בימים אלה של כליאה בכפייה (אך עם צו הציל את איטליה, מאפיונרים בני שבעים משתחררים מהכלא) רבים שואלים שאלות על משמעות הדמוקרטיה שלנו, מוסדותינו, גורל עמנו.
הרפובליקה האיטלקית, ילידת מפלה של ממלכת איטליה (הכרזת המלחמה בצרפת ובאנגליה) זה נחתם על ידי המלך ויטוריו אמנואלה השלישי) במלחמת העולם השנייה, תמיד העמידה את ריבונות הפרלמנט (בשונה ממה שקרה בתקופה המונרכיסטית-פשיסטית) במרכז כל נושא פוליטי, אבל בימינו אנו עדים להשעיית הדמוקרטיה הפרלמנטרית, במקום ראש ממשלה יעיל יותר של קונטה, שהצהיר על כך לא לרצות הצבעות פרלמנטריות כדי לא להחליש את פעולתה במועצת אירופה.
בהתחשב בתוצאות שהתקבלו, עדיף היה אולי לפנות לשותפים האירופאים בתמיכת הפרלמנט.
לאחר סיום חירום המגיפה מדינה זו תצטרך להבין איזו עמדה היא רוצה להיות בהקשר הבינלאומי. במשך 75 שנה התחלנו בקוסמוגוניה של ההתנגדות, ודוחים את המלחמה הפשיסטית בשנים 1940-43 כמשהו שנכפה, obלא נכון צוואר על ידי המשטר הפשיסטי (המונרכי-פשיסטי). קצת כמו הסובייטים עם המלחמה הפטריוטית הגדולה 1941-45 (רק שמלחמת העולם השנייה החלה גם בגלל פלישת פולין ממזרח על ידי הצבא האדום בספטמבר 1939).
אני מאמין שהגיע הזמן שהאיטלקים יתמודדו עם טעויות וחוסר היעילות שלהם, המגלמים לעיתים קרובות על ידי מעמד פוליטי, תעשייתי, צבאי שאינו מספק לחלוטין מול העולם העכשווי.
אנו גאים במורשת התרבותית שלנו אך אנו עדיין לא יכולים להתפייס עם ההיסטוריה שלנו, אנו עדיין חלוקים בין אלה שנלחמו למען החופש (הפרטיזנים) לבין אלה שנלחמו למען רודנות (הרפובליקנים), אך לעתים קרובות מדי אנו שוכחים את 600 אלפי חיילים מממלכת איטליה שאגדו את בעלות הברית (קובוליגרנטים) בשחרור חצי האי.
אולי יום אחד ניתן יהיה להבין שאפילו הרפובליקות נלחמו למען איטליה, ולו ברוח של חוש מולדת שבהחלט לא יכול היה להשתייך לתצורות הפרטיזניות של האידיאולוגיה הקומוניסטית.
רק לאחר פציפיזציה (שכן מונטנלי הגדיר את אחת ההתנגדות מלחמת אזרחים) בקרב האיטלקים נוכל סוף סוף להיות עם ולא רק עם.
צילום: Quirinale
