אירופה בין שלום להרתעה: חזון אסטרטגי ומנהיגות מעבר לגבולות הלאומיים (הקטנים)?

בשבת יצאו מספר מסוים של אנשים לרחוב, הכל מסיבות שונות, בהיגיון מנוגד. חלקם, וביניהם מעטים בעלי שכנוע וידע בנושא, זומנו להפגין למען שלום ונגד חימוש שייקח משאבים לרווחה.

זימון מיוחד: לא מדובר בחימוש מחדש של אירופה כדי לנהל מלחמה על רוסיה, מדובר בחימוש מחדש של אירופה כדי להניא כל אחד, כולל עכשיו את רוסיה, מלנהל עלינו מלחמה.

מי שחושב שפוטין יעצור ברגע שאוקראינה תחולק, אולי בעזרת טראמפ עצמו (פרשנות שצריך לקרוא מחדש), משלה את עצמו.

כוונתו של פוטין (ועצם הישרדותו) היא בבירור לשחזר את תחום ההשפעה הרוסי המסורתי, כאשר אירופה הייתה מחולקת בין הגוש המערבי, בראשות ארצות הברית, לבין הגוש המזרחי, בידי ברית המועצות.

הניצחון מחזק דיקטטורים ופושעים: פוטין שייך לשתי הקטגוריות*.

אם טראמפ לא מתכוון לעשות זאת, אירופה תצטרך לעצור אותו, למען הישרדותה שלה ולא כדי להחליף את השוטר האמריקני במשחק הבלתי נמנע, ההכרחי, סדר עולמי חדש.

לא מדובר בתגמול, במלחמה ברוסיה, אלא במתן אמינות ובהשגת כבוד באמצעות הרתעה; איזה ובאיזה "עובי" ובכמה זמן?

בוודאי ובאופן בלתי נמנע יש לחשוב על "מטריה גרעינית": זה יצטרך להיות נפוץ, אבל איך? ההנחות והמשאבים הצרפתים והבריטים נמצאים שם, אבל הם אינם מספיקים, לא במספר ולא מבחינת זמני האינטגרציה; ההגנה וההרתעה האירופית המשותפת יכולה להיות רק הצאצאים, האבולוציה הרצויה של הברית הטרנס-אטלנטית הנוכחית ושל הרוח שעיצבה אותה.

הקומפקטיות של האיחוד האירופי עדיין מתפתחת: מקרון הציע לגרמניה את המטריה הגרעינית הצרפתית כפי שמרץ ביקשה במהלך מערכת הבחירות, הבחנה לא עדינה משיתוף אירופי אמיתי; הממלכה המאוחדת, מפלגה "חיצונית" בראשות הלייבור, שלא במפתיע מתנגדת לה מרה של מאסק, מתקרבת לאיחוד האירופי בהיבט זה ואינה נוטשת את אוקראינה; "ראש הגשר" הרוסי היחיד הנוכחי במועצה האירופית, ויקטור אורבן, היה מבודד; פיצול כדי לא לומר את האי-סדר של הנציגות האיטלקית בפרלמנט האירופי היא לא תמונה טובה של המדינה שלנו, מה שעלול לערער את הפעולות והאמינות ברמת המועצה.

חוסר אחדות שהוא יותר מאשר אזעקה: אם אנחנו צריכים לדבר על ההגנה האירופית, לא נוכל להמשיך בהסכמה בין 27 אלא בשיתוף פעולה מחוזק, נוסחה שהיא בהחלט תקפה אבל שיכולה להשאיר אגפים חשופים ולגרום לנו לשקול מחדש את נאט"ו כאופציה היחידה בטווח הקצר.

איטליה היא התחום המסורתי והמושלם של דיסאינפורמציה ותעמולה: מהסס, מתפצל כמו, אם לא יותר, מזמני המלחמה הקרה.

מפוצלת במחלוקת רוחבית הנשמעת כמו סתירה בוטה בנוגע לאחת מאבני היסוד המהותיים והמכריעים של מדיניות דמוקרטית ושלווה, מדיניות ההגנה, בכל היבט, כחזרה למקורות וההשקה מחדש של הרוח והבנייה של אירופה, עם בירת E, זו הדמוקרטית, הליברלית, החוקתית, הבטוחה והשלווה.

האחדות האירופית והרוח האירופית המשותפת אינן יכולות להמריא ללא מעין "סולידריות לאומית" סביב העתיד והסיכוי לאירופה, שכוחה חייב להיות מופגן גם בהרתעה צבאית.

זה לא רק עניין של בחירה באוקראינה, בסולידריות ובהגנה על מדינה מותקפת, אלא של בחירה בדרך זו לגבי העתיד של האדם עצמו.

