מי יודע מה עובר בראשו של ולדימיר פוטין, עבור חלקם הצאר החדש, עבור אחרים מעין סינתזה מודרנית של המחשבה האנטי-קפיטליסטית של לנין וסטלין. תוך פחות משעתיים (16,30 שעון איטליה) צפויה פגישה פנים אל פנים בין אובמה לפוטין בניו יורק במהלך מושב האסיפה הכללית של האו"ם.
מצד אחד, אפוא, פעיל ק.ג.ב לשעבר, שאולי עדיין יש בעיניו את מה שקרה במזרח גרמניה בשנת 1989 בזמן שהיה במשרדו בדרזדן. מצד שני, הנשיא אובמה, שעד כה מעולם לא הראה שהוא מסוגל עם עובדיו לבחון את כוונותיו האמיתיות של הקרמלין (ראו אוקראינה, ראה סוריה). לפליסיאן כי במה שמוגדר "משחק המזרח התיכון הגדול", הרוסים מקווים להרחיב את השפעתם בים התיכון.
מה יקרה בעוד כמה שעות? האם נוכל להבין את האסטרטגיה של פוטין? אולי כן. כנראה שנצליח לבדוק את זה.
בינתיים נותרו ספקות. אפשר לתהות, למשל, עד כמה מועיל "הפרשה הסורית" למטרתו של פוטין, אולי יותר מההתערבות הרוסית היא לעניין אסד. בעידן שמסומן בסנקציות הכלכליות הכבדות שהטילו המערב (שלא לדבר על השחיתות המשתוללת), הרוסים מוצאים עצמם עניים בהרבה מכפי שהיו לפני שנה.
האם מלחמה זו הפיתרון להחזרת מקומו בעולם?
אנו יודעים שלפוטין יש בראשו פרויקט חידוש "נפלא" שיצטרך להסתיים עד 2020. אפשר לתהות עד כמה יכול הנכס הכלכלי הרוסי הנוכחי לשאת מול השקעה כזו. מעבר לבריתו עם נשיא סוריה הנצור, בשאר אל-אסד, פוטין יכול להכניס הרבה מהישרדותו (כולל הפוליטית) לנאום של ימינו. פוטין יופיע בפני האו"ם לאחר שנים של היעדרות במטרה לזרז את תשומת ליבו של העולם על המשבר הסורי, ויזעיק (בציטוטים) את ביטול הסנקציות הכלכליות שגררו את הכלכלה הרוסית לכיוון התהום. הדבר החשוב הוא שפוטין מופיע: מנהיג חזק של מדינה כפופה (על ידי הסנקציות של המערב) אך לעולם לא דומוס. ומי יודע, אולי בעיניים הקפואות האלה אחרי התמוטטות חומת ברלין הזיכרון לסיום קדאפי או סדאם עדיין יכול להיות חי.
האם פוטין יכול באמת לחשוש ממהפכה חדשה שעלולה לערער את סמכותו או גרוע מכך, שעלולה לפנות לדמוקרטיה?
פיקציה פוליטית? מי יודע. כמובן שהאינדוקטרינציה בבית נמשכת. התקשורת הרוסית (קרובה לממשלה) לא מחמיצה הזדמנות לגלות את כישלונה של אירופה, את חוסר הכושר של ראשי הממשל שלה ואת השחיתות של אמריקה, שאינה מסוגלת להתמודד עם דאעש.
ואם אפילו חלק מההנמקות שלנו מתקרב לכוונותיו האמיתיות של פוטין (הבית הלבן מעולם לא הבין אותן), אז ההתערבות בסוריה הייתה הגיונית. המסר, במקרה זה, יהיה ברור: הקרמלין לקח את השדה כדי לעזור לדיקטטור להחזיר את הדיקטטורה, ובכך אישר מחדש את הכוח. מסר ברור גם לאויבים בבית. פוטין יכול היה לעשות זאת גם ברוסיה. מבחינה טקטית, הפרשה האוקראינית היוותה אסון עבור הכלכלה, הדימוי והשפעתה של המדינה כולה (ושל פוטין). עבור אוקראינה אז זו הייתה טרגדיה.
לפיכך, סוריה "משרתת" את פוטין יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ההיסטוריה יכולה לעזור לנו. אנו יודעים שמוסקבה תמכה תמיד בשושלת אסד, "המאחז" האחרון נגד תהליך השלום בחסות ארה"ב במזרח התיכון. אביו של אסד קיבל סיוע מברית המועצות בציוד צבאי ויועצים. במהלך המלחמה נגד ישראל קיבלו הסורים ציוד סובייטי בשווי מיליארדי דולרים. בתמורה השיג הקרמלין חוזה שכירות למתחם אספקה ימי בנמל טרטוס, דרומית ללטקיה. 40 שנה לאחר מכן נמל טרטוס נותר הבסיס הרוסי האחרון באזור. הנה באה האקסיומה המכריע שלנו: מי מועיל באמת למטרה הסורית ועד כמה גורלו של אסד הם מכריעים לעתיד רוסיה?
נכון להיום, פוטין הוכיח את עצמו כטקטיקן מבריק בסוריה. הוא יודע היטב שהוא יכול לפעול צבאית מבלי שייעשה סנקציה כלשהי, ואכן לזכות ביוקרה בקהילה הבינלאומית. מבחינה צבאית (רגע לפני שהרוסים הגיעו ... האיראנים והסינים) המצב הסורי היה נואש. לאחר שאיבד את מחוז מחוז אידליב על ידי חזית נוסרה וחלק גדול ממישור סאהל אל-גב' מדרום מזרח לעיר, נאלץ אסד להעניק חנינה לכל עריקי הצבא. ברור שרוסיה תילחם בסוריה מסיבה תקפה נוספת: אם דמשק תיפול ואם תוקם מדינה אסלאמית קיצונית (או אולי מקלט בטוח לטווח ארוך עבור קבוצות טרור) יכולות להיות השלכות הרסניות באזורי הקווקז, עם אפקט דומינו מערער. מבלי לשקול סוף סוף את 2000 המחבלים ממוצא רוסי במלחמה נגד אסד. פוטין בסוריה הכל משחק.
במכולה המילולית "קבוצות ג'יהאדיסטיות", פוטין יכול ליישב כמה סוגיות תלויות ועומדות עם יעדים שאינם דאעש. זו הסיבה שאם מצד אחד ברור שמוסקבה תתקוף, מצד שני חובה לבצע פעולות "מנוגדות" למניעת טעויות במהירות העל-קולית.
ובעוד כמה שבועות יגיעו גם לוחמים סיניים.
