הוויכוח שליווה את חגיגות יום השנה ה-75 של נאט"ו, ומעל לכל המחלוקות שלאחר מכן, שכולן התרכזו בתרומה (ההכרחית והראויה) להגנה המשותפת בניגוד למגבלות ההוצאות הלאומיות, גרמו לנו לאבד את עינינו מהות הבעיות, העתיד שהיינו רוצים.
שכחנו כמה זה עלה ומי באמת שילם עבור הרווחה היחסית הנוכחית של המערב ובפרט של אירופה, אותה אירופה הכוללת את המובסים, ה"אויבים" לשעבר.
המערב מושרש בדמוקרטיה, בחירות חופשיות, חופש תקשורתי, שלטון החוק, עצמאות שיפוטית ואחריות, ולפיכך ב"מדינת הרווחה", אם כי עם פרשנויות שונות לפי קווי הרוחב והתרבות.
זו פרספקטיבה ומערכת שמתנגדת לסמכותיות.
אם היא לא הייתה אטרקטיבית כמערכת, כיצד ניתן היה להסביר את הלחצים של גלי הנדידה? כיצד נוכל להסביר, במיוחד, את המקור והריבוי של המחאות למען זכויות אדם ואזרח ברחבי העולם?
זכויות שהן אוניברסליות, הן לא תרכובות מערביות כפי שטוענים המתנגדים, זו שאלה של מה יש להגן, בעקביות ובביטחון.
ההגנה על מה שהמערב ואירופה מייצגים קשורה ליותר מאשר רק למה שקורה ב ארצות הברית, אבל מעל הכל למה שקורה Agli ארצות הברית.
הגנה על מה שהמערב ואירופה מייצגים פירושה גם זיהוי ושיתוף של ערכים, הזדהות וקוהרנטיות בבריתות, הזדהות מלאה ולא של נוחות, אופורטוניסטית בשלבים מתחלפים, או על קטעי עניין.
מנהיגות ארה"ב מוטלת בספק על ידי סין, במיוחד במזרח התיכון, במיוחד כאשר מבינים שמלחמת חמאס נגד ישראל אינה מוגבלת רק לעזה, היא מלחמת פרוקסי המקושרת לציר שמתחיל מאוקראינה.
בהקשר הזה, איפה אירופה, שיש וחווה מלחמה על סף דלתה?
האם אירופה מוכנה לעידן טרנס-אטלנטי חדש?
אני בהחלט לא מעריץ ותומך של ביידן (ופחות מטראמפ, ומכאן דילמה עמוקה...) אבל יציאתו של ג'ו ביידן מהמירוץ לנשיאות, והצורה שבה היא התרחשה (מכיפת אינטרסים) יוצרת אי ודאות לגבי עתיד הקשרים בין ארצות הברית לאיחוד האירופי.
האם עדיין יהיה זיהוי מלא של שורשים, ערכים ואינטרסים בין שני צדי האוקיינוס האטלנטי?
ביידן לא היה בר-קיימא כמועמד לנשיאות ב-2017, כביטוי של תמצית של "כיפת כוח", שניתן לבזבז ונשלח לאי סדר בתחרות עם תוצאות לא ברורות, הוא היה אז סימפטום של חולשה לאורך כל המנדט שלו, כדי להפוך לבסוף מקור למבוכה, פוליטית ואמינות, הסיבות לכך - כאשר פרש מהמירוץ לנשיאות ארה"ב - הייתה הקלה מוחשית, לא רק בארה"ב אלא גם ברוב בירות אירופה.
עם זאת, שכחנו שבידן הוא הנשיא האחרון של ארצות הברית ממוצא אטלנטיסטי: הקריירה שלו, ניסיונו במדיניות חוץ וגילו הפכו אותו לאטלנטיסט שהאמין בקשרים המתמשכים בין ארצות הברית לאירופה.
לדור צעיר אין את הזיכרון הממסדי הזה או את הקשר הזה עם אירופה, רק תחשוב לא רק על ההצהרות של האייקון המלאכותי החדש, האריס, אלא - אם תלך קצת אחורה, על החוויות וההכרות של טראמפ עצמו ושל חסידיו. ..
ההתחייבויות האטלנטיות - המודגמות לאחר 1945 במוסדות רב-צדדיים בראשות ארה"ב כמו נאט"ו, הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, האו"ם וכל גופי הבת שלה - במצב גרוע: העידנים שלאחר 1945 ואחרי XNUMX. -המלחמה הקרה שבה המערב האמין בתמימות שהיא יכולה לנצח לנצח התבררה כאשליה, ואם היא עוד לא הסתיימה, היא מסתיימת.