אם איטליה מהססת, זה חייב להיות רק באיזה תפקיד למלא כמתווך או לא, לא במה לעשות, שזה רק להשיג גורם הרתעה אמין משלה.

הגישור יכול להיות רק של איסוף תמיכה גדולה יותר, של החלקת דרך משותפת, של זריעה וטיפוח של מרחב פוליטי בין דונלד טראמפ ואורסולה פון דר ליין, הודות לפעילות רבה יותר ולאמינות שהושגה על ידי ממשלת איטליה עם מדיניות בינלאומית ערה בכל רחבי הלוח.

הנקודה הקבועה היא המודעות לכך שאנו נתונים לאיום מסוים, פוטין, ולסיכון סמוי אך גם זמני, טראמפ.

המסע ארוך, "הצבא האירופי" עוד לא שם, הוא לא יהיה שם עוד הרבה זמן, הוא לא יכול לשמש כתירוץ לחוסר מעש ועיכובים, והוא לא ייוולד עד שאירופה, לאחר שעצרה במטבע, תאגף את משאביה.:

• משאבים, עם מערכת מס משותפת, נטישת הפוליטיקה במקלטי המס של הצפון ווויתורים מינימליים לחזית הדרומית,

• תהיה מדיניות חוץ משותפת ומחייבת,

• יבחר על ידי זכות בחירה כללית נשיא שאינו אחראי רק לציבור הבוחרים הלאומי שלו.

בינתיים, וזה בהחלט לא קצר, הרבה עדיין תלוי בטראמפ, בהתחשב בעובדה שאחרי הפארסה הבלתי מוצדקת וגירוש זלנסקי מהבית הלבן, נראה שנפתח מחדש שביב של תקווה, תקווה כנגד כל הסיכויים ולמרות כל הספקות לגבי אי הבהירות של פוטין: אולי צריך לקרוא את החדשות כמה פעמים, לסקור את הרקע, ולהאמין, לפחות קצת אתה לא צריך לשפוט את נשיא ארצות הברית לפי דבריו, אלא לפי מעשיו..

טראמפ יהיר ובלתי צפוי, עדיין לא ידוע עד כמה הוא לא אמין, אבל זה פעמון אזהרה, עוד יותר כשהאיחוד האירופי לא פחות, אפילו בבחירת הצורות: "ReArm Europe", שאומצה מיד כסיסמה, לא הייתה כוח מתאים, משכנע או מניע, והמושג "חימוש מחדש" זה נוצל על ידי תעמולה שלילית ויצר נרטיב שגוי.

אירופה לא מתכוננת לנהל מלחמה, אלא להבטיח שלום, פיתוח משלה באמצעות שלום, בשביל זה אולי הרעיון של להחזיר לעצמו את ההגנה, הכרוך בזה של תיעוש מחדש של הביטחון, לשחזר את ההשקעות הללו שנזרקו בחופזה מדי תחת הגל הפציפיסטי שהכריע את השכל הישר של גיאופוליטיקה.

ה"אוטונומיה האסטרטגית האירופית" הלא מובנת אינה עוד שאלה תיאורטית, אלא עדיפות פרגמטית, שמטרתה להבטיח את אמינות האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי, ויש לכך מחיר, שיש לאזן על ידי יתרונות, על ידי השקעות שמשמעותן תעסוקה, מחקר, רכישת טכנולוגיות חדשות.

טראמפ, עם הלחץ שלו על בעלות ברית נאט"ו להגדיל את ההוצאות הצבאיות, בהחלט מטלטל את אירופה, אבל מעבר לאנטיפתיה שהוא עלול לעורר (ומנוצל בקלות) בקשותיו אינן בלתי מוצדקות וזמניות ויש להן לפחות הכשרון של דחיפה של מדינות אירופה לחשוב על האוטונומיה האסטרטגית שלהן.

אין מדובר בהחלפת ארצות הברית אלא בנטילת חלק גדול יותר באחריות לפחות בהגנת היבשת האירופית, חלק באחריות שמשמעותה גם מיקוח כוח כלפי חברים ויריבים.

אסור לטראמפ ו"דרכיו" להיות כלי קל לתעמולה, לנצל אותו בעימות חזיתי ובלתי מתפשר בין האופוזיציה הלאומית למפלגה הפוליטית הבלתי רצויה, אשר, יתרה מכך, שולטת במנדט עממי ועד כה באישור עממי.

כרגע כדי להבטיח יציבות והרתעה אין חלופות לקשר הטרנס-אטלנטי, במיוחד בעולם שבו האיומים מורכבים יותר ויותר. סטייה מבנית בין שני צדי האוקיינוס ​​האטלנטי תפגע באמינותו של מנגנון ההגנה המערבי כולו, אך מעל הכל תגביר את החשיפה והשבריריות של החלק החשוף ביותר, בקו החזית, האיחוד האירופי.

