מתקפה מדאיגה ולא במקום נגד כוחות המשטרה שלנו, שהושקה על ידי ECRI, גוף מועצת אירופה אשר פרופסור אלברטו גמבינו הוא הממונה בה, בהתייחס לאיטליה במסגרת הגוף האירופי ואשר לאחר פנייה אלינו, להוטה להדגיש כי היא התרחקה מתוכן הדו"ח נערך על ידי שני נציבים מבולגריה ורומניה: "...מכיוון שאני, כאיטלקי, לא יכול להשתתף בניסוח שלו".
איטליה מואשמת ב יש משטרה גזענית והומופובית, האשמה לא צודקת ומכפישה שהעלתה גל של זעם, כאשר בחזית המזכיר הכללי של איגוד משטרת קויספ, דומניקו פיאנזה. מסמך שעורר דיון בקרב אזרחים ונציגים פוליטיים, אפילו נשיא הרפובליקה, סרג'יו מטרלה, שהביע פליאה על דיווח שנראה שמתעלם מההתקדמות שעשתה המדינה.
האשמות מהמאה הקודמת
טבעי לשאול האם לא מסתתרים מניעים פוליטיים צבועים מאחורי האשמות אלו, המתנגשות עם העובדות הקונקרטיות: המוסדות האיטלקיים התקדמו משמעותית במאבק בגזענות ובהומופוביה. די לומר שמאז תקופתה של שרת ההגנה רוברטה פינוטי, הן הכוחות המזוינים והן כוחות המשטרה תמכו באיגודים אזרחיים להט"בים במדים, מה שמסמן צעד חשוב של הכללה עבור הדמוקרטיות המערביות. חשוב לזכור שגם בחיל החימוש וגם במשטרה יש חופש לכל אוריינטציה פוליטית מכובדת וחוצה, ויש הרבה אנשים שמחוץ לשירות מבצעים פעילות התנדבותית בעמותות. .
עם זאת, יש צורך להתמקד בבעיות האמיתיות של איטליה, אלו הדורשות תגובות מיידיות ומסובכות ביותר: שירותי בריאות, חינוך, שכר, גדות נהר, מלחמה ואחרון חביב, ביטחון. דפדוף בכל עיתון שאתה קולט, במיוחד במילאנו ורומא, א תחושת חוסר הביטחון הגוברת בקרב האזרחים. ומי שפועלים להרגיע אותם הם הסוכנים עצמם, שמתמודדים מדי יום עם מצבים קשים במשאבים מוגבלים. לעתים קרובות מדי, רשויות אכיפת החוק נאלצות לפעול בתנאים של מצוקה כלכלית, עם ציוד לא מספיק, וכתוצאה מכך, עם תחושת תסכול גוברת גם בקרב כוחות המשטרה המקומיים, שכעת מורידים את המוטיבציה.
הבעיה האמיתית נמצאת במקום אחר: במשך יותר מעשרים שנה, הפוליטיקה האיטלקית לא מסוגלת ליישם אסטרטגיה רצינית לאינטגרציה, המאפשרת לרשת האי-חוקיות להתרחב. החל מהפרות תנועה ועד להתקפות נגד מורים, רופאים ונהגים, ההשפלה היא שם לעיני כל. החדשות מלאות בשמות שלא נשמעים איטלקיים, אבל העניין הוא לא המקור, אלא חוסר היכולת לנהל את ההגירה והאינטגרציה עם כללים ברורים וישימים. להגן על קורבנות עוול זו חובה, אבל נכון באותה מידה שהמשטרה יודעת להבחין בין העוברים על החוק לבין אלו שנפגעו ממנו, פועלת במקצועיות ויודעת להתקשר לסדר כמה תפוחים רעים. שחורגים מגבולות הקוד.
אכיפת החוק והחברה
הביקורות של ECRI מופיעות כעלבון לאלפי השוטרים, Carabinieri ו-Guardia di Finanza, אשר מדי יום ומבלי לחפש נראות, מגנים על האזרחים במסירות. מי שעושה טעויות צריך להיענש, זה לא בא בחשבון, אבל זה בלתי נסבל שמי שמשרת את המדינה נאלץ להתמודד עם אותו פושע מספר פעמים כי באיטליה הוודאות של העונש נותרה אשליה. חמורה עוד יותר היא העובדה שסוכן, במילוי תפקידו, חייב להרגיש מאוים מול תוקף מחשש שיהפוך למושא לביקורת ויראלית, מצב שלמרבה הצער נפוץ.
כמה ראפרים שבאמצעות המילים שלהם מתדלקים תרבות של התרסה על סמכות, משפיעים השפעה שלילית על צעירים, לרוב בחיפוש אחר זהות ולכן פגיעים במיוחד, גם הם תורמים להחמרת מגמה זו. על הנושא, פרופסור אומברטו גלימברטי הציע לאחרונה נקודת מבט מעניינת, המדגישה את הריקנות הפנימית המאפיינת צעירים רבים והופכת אותם לשבירים מול דוגמניות שגויות.
חוסר החלטיות גובות את שלהן
איטליה עדיין מהססת באימוץ הטייזר ככלי הגנה, למרות העובדה שרק חמשת אלפים מכשירים מופצים בין ה-Carabinieri, המשטרה ו-Guardia di Finanza, וכ-200 רשויות שבהן המשטרה המקומית משתמשת בו באופן קבוע (מקור Sole24 Ore, 2023 ). אי ודאות המערבת גם את חיל החימוש, המעורב במבצע "דרכים בטוחות", שבו לחיילים, המשמשים כאמצעי הרתעה חזותיים, אין את ההכשרה והכישורים הדרושים להתערבות ישירה, וכן עם החשש לשלם עבור הגנה משפטית.
האמת היא שחסרים גברים, משאבים ומעל הכל האומץ להודות שהביטחון באיטליה יצא מכלל שליטה במגזרים רבים. קל יותר להפנות את האצבע למשטרה, להאשים אותם בגזענות ובהומופוביה, לשכוח שהיום בין הסוכנים שלנו ישנם מפעילים רבים ממוצא לא איטלקי שעובדים במסירות ובמקצועיות.
המשטרה: תמונה
