האירועים האחרונים צריכים לגרום אפילו לספקנים ביותר לחשוב על עתידה של הברית האטלנטית, או לפחות של הברית האטלנטית "הזו". אני אומר את זה כ"אטלנטי" משוכנע, אבל גם כאדם שמאמין שצריך להתמודד עם המציאות.
בואו נהיה ברורים: השאלה האוקראינית היא לא שמייצגת את הפתולוגיה שעלולה להיות קטלנית עבור הברית. אוקראינה היא מצב קריטי, כמובן, אבל היא מייצגת רק סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה, שסירבנו לראות יותר מדי זמן.
זה לא המקום לדון בהמשך הסכסוך באוקראינה. ללא תמיכת ארה"ב, מדינות אירופה לבדן, למרות הצהרותיהם של סטארמר ומקרון, לא יהיו אמינות במתן תמיכה לאוקראינה להמשך הסכסוך. בטח, הם יכולים להמשיך לספק כסף. התמיכה במונחים של חימוש תהיה מוגבלת, כי צבאות אירופה כבר דיממו את עצמם עבור אוקראינה, ובואו נהיה כנים, התעשייה האירופית לבדה לא תוכל לעמוד באספקת התחמושת ללא הסבה משמעותית (מה שייקח זמן ואנו יודעים היטב שקייב, במיוחד ללא תמיכת ארה"ב, אין לו הרבה זמן).
עם זאת, מעל לכל, היא תחסר את התמיכה הטכנולוגית המתקדמת ביותר, שכיום, רק ארה"ב יכולה לספק לאוקראינה. חשוב מכך, ללא ארה"ב, כוח ההרתעה להתמודד עם הסלמה רוסית אפשרית (לאו דווקא גרעינית) יהיה חסר. כוח הרתעה שיש לארה"ב ושאין למדינות אירופה (למרות היכולות הגרעיניות הלאומיות המצומצמות הרבה יותר של בריטניה וצרפת).
יש המשערים (ברשלנות) שהאירופים, כמדינות בודדות או כאיחוד האירופי, יכולים לשלוח חיילים משלהם לתמוך באוקראינים. זה יהיה סימן לעקביות, כמובן. אבל זה לא יהיה ריאלי במיוחד. זה אומר, לחילופין, להציב את חייליהם בפיקודו ובשליטה של קייב (בקיצור, עשה כמו שצפון קוריאה עושה לטובת הרוסים) או לכפות רבים מאלה אזהרות (כלומר מגבלות) על השימוש המבצעי שלהם, מה שיהפוך אותם לנטל יותר מאשר סיוע לכוחות המזוינים האוקראינים.
נזכיר שבמקרה זה, המדינות ששולחות חיילים לאוקראינה יהיו חשופות להתקפות רוסיות מוצדקות על שטחיהן (והפעם לא יהיו אלה רק מתקפות סייבר).
יתר על כן, עלינו להכיר בעובדה שלמרות התמיכה המשולבת של ארה"ב והאיחוד האירופי, הדברים בשטח עבור אוקראינה לא הולכים כשורה. כמובן, הכוח הצבאי הרוסי לא הוכח כיעיל כפי שחשבנו במערב. על הנייר, אפשר היה לצפות שהרוסים יצליחו להשיג שליטה על ערים אסטרטגיות כמו חרקוב ואודסה די מהר. האוקראינים מנעו ממנו, זה נכון. עם זאת, בשטח הרוסים התקדמו ללא הרף, אם כי באיטיות רבה ובמחיר הפסדים אדירים (אבדות של אנשים וכלי נשק שהקרמלין יכול, לעומת זאת, לספוג ולשחזר בקלות רבה יותר מקייב).
זה מצער, אבל אולי זה יהיה רעיון טוב לשים לב שאם ארה"ב תפנה לכיוון השני, האירופים היום למרבה הצער, הם יכלו לעשות מעט מאוד עבור האוקראינים אם ימשיכו להילחם.
זה - כפי שנכתב זה עתה - "הַיוֹם"! עבור "מחר" זה יהיה תלוי בבחירות שיעשו.
קודם כל, נראה דחוף לשים לב, אחת ולתמיד, למגמה שנראה שלא תוכל להשתנות: התרחבות האוקיינוס האטלנטי והיעלמות צירוף המקרים של אינטרסים אסטרטגיים בין ארה"ב ובעלות בריתה האירופיות. המערב כבר לא קיים במונחים של ביטחון, ואם היה קיים, הוא היה מיוצג רק על ידי האלוהות הלטינית של יאנוס דו-הפרצוף: ארה"ב מסתכלת על ההודו-פסיפיק, האירופים אל רוסיה והים התיכון.
בעיקרו של דבר, עלינו להימנע מלהתנהג כמי שמתמודד עם נישואים שנמצאים כעת בקרעים, מתמידים בעקשנות שלא לשים לב לכך, מקבלים עלבונות מתמשכים מבן זוגם כדי להימנע מלהגיע לגירושין.
