הוצאות הגנה: לא רק "יותר" במיוחד נסו להוציא "יותר טוב"!

(של אנטוניו לי גובי)
20/03/22

ב-16 במרץ אישר הבית כמעט פה אחד את א סֵדֶר הַיוֹם אשר התחייבה לממשלה להעלות את הוצאות הביטחון עד 2024% מהתמ"ג עד 2 (כלומר לעבור מכ-25 מיליארד כיום לכ-38 מיליארד, בכל מקרה כדי להתאים למגמת התמ"ג).

ידיעות כאלה משאירות אותי מבולבל וספק. כמובן, זהו רצון חיובי שהביע הפרלמנט לעורר את הממשלה להתמודד עם בעיית הרמה האיכותית של הכלי הצבאי הלאומי. אני מקווה, בבורותי, שזו גם הזמנה לעסוק יותר במדיניות הביטחון הלאומי, במטרה לקחת בחשבון את חוסר היציבות הן ביבשת אירופה והן באזורי הים התיכון. ברור שהרגישות שהפגינו חברי פרלמנט כמעט במלואם לנושא מורכב זה מבורכת. יתרה מכך, דווקא ההצבעה הכמעט פה אחד מעידה על כך שההצבעה הייתה יותר אמוציונלית מאשר מדיטציה.

בינתיים, הבה נזכור שההתחייבות להביא את הוצאות הביטחון ל-2% מהתמ"ג עד 2024 כבר נלקחה על עצמה על ידי ראש הממשלה לשעבר, מתאו רנצי, כחלק מפסגת נאט"ו של ראשי מדינות וממשלות. ב-2014 בקרדיף. מחויבות קולקטיבית זו מצד מדינות אירופה הייתה רצויה מאוד (מונח רך, הייתי אומר "כמעט הוטל") על ידי ממשל אובמה.

לכן, אם איטליה בדרך כלל מכבדת את ההתחייבויות שנעשו בינלאומיות, הייתי מצפה ש(ללא קשר לסכסוך הרוסי-אוקראיני וללא קשר ל"עידוד" הפרלמנטרי האחרון) כבר מתכננים לעמוד בהתחייבות זו נחתם לפני שמונה שנים ואושר מחדש באופן קבוע באזור האוקיינוס ​​האטלנטי. מעל לכל, שכבר יש רעיון מפורט של "איך" להשתמש במשאבים הנוספים הללו בצורה רווחית ככל האפשר, גדול מבחינה כמותית ובעל ערך במיוחד בתקופה של משבר כלכלי לאומי חמור.

אני חושב שמועיל לזכור שאולי ההיבט המשמעותי ביותר של ההתחייבות הנ"ל שנעשתה ב-2014 בתוך נאט"ו הוא שלפחות 20% מהוצאות הביטחון (כלומר לפחות 4 לאלף תוצר) עד 2024 זה יצטרך להיות מוקדש "הוצאות הגנה על ציוד חדש וחשוב, כולל מחקר ופיתוח קשורים" או חדשנות במגזר הביטחוני (התייחסות להצהרת פסגת ויילס, אמנות. 14), נקודה שלא נראית לי שהועלתה מסדר היום הפרלמנטרי.

לכן, העידוד פה אחד של הפרלמנט מתקבל בברכה, אבל אנחנו צריכים גם שיהיו לנו יעדים וסדרי עדיפויות ברורים.

כאיש צבא, תמיד היו לי כמה חשדות כששמעתי על "הגדלה" של הוצאות הביטחון, אבל לא שמעתי על "שיפור ורציונליזציה" של ההוצאות הללו במקביל. באופן אישי, אני סבור שהבעיה כמו גם ב"כמות" ההוצאה נעוצה ב"איכות" של הוצאה זו.

יותר מדי פעמים באיטליה, הוצאות הביטחון הפכו למיכל שימושי שאפשר לשאוב ממנו כדי לענות על צרכים שלא היו להם מעט או כלום עם שיפור היכולות המבצעיות של הכלי הצבאי.

כבר בשנת 1930 דחק מוסוליני בשר המלחמה פייטרו גאזרה "תוכנית של עבודות... אני מתכוון לעבודות, לא חימוש או ציוד,... כדי להעסיק כמות משמעותית של כוח אדם" (ר''צ מאסימו דה לאונרדיס "מלחמה קרה ואינטרסים לאומיים"). גם התנאים הלא נאותים בעליל שאיתם התמודדו חיילינו במלחמת העולם השנייה הם תוצאה של מנטליות כזו!

בהגיעם לעשורים האחרונים, לא ניתן להכחיש, למשל, כי האחוז הניכר של אנשי הכוחות המופקדים בשירות קבע (כלומר עם חוזי קבע), אחוז גבוה מאלה של מכשירים צבאיים דומים אחרים מבחינת גודל ותפקודים. היה פרי של שיקולים בעלי אופי תעסוקתי ולא תפעולי (גם תוך התחשבות בהזדקנות הבלתי ניתנת לעצירה המתקדמת של אחוזים מדאיגים בשורותינו). בהחלט שיקולים מקודשים מנקודת מבט לאומית כללית, שאף זאת (כמו אלה של מוסוליני ב-1930) הקריבו את המראה החיצוני. פעילות המחלקות לאחרים הנחשבים כבעלי עניין מיידי יותר ("בכל מקרה המלחמה לא תיעשה יותר").