ההקלה של אירופה על נטישתו של ביידן מהמירוץ אינה במקומה: תוצאות הבחירות בארה"ב נותרו לא ברורות בנוף פנים ובינלאומי לא ברור.
ושוב, בלי קשר לתוצאה, האירופים לא מוכנים לתמורות הטקטוניות שיתרחשו בארצות הברית.
זו צריכה להיות ההזדמנות של אירופה, אותה אירופה שהיתה צריכה להיות מוכנה לקחת אחריות על הביטחון שלה ואחרי 25 שנות הסתגלות (דור !!!) צריך לדעת איך להתמודד (לפי השווי) עם בעלות הברית של האוקיינוס האטלנטי.
עם ירידה בתמיכה בביידן, החל במפלגה שלו ועדויות לחולשות ושברים בתוכה, פרשנים ומנהיגים ברחבי אירופה מודאגים יותר ויותר לגבי חזרתו הפוטנציאלית של דונלד טראמפ לבית הלבן, אבל הם צריכים להיות גם לעלייתו הסופית של האריס.
בשני המקרים הם צריכים לזכור את המאפיינים של נשיאות קודמות, כאשר אובמה מכוון ל"פיבוט לאסיה", ללא הנחות וללא הסכמים עם האיחוד האירופי, ועם טראמפ שבין 2017 ל-2021 לא עשה הנחות אך לא סגר את האיחוד האירופי. ("רק" הוא ביקש, קודם כל לבהירות ואחר כך להתחייבויות מסוימות).
מה שטראמפ עשה, ומה חוששים ממנו לעשות שוב:
-
תקף את אירופה (במיוחד ומסיבה כלשהי גרמניה, בשל אי הבהירות הפרו-רוסית והפרו-סינית של מרקל);
-
תקף את נאט"ו (בשביל מה? ליעילות? להערכת עלות/תועלת אופיינית ליזם?);
-
הוא מתח ביקורת קשה על כוח רך של האיחוד האירופי וערכיו (מעדיפים בהרבה מנהיגים שמגנים על עקרונות שמרניים, שמתנגדים להגירה, שמגנים על הריבונות הלאומית: ויקטור אורבן ההונגרי היה, והינו, אחד המעריצים הגדולים שלו).
מנהיגי אירופה קיבלו אפוא אזהרות רבות על חוסר האיזון ביחסים הטרנס-אטלנטיים.
טראמפ לא היה מקור ההתרחקות (צריך להרהר, והרבה, על אובמה/הילרי קלינטון...) אלא הוא רק העצים את מה שאמרו ממשלים קודמים לאירופה:
-
הוא חייב להפסיק לקחת את מטריית האבטחה האמריקאית כמובן מאליו.
-
היא צריכה להוציא יותר על הגנה ולקחת את האבטחה שלה ברצינות.
-
היא חייבת להפסיק לרכוב חופשי עם בעל בריתה הטרנס-אטלנטי.
-
היא חייבת להתאים את עוצמתה הכלכלית לאמביציה פוליטית.
מנהיגי אירופה, אולי בתפיסה השגויה של שלום שהושג ושל איזון אפשרי בשתי או שלוש חזיתות, לא העריכו לא את המצב האסטרטגי לטווח הארוך ולא את הצורך בהתאמות, החל מהגדרות ברורות: רק נשיא צרפת עמנואל מקרון (גם במקרה הזה דילמת האהדה והזיקה שלי ...) הבין את ההודעות האלה; שוב ושוב, תוך סיכון להישאר מבודד ולהיות אפילו יותר לא פופולרי ויהיר ממה שהוא מטבעו, הוא אמר לאירופאים להיות מוכנים ל"יום שאחרי", ואולי הוא אמר את זה בדרכים הלא נכונות ובטעות פעמים, באותה עזות ויהירות שבה האירופים מאשימים את טראמפ.
מקרון, למרבה הצער, התלבט ומותנה בחולשתו המהותית, לא היה אפוקליפטי. בנאומיו ובראיונותיו הוא תמיד הזהיר מפני פגיעותה של אירופה במונחים של ערכים, דמוקרטיה ואירופה כרעיון.