ההיחלשות ההדרגתית של הקשר בין האירופים לאמריקאים אינה דבר חדש. מדובר בבעיה שהולכת ומתגברת עם השנים במשך עשרות שנים ושלא פעם ניסינו להימנע מלשים לב אליה כאן באירופה.
מאז סיום העימות בין ארה"ב לבין ברית המועצות, האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ושל החברות האירופיות בנאט"ו החלו להתפצל.
בעבר, יחסים כאלה התבססו על סימביוזה שהבטיחה יתרונות לשניהם, לא רק לאירופים. ארה"ב סיפקה הגנה לאירופים והם הם תמכו מדיניות חוץ ומסחר.
עם קריסת האימפריה הסובייטית ב-1990, האינטרסים של ארה"ב פנו עוד יותר לעבר ההודו-פסיפיק.
כדי להציל את "הנישואים האטלנטיים" עקבו האירופים אחרי ארה"ב במשך עשרים שנה באפגניסטן וב"הרפתקאות" אחרות גם הם לא תמיד הגיבו לאינטרסים הביטחוניים שלהם. מצד שני, רבים במערב אירופה (מה שג'ורג' וו. בוש כינה בבוז "אירופה הישנה") חשו חובה להודות על הגנת ארה"ב במהלך שנות "המלחמה הקרה", גם אם כבר לא תפסו אתדוב רוסי כאיום ממשי. מצד שני, מדינות "אירופה החדשה" (כלומר החברים החדשים ב"מועדון האטלנטי" שנמלטו לאחרונה מהעול הסובייטי) נראו בביטחון ובמסירות מסוימת לארה"ב, שלדעתם היא היחידה שיכולה להגן עליהן מפני איומים רוסיים, איומים אשר, בניגוד לשלנו, הם עדיין ראו רלוונטיים.
היום המצב ברור. ארה"ב מתכוונת להתמקד בעימות עם סין. הם לא רוצים שרוסיה תתקרב יותר לדרקון והם רוצים להסיר אותו מהחיבוק של בייג'ינג, אפילו במחיר של הכרה ב"ניצחון" בתיאטרון, זה האירופי, שמבחינתם היום מִשׁנִי. אם זה אומר קריסת אוקראינה, אז שיהיה.
ממשל טראמפ (באמצעות קולו של "שוטר רע"JD Vance) הצהיר זאת בבירור:
- האינטרסים של ארה"ב מתמקדים בעיקר בהודו-פסיפיק ובסין,
- רוסיה כבר לא נחשבת לאויב שצריך להילחם בו צבאית, אלא למתחרה שאיתה ארה"ב יכולה להגיע להסכם ושיכול להועיל לארה"ב בבלימת הכוח הסיני,
- הביטחון של אירופה הוא כבר לא האינטרס של וושינגטון,
- הביטחון והשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה היא בעיה של אוקראינה ואולי גם של האירופים,
- לכל תמיכה פוליטית, צבאית וכלכלית של ארה"ב הניתנת למדינות בעלות הברית יש עלות: עלות שיש לשלם (על ידי קניית גז או נשק אמריקאי או על ידי ויתור על שליטה על חומרי הגלם היקרים של עצמך, כגון אדמה נדירה).
כמובן, אז כמה מנהיגים אירופאים יכולים לקוות לזכות בטוב לב על ידי התמודדות בבידוד (ואולי מאחורי גבם של אחרים) עם "שוטר טוב"טראמפ, בתקווה להשיג ויתורים מותאמים אישית. אני חושש שזו מדיניות שלא תשתלם וששני השוטרים אז הם יצחקו בגדול על חשבון המנהיגים האירופיים הבודדים שיעלו לרגל, עם כובע ביד, לבית הלבן.
החלטות ארצות הברית האחרונות בנוגע לאוקראינה הוכיחו גם כי וושינגטון נטשה את הגישה האימפריאלית לניהול עניינים בינלאומיים. גישה אימפריאלית המניחה כי כל מפלגה בשלטון, האינטרסים הלאומיים והבריתות הבינלאומיות נשארים ללא שינוי. הגישה האמריקאית מופיעה כעת הרבה יותר תוֹעַלתָנִי: "כל עוד אתה משרת אותי, אני תומך בך, אז אני נוטש אותך". אבל מעל הכל: "אם המטרה שלך הוגנה על ידי היריב הפוליטי שלי (ביידן) עכשיו כשאני בבית הלבן, אני כבר לא מרגיש מחויב לתמוך בך ואם היית סומך על ההבטחות של קודמי, המסכן".
ברור שמעתה ואילך, אם האירופים יבקשו מוושינגטון תמיכה לצרכי הביטחון שלהם, הם יצטרכו להיות מוכנים לשלם, לשלם עכשיו ולשלם במזומן: לא יספיק עוד להחזיר בנאמנות פוליטית. זה אולי יהיה הרבה יותר יקר עבורנו, אבל אולי ברור יותר.