באופן דומה, לעתים קרובות מדי המדיניות של רכישת מערכות, אמצעים וציוד נשק הוכתבה יותר על ידי הצורך לגרום למגזרים מסוימים של התעשייה הלאומית הסובלת לעבוד (לעיתים אפילו להגיע לרכישת מערכות או אמצעים שנועדו תחילה לייצוא שאף על פי הם לא מצאו אישור מספיק מצד השוק הזר).

יש לזכור גם שבאיטליה חלק ניכר מההוצאות על ה-Arma dei Carabinieri מכבידות על ההגנה, אשר כמעט אך ורק תפקידי משטרה (מלבד בעצם כמה קבוצות של MSUs העוסקים בפעולות חיצוניות).

יתר על כן, במשך שלושים שנה, או מאז 1992 ("מבצע "וספרס סיציליאנית"), כוחות לא אדישים של הצבא עוסקים בפונקציות תמיכה לכוחות המשטרה (כיום מבצע "דרכים בטוחות").

אז העניין הוא לא רק "כמה" אתה מוציא על המגזר הביטחוני אלא "על מה אתה מוציא".

מן הסתם, יש גם להימנע מאותן "מלחמות בין עניים" חסרות כבוד שהיינו עדים להן בעבר עם רמטכ"לים אשר בתמיכתם של מרכיב זה או אחר של התעשייה הביטחונית הלאומית ניסו לעשות זאת. גונבים כספים מועטים זה מזה, פועלים אך ורק במטרה לכוח מזוין ולא לכוחות משותפים.

יש בהחלט להתגבר על גישה זו, כי כיום מדיניות השקעות הנוטה להעלות את יכולתו של הכלי הצבאי הלאומי חייבת בהכרח להתבסס על חזון משותף באמת, המשאיר בצד את האנוכיות המובנת של כוח מזוין. אנוכיות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו יותר, אלא אם כן נרצה למצוא את עצמנו עם מעין פרנקנשטיין כאשר החלקים הבודדים אינם תואמים זה לזה אך מצד שני עם דגל הכוח המזוין "הספונסר" הנטוע למעלה.

אין ספק שיש לנו יתרון שיש לנו ברגע זה המזל הטוב להיות כמזכיר כללי של ההגנה וכמנהל לאומי לחימוש קצין בעל ניסיון מבצעי רב, בין-כוחות ובינלאומי ובעל יכולת יוצאת דופן (גנרל לוצ'יאנו פורטלאנו). יתרה מכך, הגישה המשותפת חייבת להיות מבנית ולא מותנית או מבוססת על מי שממלא תפקיד מסוים ברגע היסטורי מסוים.

בדומה לכך, למרות שחיוני שהממשלה תתמוך כראוי בתעשיה הביטחונית הלאומית, יש צורך לנטוש את הרעיון שהכספים מיועדים "נומינלית" למודרניזציה של הביטחון, תוך מגבלה מרומזת שהם עוברים אז במלואם לתעשייה. הגנה לאומית, ללא קשר להתאמת המוצרים שהיא מציעה לענות על צורכי ההגנה הלאומית.

לגבי מטוסים, ספנות ומערכות נשק יבשתיות, אין טעם לחזור על כך יש לחפש שיתוף פעולה בינלאומי עם שחקנים אירופאים גדולים אחרים זמן רב ככל האפשר, גם כדי לשאוף ליכולת הדדית גבוהה בהקשר האירופי.

יתרה מכך, יש לזכור תמיד שהמכשיר הצבאי אינו רק מערך דומם של מטוסים, ספינות, טנקים וארטילריה. נקודת המשען היא תמיד היסוד האנושי (קודם כל, כמובן, בכוחות היבשה אבל גם במרכיבים האוויריים-ימיים).

האבולוציה הטכנולוגית של מערכות הנשק אינה מפחיתה מחשיבות הגורם האנושי, להפך היא שמה דגש עוד יותר על המרכיב האנושי. רכיב שחייב להיות מוסמך מאוד, בעל מוטיבציה ולהיות מאומן לצמיתות.

זה כולל:

  1. שאתה צריך להיות מסוגל לעשות אחד בחירה קפדנית של כוח אדם המתגייסים (לכך נדרש מספר רב של מועמדים, ולכן גם שהתנאים המוצעים, לרבות השכר, תחרותיים במסגרת שוק העבודה הארצי);

  2. שהצוות מיומן עליו טכנית מערכות נשק מורכבות טכנולוגית ואשר לאחר מכן מתוחזקות כל הזמן ברמת הכשרה נאותה. אי אפשר להתעלם מכך שבעיית הזמינות של אזורי אימונים באיטליה הפכה לקריטית ביותר, הן בשל בעיות מובנות ובלתי נמנעות הקשורות לעיור הגבוה של ארצנו, והן בשל הטיה אידיאולוגית אנכרוניסטית כלפי הצבא וצרכי ​​האימונים שלו.

  3. שהצוות, אם אין מצבי חירום אמיתיים, אינו מנותק לצמיתות על מנת להחריב פונקציות של המקצועיות שלהם וכי אין להם מה לעשות עם חובותיהם במקרה של העסקה באזור סכסוך.

לכן, הגידול בהוצאות הביטחון מבורך (שבהתחשב במצב הכלכלי הדרמטי של המדינה היא התחייבות שאי אפשר להקל בה ראש), אבל עוד לפני שנחליט להוציא יותר, בואו נתחייב מיד להוציא טוב יותר מאשר בעשורים האחרונים במטרה לשפר את היכולות המבצעיות של הכלי הצבאי.

צילום: צבא ארה"ב / נאט"ו / Bundesarchiv / צבא איטליה / חיל האוויר המלכותי