המסר המרומז שלה היה שאירופה צריכה להגן על עצמה מפני איומים פנימיים וחיצוניים ומפני מפלגות פוליטיות שביקשו לערער על הארכיטקטורה המהותית של האיחוד האירופי.
אף מנהיג אירופי אחר לא היה כל כך גלוי וברור לגבי חולשותיה של אירופה כישות ערטילאית הנכנסת סהרורית לתוך משבר במקום להגן על מה שאירופה עצמה – כחלק מהמערב – מייצגת.
גם זה חייב לאפשר לנו קריאה אחרת של האירועים: לא רק ההימורים, הטראומות והבעיות הפנימיות של מקרון, המורשת השלילית של מרקל שגוזזת כנפיים ואמינותם של הגרמנים, אלא פרישתו של ביידן עצמו מהמירוץ לנשיאות מכילות ומדגישות את הפגיעות של אֵירוֹפָּה.
מלחמת אוקראינה (עם אחריות אירופית גדולה, במיוחד גרמנית) והקונפליקט הנפוץ והאנדמי בים האדום כיום, הם מבחן הלקמוס ליציבות ואמינות המערב.
במזרח התיכון, אם נניח לרגע בצד את איראן, תותח רופף אך כלי שימושי הן לסין והן לרוסיה, הנהגת ארצות הברית אינה מוטלת בספק, אלא מנהיגות ארצות הברית מוטלת בספק (במיוחד על ידי סין). האמינות והשבריריות של המערב כולו, בפרט של אותו קו שבר שהוא אירופה המחולקת, כמעט בכל דבר.
נשיאת הנציבות האירופית - אורסולה פון דר ליין, עם יותר מדי צללים מאחוריה (גם לאירופה וגם לארה"בא) - רוצה שלאיחוד האירופי יהיה ראש הגנה ומדיניות הוצאות הגנה קולקטיבית: המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה תומכת בצורך הזה, אבל לא כל המדינות החברות משוכנעות.
חלק מהמדינות החברות רוצות איחוד שיבטל את האחדות ואת זכויות הווטו בנושאי מדיניות חוץ. הם רוצים אירופה משולבת יותר במקום האיחוד האירופי "קשור" למדינות החברות ולפוליטיקה הפנימית "הקטנה" שלהן.
בעיקרו של דבר, אנחנו מדברים על עצם הישרדותה, אם לא ביסוסה מחדש, של אירופה: עשרים ושבע המדינות החברות באיחוד האירופי אינן מסכימות על ניהול האיחוד, דווקא כאשר אינטגרציה פוליטית וכלכלית גדולה יותר תהיה הגיונית.
כמה ממשלות רוצות להחזיר לעצמן יותר ריבונות, תוך השערה של "יום אחרי מחר" לרעת האפשרות/ההכרח, במצב חירום מלא, להפוך את אירופה למסוגלת ומוכנה יותר.
לכן ההגנה נותרה נושא לאומי וריבוני, התפתחותה דורשת לוחות זמנים ארוכים שאינם תואמים לצרכים, וכתוצאה מכך חולשה מהותית ורק נאט"ו יכול להציע פתרונות במסגרת הנוכחית.
הבעיות והאיומים, עם סיכונים קולקטיביים עצומים, הם של היום, לא של מחר או מחרתיים, והדבר מתבטא בנתיב "ההבחנה" של מדינות המערב לקראת המלחמות המתמשכות.
חפיפת הסכסוכים והחרפת המזרח התיכון שבו המחויבות של מדינות המערב היא ישירה, אם כי מגוונת, העדיפו את רוסיה והעמידו את אוקראינה בקשיים, עם ספקות לגבי התמיכה הבלתי מותנית לה זכתה עד כה.
מדיניות ה"הבחנות" חלה על אוקראינה אך היא מקסימלית כלפי ישראל, ושוכחת לעתים קרובות מדי - אפילו בארה"ב, עד כדי לגרום לנו לפקפק לגבי המועמדים - שישראל היא מדינה מערבית, מאחז ייחודי, מבודד במדינה אזור קריטי ככל שהוא מהותי לא רק לפיתוח אלא לעצם הישרדותו של המערב ומעל לכל אירופה.
המלחמה של חמאס נגד ישראל אינה מוגבלת רק לעזה, ובסופו של דבר היא לא של חמאס.
