הצביעות הבלתי ברת קיימא של "שמירה על שלמות טריטוריאלית"

(של אנטוניו לי גובי)
21/02/22

"יש לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה!", "אם שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה תופר, רוסיה תעמוד בפני השלכות קשות מאוד".

כמה פעמים שמענו בימים אלה משפטים כמו אלה! כרוזים (אך אני אתפתה לומר "סיסמאות") כבר נשמעו בעבר שהחליפו שמות של אומות אחרות באוקראינה ורוסיה.

נראה שהציווי תמיד הוא של "שמור על שלמות טריטוריאלית" של כל ישות מדינה קיימת. זה מובא בפנינו באותה רצינות חמורה שוודאי הייתה למשה כשירד מסיני, קרא ליהודים שהלכו אחריו ביציאת מצרים את לוחות התורה. הוא מוצהר לנו כעיקרון אוניברסלי של הציוויליזציה, עמוד תווך של המשפט הבינלאומי שלא ניתן לערער עליו בכל מחיר.

זה באמת ככה? או שמא מדובר ב"עלה תאנה" שנשלף בעת הצורך כדי להסוות את האינטרסים של אלה שרק רוצים לשמור על הסטטוס קוו באידיאליזם?

אולם מעל לכל, מדוע העיקרון האצילי הזה מתקיים רק כאשר הישות הממלכתית שעלולה להיפגע היא ידידה או בעלת ברית שלנו?

למעשה, העיקרון של שמירה על שלמות טריטוריאלית הוא נזנח מיד כאשר זה היה תואם את המטרות הגיאופוליטיות שלנו. קחו בחשבון את המקרה של התערבות מסיבית של נאט"ו בקוסובו ו"ההפרה של השלמות הטריטוריאלית" של סרביה ב-1999.

שמירה על הסטטוס קוו בכל מחיר, שמירה על גבולות גיאוגרפיים לרעת שאיפותיהן של אוכלוסיות ומתחים המיוחסים לגיוון אתני או וידוי עלולים לעתים קרובות להתגלות כמעצור יד שמנסים לכפות על התפתחות ההיסטוריה.

אם לעולם אין להטיל ספק בשלמותה הטריטוריאלית של מדינה ריבונית, אז הבה נתכונן להחזיר לאוסטריה את השטחים שקרענו ממנה בדמעות ובדם במלחמות העצמאות השנייה, השלישית והרביעית.

יתר על כן, אני תוהה, אבל אלה שמצביעים היום על שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה כקדושה ובלתי ניתנת להפרה היו במקרים רבים לא אותו דבר שב-1999 לא נראה היה שאכפת לו כלל מההפרות של השלמות הטריטוריאלית של סרביה, בהתייחס ל-( צודק ומקודש ) השאיפות של קוסובו לעצמאות?

שימו לב, הכותב לא מעוניין לנקוט בעמדות פרו-רוסיות או פרו-סרבית ולא בעמדות פרו-אוקראיניות או פרו-קוסובריות! יתרה מכך, נראה לי מסוכן להעלות כעיקרון מנחה אך ורק את השמירה על גבולות גיאוגרפיים (שמצוירים במצב היסטורי, פוליטי ודמוגרפי שונה) מבלי לייחס חשיבות דומה לרצונותיהן של האוכלוסיות (שהרכב האתני והדתי שלהן יכול היה להשתנות בהשוואה למועד איתור הגבולות הללו) או למצבי עימות שהתפתחו בגבולות אלו.

גישה כזו לא תוביל לפתרון המשברים אלא רק ל להסתיר זמנית את הסימפטומים, בעוד שקונפליקט פנימי "מתחת לאפר" עלול להתדרדר עד כדי אי יכולת להתמודד יותר עם הכלים היחידים של משא ומתן וגישור.

למעשה, העיקרון של "שמור על שלמות טריטוריאלית" של אומה יכולה להיתפס באופן בלעדי כהצדקה שימושית לאיסור, הגבלה או עיכוב עמידה בעקרון אחר, זה של "הגדרה עצמית של עמים". עיקרון מוכר גם על ידי המשפט הבינלאומי, אך לעתים קרובות נראה שהקהילה הבינלאומית מקריבה למטרות הריאל-פוליטיק ולשמירה על הסטטוס קוו.

אין ספק שהגופים הבינלאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה כוונו בדרך כלל לשמור על הסטטוס קוו, וברוב המקרים, להתנגד ללחצים הפרושים בתוך מדינות ריבוניות, ללא קשר לסיבות הראויות יותר או פחות שיכולות להיות במדינה. בסיס של דחפים כאלה (חשבו על שאיפות העצמאות של קטלוניה, חבל הבאסקים או סקוטלנד, להישאר ביבשת הישנה, ​​או קוויבק בקנדה).