מצד שני, ארה"ב לא תוכל עוד לקבל תמיכה פוליטית מהאירופים "על אשראי" (כמו באפגניסטן), כי זה אשראי הם שיחקו בו לראשונה במונקו ובבית הלבן לפני כמה ימים.
לכן יש לשים לב לעובדה שנאט"ו, המתמקדת בקשר הטרנס-אטלנטי ובוודאות של תגובה צבאית מאוחדת לתוקפנות חיצונית, אינה קיימת עוד.
ארה"ב, למרות מה שאומר אילון מאסק, לא תעזוב את נאט"ו. לא יהיה להם עניין לעשות זאת. יתרה מכך, נאט"ו עשוי לשרוד, על ידי אינרציה, אבל הוא מסתכן ברצינות להפוך (או ליתר דיוק כנראה כבר הפך) למה שה-WEU (האיחוד המערבי האירופי) היה בעבר: תירוץ להשתתף בפגישות ובדיונים (חסרי תועלת) בבריסל.
אם מדינות אירופה רוצות להתמודד יחד עם בעיות הביטחון שלהן ולא כל אחת בכוחות עצמה, עליהן להצטייד במהירות בכלים הצבאיים להבטיח, ללא תלות מארה"ב, גם את ההגנה למזרח (מהאוקיינוס הארקטי ועד הים השחור) מאיום רוסי/בלארוסי (עם רוסיה שתתחזק בנסיגת ארה"ב מהיבשת) וגם בטחון בצפון, לאזור התיכון והמארח של אפריקה את סין, של רוסיה ו טורקיהבנוסף להתרחבות הפונדמנטליזם האסלאמי ואולי גם יוזמות אמריקאיות מסוכנות).
לאחר ששמתי לב שעד עכשיו, אירופה כנראה תוכל לעשות מעט בקשר לאוקראינה, יש צורך להתחיל להסתכל על פתרונות ארוכי טווח, עם מבנה קבלת החלטות מדיני וצבאי שניתן להשיג רק בתוך האיחוד האירופי ובוודאי לא על "צבאות ברנקליאונה" המבוססים על אסוציאציות בגיאומטריה משתנה של מדינות אד הוק (כמו זו שהועלתה היום בלונדון בהנהגה צרפתית-בריטית).
יתרה מכך, יוזמות צרפתיות-בריטיות חד-צדדיות בהיסטוריה האחרונה (משבר סואץ ב-1956 ועד לוב ב-2011) נראה שהם לא זכו להצלחה רבה.
לכן יהיה צורך להסתכל אל האיחוד האירופי, שבניגוד להסכמים אד-הוק, יכול לעשות שימוש במבנה קבלת החלטות פוליטי-אסטרטגי משותף ובמבנה פוליטי מבוסס היטב.
עם זאת, יש לספק לאיחוד האירופי מבנה פיקוד צבאי קבוע דומה לזה של נאט"ו, שניתן להשתמש בו באופן אוטונומי לפעולות האיחוד האירופי. וכי במקרה של התערבויות של הברית (אם נאט"ו ישרוד בצורה אמינה), היא יכולה להשתלב בה.
ברור שזה זה לא דורש "צבא אירופי" פנטום ובלתי מציאותי, אלא רק חזון ברור של האיחוד האירופי לגבי צרכי ההגנה והביטחון שלו. ואימוץ נהלים פיננסיים המבטיחים חלוקה הוגנת של הנטל הכספי בין המדינות החברות, ואולי, רכישת יכולת הרתעה גרעינית משותפת, אם כי מינימלית. הרתעה שאין לאיחוד האירופי ככזה.
זה יהיה יקר, זה ידרוש מַנהִיגוּת מדיניות עם חזון שחורג מהאופק של הבחירות הבאות (אכן דבר נדיר) וידרוש לקבל את העובדה שכפי שמרקל כבר חזתה במאי 2017 במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ: "אנחנו כבר לא יכולים לסמוך לגמרי על כמה בעלי ברית" ו"אירופאים חייבים לקחת את גורלם בידיהם". אירועים אחרונים, הצהרותיו של ג'יי.די ואנס במינכן ופגישתו של טראמפ עם זלנסקי ביום שישי האחרון אומרות לנו שעלינו לקחת את המילים הללו ברצינות.
התפתחות כואבת, אבל כמו במקרה של נישואים כושלים, ככל שנכיר בכך מוקדם יותר כך טוב יותר, הן למען עתידו של נאט"ו מוכה (שמנגד קיים סיכון של עקשנות טיפולית) והן למען התייחסות רצינית לצרכים שאינם ניתנים לדחייה של ההגנה האירופית. הגנה אירופית שתהיה ראויה למחקר שחורג מה סיסמאות ריקות שנשמעים בימים אלה (כגוןצבא אירופי יחיד).
צילום: נאט"ו