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, חשב וסימן מזה זמן רב את איראן כאיום הגדול ביותר על ארצו: החלטתו להפציץ יעדים חות'ים הנתמכים על ידי איראן בתימן אינה קטע, היא סימן להשלכות אזוריות רחבות יותר של המלחמה בעזה.
בלימת הסכסוך תידרש הנהגת ארצות הברית וחלק ממדינות ערב, במסגרת חדשה של איזונים ויחסי כוחות, מבלי לסמוך על האיחוד האירופי, להצטמצם לדרגת צופה באזור.
ברגע של ואקום וירטואלי בצמרת, מחלקות המדינה וההגנה של ארצות הברית מוצאות את עצמן ב- צורך לתווך גם אם המדינה תפוסה לחלוטין ומודאגת מבעיות פנימיות.
ההתחייבויות הללו לגבי הכלים שנוצרו בתקופה שלאחר המלחמה, כמו מוסדות רב-צדדיים בראשות ארה"ב, שכבר הוזכרו (NATO, WB, IMF וכו') איבדו את הזוהר, היוקרה והאמינות שלהם: גם אירופה לא ערוכה לכך: וגם לא מדינות אירופה, לא האיחוד האירופי ולא ארצות הברית התחייבו להתאים את המוסדות הללו; זו סין, הנתמכת על ידי רוסיה, שמנסה לעצב אותן מחדש, להחליף אותן או להרוס אותן.
קשה להבין אם וכיצד אירופה יכולה להגיב מבחינת ארצות הברית, לא רק שלא ניתן לתת תשובות מיידיות בשל ההתמקדות ב-5 בנובמבר הקודר, אלא שלא נראה שהעניין נמצא בראש סדר העדיפויות. בתוכניות (העמומות) של המועמדים: נראה שהסדר העולמי אינו משתלב במנטליות ובמסורת שלהם.
לאירופה תהיה הזדמנות לבוא קדימה, במסגרת הסכם חדש (והסכם חדש עם תרומות הדדיות קונקרטיות, גם במונחים של הגנה וקוהרנטיות) אך - למרבה הצער - למעט הנשיא המוחלש מקרון, המנהיגים ב- לאירופה, במיוחד בגרמניה, אין את האומץ להסביר ולעשות מה שצריך.
אין דיבור על לכידות, אין דיבור על שחזור - עדכון - המטריצה שהובילה ללידה מחדש שלאחר המלחמה (לכידות ומטריצה שאיפשרו את הניצחון ברגעים הרציניים ביותר של הסכסוך), אנחנו לא מדברים על השקעות לחופש ואפשרות לפיתוח, אנחנו מגבילים את עצמנו להתווכח על העלויות וההוצאות להגנה כשהעתיד מונח על כף המאזניים, אנחנו מתבצרים במערכות יחסים סטריליות במחשבה על "דוד סם" אשר כבר מסר לדור חדש של פוליטיקאים, שאנחנו לא מבינים ולא עושים כלום כדי להבין אותם, כדי ליצור לכידות טרנס-אטלנטית חדשה שנוצרה על זיקות ו-(למה לא?) שוב ערכים משותפים, לרבות החלטות ונותנות שיקול דעת (ועל זה, גם אם בחוסר רצון, אני חייב להכיר בכך שמקרון צדק וצודק).
הגנה על מה שהמערב ואירופה מייצגים פירושה גם זיהוי ושיתוף של ערכים, הזדהות וקוהרנטיות בבריתות, זיהוי מלא ולא נוח, חיפוש אחר זיקה בין הדורות הפוליטיים החדשים של שני חופי האוקיינוס האטלנטי: לענות על השאלות (כלומר... ”deve"...) שהובע בחריפות אך גם בכנות על ידי טראמפ אך כבר סמוי בכיוונים של ממשלים קודמים, אובמה בפרט, בהחלט יש צורך לשקול מחדש ולחבר את הפיצול הנוכחי של הבריתות שארצות הברית עומדת במרכזן.
המשותף בין הערכים, סדרי העדיפויות העולמיים, הנוגעים לאזור ההודו-פסיפיק כמו הים התיכון והמזרח התיכון חייבים להימצא בנאט"ו, אך להפוך לבסיס משותף עם האיחוד האירופי, אפילו בנושא העדין והכואב של תרומות, עם גדול יותר השקעה (ולא הוצאה) של אותו, כחלק אקטיבי ולא פסיבי מהמטריה לביטחון קולקטיבי, בברית ללא הכנעה או תרומות.
צילום: אליזה
