שיווי משקל דו-קוטבי או טרי-פולארי, נזילות המצב הגיאופוליטי תייצר את חוסר היכולת לפתור את המצב הגלובלי. משבר של ייצור יתר.
הבעיה האמיתית, הדרמה, היא איך ייווצר צמד חדש או שיווי משקל טריפולרי: בדרך כלל זו מלחמה עולמית.
ג'ורג'יו רסקה קצ'יארי מבחין בין 1989 של הקנצלריות לזו של פשוטי העם.
נפילת החומה ובמיוחד העיתוי והשיטות שלה הולידו שתי תגובות הפוכות, זו של פשוטי העם שהייתה בהתלהבות אמיתית, שנחוותה כסופו של סיוט, זו של 'היום שאחרי': תגובת הקנצלריות השונות ב- במיוחד אלה של צרפת, איטליה ובריטניה, שבמשך עשרות שנים מתחו ביקורת על החומה רק כדי להיבהל ממש מהאיחוד המחודש של גרמניה היחידה שקמת לתחייה.
אם נפילת החומה סימנה את תחילת הקץ של השליטה הסובייטית על מזרח אירופה, היא הראתה בבירור שסוף מלחמת העולם השנייה לא השפיע ולו במעט על חוסר האמון האירופי כלפי גרמניה. 1989 תיזכר לא רק בזכות החומה אלא גם בזכות כיכר טיאננמן, שני אירועים שסימנו באופן סמלי את העברת השרביט בין שתי אימפריות, האחת דועכת, ברית המועצות, והשנייה מתחדשת, סין. האירועים בברלין היו כל כך מבריקים שהם האפילו על אלה בבייג'ינג וזה עיוור את המערב לעתיד שיהיה, כלומר, הופעת המאה הסינית.
אני לא יודע מה היסטוריונים יכתבו על 1989 בעוד מאתיים שנה, אנחנו שחיינו את הימים ההם כצופים, יודעים עכשיו, אחרי שלושים שנה, שיותר מחומה שנפלה, זה היה פתחה של קופסה, זו של פנדורה. .
מישל קררה רואה באימה הגמוניה גרמנית חדשה על אירופה.
מה אם הרוסים צודקים? החומה נבנתה מלבני הדיקטטורה הסובייטית ומלט הצביעות המערבית. במשך שנים רבות החומה, עמוק בפנים, לא מצאה חן בעיני איש; המערביים ובעיקר האירופים פחדו מגרמניה המאוחדת הגדולה, הרוסים אותו דבר אבל לפחות היה להם האומץ להודות בזה, קודם כל בפני עצמם...
שלושים שנה לאחר נפילת החומה, התחזיות הרבות שנעשו הוכחו כלא מבוססות ביותר: הדוב הסובייטי שאג שוב, סין לא נפלה בפח הגלובליזציה ושמרה על עצמאותה, פירוק הנשק הוא זיכרון רחוק , שלום הוא תמיד חלום וגרמניה, למרות הרטוריקה הבומבסטית, הפכה שוב לאומה שרוצה לכבוש את אירופה (עם סיכוי טוב לעשות זאת, אני מעז לומר). כמובן שהפעם הוא השאיר את הפאנזרים והסטוקים בבית ולקח את הסימן, סליחה היורו, כדי לפלוש לאירופה, מה שיותר גרוע הוא שהפעם ארה"ב לא תוציא אותנו מהצרות קודם כל כי אנחנו היינו האדריכלים של המובסים ולאחר מכן כי לארצות הברית יש עוד הרבה על מה לחשוב.
סמואל ריגו מנתח את ההשפעות השליליות של נפילת החומה.
התוצאה ההרסנית ביותר של נפילת החומה היא שובו של רייך חדש, ולמרבה האירוניה, אם נמנענו ממנה במשך שלושים שנה, זה היה הודות לאויבנו המר. אולי רבים לא יודעים זאת, אבל בקיץ הלוהט של 1989, פרשנים רבים שינו את דעתם לגבי היציבות שהעניקה המלחמה הקרה לאירופה. גם אם מסך הברזל הזכיר לכולם את האפשרות ש"תוכנית א"1 היה אמיתי ואפשרי, הזהיר ההיסטוריון יו טרבור-רופר:
"אולי, אם הפיקוח יבוטל, הקומוניזם במזרח גרמניה יתגלגל לתוך עצמו. אבל האם זה לא יגרום למהפכה, ערעור יציבות של אירופה, שבמשך 44 שנים חיה באקלים של שלום מאוזן? ... היחיד השאלות שצריך לשאול הן: האם הגרמנים באמת רוצים את זה? ואם כן, איך אפשר להשיג זאת מבלי להרוס את האיזון העדין של אירופה המבוסס על פילוג?"2.
ראש הממשלה תאצ'ר הייתה באותה דעה ואם ב-1988 היא הכריזה בשמחה "אנחנו כבר לא במלחמה הקרה"3 עדיין היה קר לרעיון של גרמניה מאוחדת, שיכולה ללכת בדרך של לאומיות וטוטליטריות, גורבצ'וב היה בעל אותה תקווה. קול מהמקהלה היה בוש שהעדיף גרמניה מאוחדת יותר תחת ערכי המערב ואשר נשארה מחוץ למסלולה של מוסקבה.
והגרמנים? ובכן... ככל שדעכו הזיכרונות ממלחמת העולם השנייה, שכחו גם אזרחי גרמניה את הרעיונות של "Über Alles" של גרמניה שהוזהרה מעל הכל על ידי החלוקה. בפרדוקס שהיה יותר אמיתי מאשר דמיוני, הרעיון הבלתי נמנע של גרמניה דמוקרטית ומאוחדת יותר התגבש יותר ויותר. לכן, השינוי של גרמניה הדמוקרטית במהלך התקופה שלאחר המלחמה והכישלון ההיסטורי של הפשיזם והקומוניזם הם שהפכו אותה היום לאומה אירופאית חזקה המושתתת על פדרליות ושוק חברתי.