נרצה או לא, אבל אנחנו חייבים להיות פרגמטיים, ארכיטקטורת הביטחון האירופית מושתתת על הברית האטלנטית; גם אם אירופה חייבת לצמוח במונחים של אוטונומיה אסטרטגית, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו הפסקה עם ארצות הברית.

אסור לאיטליה לבחור את "הלהקה" שבה היא תהיה, אך ממשלתה חייבת להתחייב לקדם חיזוק היכולות האירופיות במסגרת נאט"ו, על פי העיקרון של "השלמה ואי כפילות".

נעשה שימוש במונח הבלתי הולם והצורב "חימוש מחדש" אך לעתים קרובות מדי, ובאופן בלתי הולם, אנו מדברים רק על "צבא אירופה" גרימת תפיסות שגויות ונזכר בעבר של המאה הקודמת, אבל האיום הוא רב ממדי ו במקום זאת עלינו לדבר תמיד ורק על "ההגנה האירופית".התרומה הטובה ביותר שאיטליה יכולה לתת, בשל מיקומה והטבע שלה, היא הים וה הגנה על הביטחון הימי בכל מקום ובכל מקרה, ובזה יש לה אמינות וניסיון בהשוואה לשותפיה האירופים והאטלנטיים, וזה כבר אחד מהיישומים של עקרון "השלמה ואי-כפילות".

המיקום הגיאו-אסטרטגי שלנו, בשילוב עם היכולת לנהל דיאלוג עם גורמים אזוריים רבים, מאפשר לנו - תמיד ומיד מנקודת מבט הגנה אירופאית - לשחק תפקיד של 'ספק אבטחהלא רק מהים התיכון ועד למפרץ פינלנד אלא מעבר לאוקיינוסים, כמו גם תרומה משמעותית למשימות נאט"ו, האיחוד האירופי והאו"ם.

אירופה, ואיטליה כחלק פעיל וסמכותי, אינן מתכוננות לנהל מלחמה, אלא להבטיח שלום ולנהל את התמדתה. הדמוקרטיות מצטיידות בכלי הגנה בדיוק כדי למנוע עימות, ולחזק את יכולת ההרתעה שלהן.

מבחינה היסטורית, השלום נשמר כשאדם מסוגל להגן עליו. אירופה פגיעה ולא מוכנה תהווה תמריץ למי שרוצה לערער את היציבות או לאיים עליה. השקעה ביכולות ביטחון והגנה פירושה הגנה על אזרחינו, רווחתם ועתידם, התשתית והשירותים הקריטיים שלנו, הריבונות שלנו.

הלכידות והחוכמה הן רוחביות ובצדק מגיעות גם מנציגי האופוזיציה בשבר שנפתח: לא ניתן להגביל את ההגנה המשותפת ליצירת "צבא אירופי", אלא עליה להתבסס על יכולות טכנולוגיות, אוטונומיה אסטרטגית וחיזוק שיתוף הפעולה בין המדינות החברות.

דראגי, אנין מעמיק של "אמריקה", לא השיק במקרה את ההיגיון הפוליטי האמיתי הראשון על עתידה של אירופה לאחר הקמת הממשל האמריקאי החדש: הגיע הזמן לפעול, לא רק לדבר.

הוא עשה זאת בשימוע בפרלמנט האירופי, נימוק פוליטי המבוסס על עובדות, ועם הצעות קונקרטיות: "עלינו לשבור חסמים פנימיים, לתקנן, להרמוניה ולפשט תקנות לאומיות ולדחוף לשוק הון מבוסס יותר מניות". תוכנית פוליטית קונקרטו, התמקד בצמתים האסטרטגיים של האינטגרציה האירופית: הגנה, טכנולוגיה, אנרגיה ושוקי הון. תחומים אשר, בעקיפין, נענים גם לדרישות של אופוזיציה המתנגדת להוצאה (הסגולית) להגנה ולתכנית משותפת שעדיין בהתפתחות, ומייחסת לבחירות אלו את החסרונות בבריאות ובחינוך, כאשר במציאות הם תוצאה של העלמת מס אנדמית וניהול רע כרוני רוחבי.

_{* (מנקודת מבט משפטית בינלאומית, בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הוציא צו מעצר נגד ולדימיר פוטין במרץ 2023, והאשים אותו בפשעי מלחמה הקשורים בגירוש כפוי של ילדים אוקראינים לרוסיה. עם זאת, רוסיה אינה מכירה בסמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי, ומדינות רבות אינן עוקבות אחר צווים כאלה - עורך.)}