כעס

(של וולטר ראלי)
26/07/19

החדשות עצמן דלות: קרבינירים נהרגים בתפקיד. האם זה הראשון? לא, בהחלט, זו האחרונה בשורה ארוכה של חיילים שעבורה המלחמה היא רב שנתית, היא כל יום, מלחמה כל כך מלוכלכת ופחדנית עד שהפצעים הקשים ביותר יפתחו עבורכם את האש הידידותית, בהנחה שכרגע, ניתן לומר כי כתפיו של גבר במדים בטוחים.

נהיה לא פוליטיים, אנכרוניסטיים, cattivisti, אם אתה עובר את המונח, משולל אקומניזם מסוג זה, המלווה בניחוח הסקריסטיות של קטורת המעניקה חסינות קרדינלית, מעמיד את האנשים במדים בין המוזנחים, בין אלה שרק ניתן להאשים אותם ולהצביע עליהם בגלל נציגי מדינה שלעתים קרובות, תוך שהם מותירים אותם לחסדי דקירות ואבני מרצפות, מחייבים אותם לכבד את הכללים, שנדרשים בצדק, ללא ספק, אך מטפטפים באותה מידה בדמם.

אנחנו לא מדברים על חברי פרלמנט לטיול ימי, ביטוי של מחלוקת שבצורותיה מובילה אותם להיות אפילו באופוזיציה לאותה מדינה שמגמלת אותם ומגינה עליהם, לא, אנחנו מדברים על גברים ונשים שעשו הם חושבים את סיבת המחייה שלהם, רעיון שמוביל אפילו לחלום על נישואיהם ללבוש מדים שבכל נקודה בעלילתה שזורים בלילות, שומרים, קרבנות, כעס, מרחק, רגעים חיי עם הלב בגרוני, בגרון הייסורים והפחד לילד שבאותו הרגע לא מתהדק.

עבור הצבא אין סליחה; יש כאלו שטועים, זה נכון, אך בגלל שלטון טרנזיטליסטי מעוות ומוטה, כולם ממותגים אוטומטית עם מותג ידוע לשמצה, סטיגמה שלכל אחד אחר, ואולי אפילו מסיבה כלשהי, תביא להצדקת סובב את הגב, העמיד פנים כאילו לא קרה כלום.

אבל לא, האנשים במדים אוספים את ראשם בין כתפיהם, בוכים בשקט, בין אם זה תחת שמש אפריקאית או בקור המקפיא, בכבישים, בים או במדינות בהן הצטווה למשימה שאינה שווה בהחלט מחיר של ארון קבורה; האנשים במדים ממשיכים לעבוד, הם ממשיכים להגן על כבודם ושל מדינה שלמה שאפילו לא מבינה אותה, מחויבת כמו שהיא לחפש את הטלפון הנייד האחרון, לצאת לחופשה במקום הכי אופנתי, לשאוף למכונית מיני-עיר: חלום החיים!

אנו חיים במדינה הסובלת מצורות דיספוריות ודו-קוטביות, אנו מקרה קליני של סכיזופרניה פוליטית, בה מי שמחזיק בשלטון, מחליף ז'קט, מוחה נגד עצמם, נגד הרעיון של מדינה שבגלל בחירות ומינויים מוסדיים, צריך להגן במקום זאת; אנו חיים במדינה שמחה על התמרון הפלילי של פציפיסט מעוצב בעצמו שלא מהסס לרסק סירת סיור של "גווארדיה די פיננזה", תוך סיכון אנשי הצוות, ולשם כך, מכובד בפרסים, אוספים, אזרחות, ואילו על סיפונה ניצבים פוליטיקאים איטלקיים באופוריה ואף מאשימים גברים במדים בפעולות פזיזות.

בעוד שמילותיו של פזוליני נזכרות בכך שאף הגנו, כל מה שאפשר לומר, על השוטרים שעסקו בעימותים בוואלה ג'וליה, אי אפשר למחוק את תחושת המזון הזוועתית שסימנה את חיי היומיום של מדינה זו זמן רב מדי. מצד אחד בורגנים עשירים בחולצה אדומה וחולצה חתומה, עם שעונים על פרק כף היד ששווים שנים של משכורת של קרביניר, ומצד שני ילדים עם כוכבי עם שנשלל מהם ובוז להם, וזה לא מגיע לכולם הקורבנות אלה.

אין עוד מה שהוגדר התחושה השכיחה של צניעות, אין עוד תחושת פרופורציה, אין עוד תחושת לעג, אפילו לא זו שהייתה צריכה לסייע למקבלי ההחלטות הבכירים להעריך ברוגע את התנהגותו של ילד שבתוך מגוריו הציב דגל של חיל הים של מדינה שעברה עכשיו להיסטוריה.

המוות מביא עימו מימד טרגי שאיש אינו מוכן אליו אי פעם, ומאחד את כולם בדרמה שלו, על אחת כמה וכמה כאשר הסוף מגיע לא הוגן ובלתי צפוי.

אבל היום, מי באמת קורע את בגדיהם לטרגדיה הזו? מי פתח כספים לאלמנה צעירה? איזה מוסד מבטא באמת את הרעיון שלו ואז עושה משהו באמת? אף.

החדשות מדווחות בעייפות על חדשות ספורטיביות, על נחיתות וספינות טרופות, אבל על אנשים עם כוכבניות, בואו נהיה כנים, לאף אחד לא אכפת מכלום, רק לבכות ולגמגם כאשר, כשהוא שקוע בבוץ, פסולת ושלג, המדים לא מגיעים למשוך את מי שמתחתיה לביטחון.

אני אומר את דבריו של ג'ובאני גוארשי: וכשמת חייל איטלקי נותר גופתו נאחזת באדמה, אך כוכבי הטוניקה שלו נופלים ועולים לשמיים כדי להגדיל את הרקיע על ידי שני אבני חן קטנות. מסיבה זו, אולי, השמיים שלנו הם הכוכבים ביותר בעולם. "הכוכבים הקטנים שאנחנו נושאים" לא רק מייצגים את "משמעתם של החיילים", אלא מייצגים את סבליי, את אבי, את ילדי ואת אחי. זו הסיבה שאני אוהבת אותם כחלק מעצמי, ואיתם אני רוצה לחזור לארצתי ולשמי.

אני רוצה לחשוב ששני הכוכבים האחרים האלה נמצאים בשמיים עם אלפים אחרים, שהם יכולים להאיר לנצח, אבל אני לא יכול להיפטר מהניחוח הזה של לכלוך כל כך איטלקי וזה מכריח אותי להאמין שהמדינה הזו לא כל כך מגיעה לה.

תמונה: נשק / רשת / פייסבוק של קרביניירי