קריסת ברית המועצות אינה יכולה להיות מוגבלת למהפכה במפעל הפלדה בגדנסק ב-1980 או לטעות מנהלית של שוובובסקי מול עיתונאי, אלא, כפי שהיה במקרה של קריסת יוון או ה-SPQR, שילוב של רבים נוספים. גורמים .
לסרג'יו פסיון, ותיק הטור הזה, הכבוד והנטל לסיום...
מערב ברלין, במשחק השחמט המתיש של ארה"ב-ברה"מ, הייתה פיון לבן במרחק של כמה בתים מקידום, מוקף כן, אבל רחוק מלהיות חסר הגנה. בקיצור, כאב ראש משמעותי לגוש הסובייטי ונקודת משען חיונית לגוש נאט"ו.
החומה הוקמה מרצון המזרח, אך בתמיכת המערב. אי מתן רשות לפיוון בלתי ניתן לערעור היה האסטרטגיה הקיימא היחידה עבור ברית המועצות, ובואו נהיה ברור, ארה"ב הייתה זקוקה למצור שיסמר את המכונה הסובייטית.
אנחנו יודעים איך המשחק הסתיים, כשהחתיכות השחורות (או האדומות) נאכלו בהדרגה או מבודדות ובסופו של דבר, כשהמלך השחור יצא מהכיכר, הפיון הלבן קיבל את העלייה הנכספת למלכה. סביב המשכון הזה, היו מהלכים רבים שהכריעו את גורלו; נושאת הדגל השחורה, פולין, הייתה הראשונה שנתמכה על ידי הלבנה, האפיפיור קרול וויטילה והשביתות של תחילת שנות ה-80 והגיעו לשיא ב-1990.
ואז המגדל השחור, הונגריה עם הסכר על הדנובה שמעולם לא נבנה, נלקח ב-1988 עם עקיפת הגבולות והחומה עצמה.
הסוס השחור הכפות צ'אושסקו, מנותק כעת מאזרחיו שלו, לא היה מועיל. כשהנתיב פנוי, הפיון הועלה למלכה, והמלכה השחורה, גורבצ'וב, שהוחלפה בצורה גרועה, קבעה סגירת משחק, אולי, הפסידה מההתחלה.
אבל מי היה השחקן הלבן? ארצות הברית? לדעתי, לא, אלא דווקא מערב גרמניה של קוהל, עם תמיכה צרפתית ואיטלקית. השאיפה לאיחוד גרמניה, שהגיעה לשיאה בהחלטתו החד-צדדית של קוהל, אשר ללא משא ומתן, הובילה את גרמניה (מערבית) אחת ולתמיד ללכת בלי להחזיק ביד (או ברצועה?) על ידי איש. מכאן השאיפה האירופית לגרמניה מאוחדת, מרקו חזק ובסיס השקה למטבע האחיד.
תהליך האינטגרציה האירופית, זהיר, שיטתי ושיטתי, הפך מהיר וסוחף לאחר החומה ובקושי הואט על ידי הטרגדיות של יוגוסלביה לשעבר.
מלחמת הבזק הכלכלית נתנה תוצאות נהדרות בזמן קצר, אבל כפי שההיסטוריה מלמדת, לא כל הצבא עומד בקצב ועכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו עם גרמניה וצרפת מוקרנות קדימה, אבל בלי התגבורת של המדינות האיטיות יותר, קודם כל, איטליה. אם זה לא אתגר...
בסופו של דבר, לראות את התמונות של הילדים החוגגים על מפלצת הבטון האומללה ההיא, חושבים אחורה על אלה שביום הולדתם החמישי איבדו את חייהם בחציית אותה ומאזינים למוזיקה של התקופות ההן, מרגש אותי עד היום ובזמן שאני כותב. אני חושב ש... ככל שאנו רוצים להיות אנליטיקאים קרים או חולמים לוהטים, הבן אדם נועד להיות שניהם בו זמנית. כן, גם אני אוהב לחשוב שדבר אחד לא מוציא את השני והיה גם תהילה גדולה באותם ימים. תהילה שמפצה רק באופן חלקי על החיים שנהרסו על ידי מסך הברזל והמשחקים הפוליטיים, אבל חיסולו לחלוטין ייתן אותו למי שהזיז את הכלים, מחשב את ההפסדים בכל מהלך על גב העם הגרמני ולא רק לו. .
1 A. Glaser, נותן "PLAN A", Science & Global Security. המעבדה, תוכנית א', 6 בספטמבר 2019, https://sgs.princeton.edu/the-lab/plan-a, נגישה לאחרונה ב-3 בנובמבר 2019.
2 "על איחוד גרמניה", ב"עצמאי", 17 ביוני 1989, cit. ב-G.-J. Glaessner, "German Unification and the West", בתוך Glaessner and I. Wallace (עורכים), The German Revolution of 1989: Causes and Consequences, Oxford, 1992, pp. 208-9, cit. ב-M. Mazower, "Reunified Germany", בתוך The shadows of Europe: Democracy and totalitarianism in the 2018th century, Garzanti, Milan, 381, pp. XNUMX.
3 M. Mazower, "Reunified Germany", בתוך The Shadows of Europe: Democracy and totalitarianism in the 2018th century, Garzanti, Milan, 379, pp. XNUMX.