נראה שהיא אישרה (בפועל אם לא בדוקטרינה) את השכיחות של עקרון השלמות הטריטוריאלית של ישויות מדינה על פני זה של הגדרה עצמית של התושבים (ראה בהקשר זה ג'יימס קרופורד פרקטיקה ממלכתית ומשפט בינלאומי ביחס להפרדה, 1998, בספר השנה הבריטית למשפט בינלאומי, כרך 69, עמודים 85-117).

למעשה, יש נטייה לכל היותר לאפשר פרשנות מינימליסטית לעקרון ההגדרה העצמית לדעתי, או ליתר דיוק "הענקה" למיעוטים (שיתרה מכך, ברמה המקומית יכולה להיות "רוב") כיבוד כלפיו. זהותם הספציפית (לשונית, וידוי או תרבותית), אך שאינן מבקשות דבר אחר (כבוד אך לא הגדרה עצמית).

עם זאת, אנו נוטים לשלול באופן כמעט אפריורי את האפשרות של היפרדות שעלולה להוביל לעצמאות, או גרוע מכך, לאיחוד מחדש עם ישות מדינה שכנה עמה מיעוט זה מעוניין להתאחד מכוח מוצא אתני, לשוני או וידוי. .

לדוגמה, מתוך כבוד מלא לשלמות הטריטוריאלית של בוסניה והרצגובינה, אוכלוסיית הרפובליקה סרבסקה של בוסניה מעולם לא הורשה להתבטא על ניתוק אפשרי מבוסניה ואיחוד עם סרביה. אנו זוכרים שבוסניה נפרדה מסרביה לאחר כמעט שלושת רבעי מאה שבהן שניהם היו חלק מאותה ישות ממלכתית. אני מניח (מידע ישיר על המצב) שסרבים בוסנים רבים, לפחות מיד לאחר סיום הסכסוך, היו בוחרים באיחוד מחדש עם מה שלא מעטים מהם המשיכו להתייחס למולדתם ה"אמיתית".

נאומים דומים יכולים להתייחס לחלק של קוסובו שמצפון לנהר איבאר (המאוכלס באנשים הרואים עצמם סרבים) או לעמק פרסבו של צפון מקדוניה (המאוכלס באנשים הרואים עצמם אלבנים).

כמובן שיש צורך לקחת בחשבון את ריאל פוליטיק! עם זאת, ישנה גם פרספקטיבה אידיאולוגית על כך, שכן הפרידה נחשבת למודאליות "להעביר רעיון של טוהר אתני כבסיס למדינה של המאה ה-XNUMX. רעיון, שלא לומר על השני, מנוגד לכל המאמצים שעשתה הקהילה הבינלאומית החל לפחות מתום מלחמת העולם הראשונה כדי לגרום למדינות להעניק חיים למערכות המסוגלות להבטיח דו-קיום בין זהויות קולקטיביות רבות. " (רייף א. טנקרדי, משבר בקרים, משאל עם, עמוד 481 רייף א. טנקרדי, משבר בקרים, משאל עם, עמ' 481).

כתוצאה מכך, תביעות בדלנות או אוטונומיות נתפסות בדרך כלל בחשדנות רבה על ידי הקהילה הבינלאומית, גם משום שהן נתפסות כתולדה של אידיאולוגיות לאומניות וזהותיות שאינן מאמצות את האידיאל של חברה רב-אתנית ורב-קונספציונית.

כמובן שהיוצאים מן הכלל הם מקרים בהם ניתן להצדיק תביעות מסוג זה בראיות להפרות חמורות של זכויות האדם של מיעוטים ו/או הגבלות חמורות של זכויותיהם הפוליטיות. עם זאת, קשה למדי להוכיח באופן אובייקטיבי ומתועד את שתי הנסיבות. כל מי שהתערב בבוסניה או קוסובו בתום מלחמות האזרחים שפקדו למעשה את האזורים הללו בעשור האחרון של המאה הקודמת, יבין שהאלימות הבין-עדתית או הבין-וועדית לא הייתה רק חד-כיוונית (כפי שהיא היה מופיע מהדיווחים של CNN) וכי היה קשה לערוך הפרדות ברורות בין הקורבנות לבין העבריינים.

בבואנו למקרה האוקראיני, כלומר הסיפוח החד צדדי של רוסיה לקרים וסירוב קייב לדון ברפובליקות העם המוכרזות בעצמן של דונייצק ולוהנסק, אזורים דוברי רוסית בעיקרם, מבלי לרצות להצדיק את הגישות המאיימות של רוסיה שהמערב חייב להתנגד להן בתוקף, האם אתה באמת מאמין שניתן לפתור מתחים רק על ידי הכחשה עיקשת של קיומם?

אולם מעל לכל, העיקרון של "שמירה על שלמות טריטוריאלית" (שמתורגם לשמירה על הסטטוס קוו) חייב לחול תמיד או רק כשזה מתאים לנו?

כלומר... כפי שכתב לואיג'י פירנדלו "אז זה (אם אתה רוצה)"!

תמונות: נאט"ו / אינטרנט