טייוואן: האם ארה"ב באמת "שיחקה באש"?

(של אנטוניו לי גובי)
07/08/22

התקשורת מספרת לנו על הודו-פסיפיק סוער לאחר הביקור "אני הולך-אני לא הולך-אני הולך" של יו"ר בית ארה"ב בטייוואן.

עכשיו, אפילו בלי שתהיה לי סימפטיה מיוחדת לננסי פלוסי, אי אפשר להכחיש שהאינדו-פסיפיק היה הכל מלבד "שלו" במשך שנים ולא רק ביחס לבעיית טייוואן (שראשיתה ב-1949), אבל ביחס לגורמים רבים, שביניהם המשמעותיים ביותר הם אולי האימפריאליזם הסיני המשתולל, הניגוד הגיאופוליטי והכלכלי בין ארה"ב לסין ואזורי השפעה קשורים (כי כן, יהיו הנשמות היפות אשר יהיו) תחשוב, אזורי השפעה קיימים ויש להם משקל) והתפרצויות זעם צפון קוריאניות. בעיקרון, ניתן לסכם את הגורמים הללו באחד: הודו-פסיפיק הוא כעת מרכז הכובד של הסחר הימי העולמי וארה"ב וסין מתחרות קשות על השליטה (ההגנה על זכויות האזרח בטייוואן היא בעצם נשק של מאבק הכוחות הזה).

אין ספק שגם אם בייג'ין רואה במדינת האי את ה"פרובינציה" שלה אולי קצת מרדנית והכריזה להחזיר את השליטה המוחלטת עד 2049 (או מאה שנה אחרי שהלאומנים של צ'יאנג קאי-שק התבצרו במושבה פורטוגזית משגשגת לשעבר פורמוזה, תאריך סמלי בהחלט, ולא מחר בבוקר) טייוואן מעולם לא הכירה ברפובליקה העממית של סין, היא רואה עצמה כיורשת הלגיטימית היחידה של הרפובליקה העממית של סין אימפריה שמימית ויש לו זכות להגדרה עצמית (גם אם ה"זכות" הזו עבורנו "הדמוקרטים המערביים" חלה רק על זרם חילופין, כמו גם על שלמות טריטוריאלית1, כלומר רק כאשר הצימוד שלהם מביא לטובת המדינות בתחום ההשפעה של שותפינו או בכל מקרה נגד יריבינו או מתחרינו).

אחרי משחק האשמה המפוקפק "שוטר טוב-שוטר רע"בין ביידן לפלוסי (מסך אמיתי או שקר שהיה יכול רק לסכן עוד יותר את האמינות הרעועה ממילא של POTUS2 ברביע האסייתי), קשה להאמין שהצעד של היועמ"ש תרם ליציבות האזור ולביטחון טייוואן.

זה נכון שארה"ב צריכה לבסס מחדש את תפקידה האמין בהודו-פסיפיק ולהרגיע את מדינות האזור החוששות יותר ויותר מהיהירות ומההתפשטות הסינית הגוברת, שהתממשה גם על ידי "יוזמת החגורה והדרך" ( מה שאנו האיטלקים מכנים "דרך המשי החדשה").

ההתפשטות הסינית3 בהודו-פסיפיק זה בולט במיוחד היום וגם מייצג את הבסיס להתרחבות ההולכת וגוברת של בייג'ינג ביבשת אפריקה.

בשנת 2017, ארה"ב החיה את ה-QUAD (דיאלוג אבטחה מרובע, נוצר במקור כדי לנהל סיוע לאחר צונאמי ב-2005) עם אוסטרליה, הודו ויפן. יתרה מכך, היוזמה הייתה מעט יותר מרשמית. גישה רב-צדדית אמיתית לעימות עם סין תחייב את וושינגטון להיות מסוגלת לערב את מדינות ASEAN (איגוד מדינות דרום מזרח אסיה) לטובתה. עם זאת, רבים מאלה, למרות שהם מודעים לאיום הסיני, תלויים כעת כלכלית בבייג'ינג וחוששים מדי מנקמה הכלכלית (או אפילו הצבאית) שלה כדי לתמוך בארה"ב.

גם רוסיה וגם סין פתחו לאחרונה ב"קמפיין רכישה" באזור, אשר נראה שמותיר את מרחב התמרון של וושינגטון מוגבל יותר ויותר. מצד שני, מדינות אלו מודעות היטב לכך שסין נמצאת בפתחן ומוכנה לפעול בנחישות וללא קשר לחוק הבינלאומי. בעניין זה נראה גם מה עמדתם לגבי גינוי התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה. בהודו-פסיפיק, הסנקציות נגד רוסיה אומצו רק על ידי יפן, דרום קוריאה, אוסטרליה, ניו זילנד וטייוואן.

מנקודת מבט זו, טייוואן יכולה לייצג סמל. כלומר, נראה שהמסר שאולי וושינגטון תרצה לשלוח למדינות האזור הוא: "אל תוותר על הערכים שלך ואל תפחד מהיהירות של בייג'ינג, אנחנו נדע להגן עליך". מצד שני, הבטחות במובן זה הכרחיות באזור של העולם, שגם אם היה שוכח את הנטישה הנמהרת של סייגון לפני כמעט חצי מאה, בהחלט לא שכח את הפסיביות של ארה"ב לרגל הדיכוי הסיני החמור מאוד בהונג קונג של הקיץ לפני שנתיים או נטישת הברנקליאונסקו של קאבול בקיץ שעבר! וחלקם עשויים לתהות אם זה נגד טייוואן יכול להיות "הבגידה" של השנה.

בהקשר זה, ייתכן שביקורו של פלוסי ירצה להדגיש את נחישותה של ארה"ב להגן על בת בריתם (אשר יתרה מכך, בהתאם לריאל-פוליטיק ולעקרון "סין אחת" שאפילו וושינגטון מעולם לא הכירה כמדינה עצמאית, אך פשרות אלו. הם בלתי נמנעים שבעולם האמיתי חייבים להיכנע בחוסר רצון).

לכן, הסיבות האידיאליות מאחורי נסיעתו של דובר הלשכה מובנות בתיאוריה, אבל הרגע ההיסטורי אולי לא היה המתאים ביותר.

העימות הרוסי-אמריקאי באוקראינה ותחילתה של מלחמה כלכלית מקבילה של ארה"ב והאיחוד האירופי נגד רוסיה מייצרים גם הם כתופעת לוואי (אני לא יודע אם מתוכנן או לא) תיחום העולם לשני מחנות: אלה שלא סוחרים עם רוסיה ואלו שסוחרים עם רוסיה (מה שלא בהכרח אומר להיות "פרו-פוטין", אבל פשוט לא רוצים להצטרף למלחמת סחר הטרו-ישירה).

מבחינה כלכלית, לצד הראשון יש את מרכז הכובד שלו ב-G7, בעוד שלאחרון נראה כי מרכז הכובד שלו נמצא ב-BRICS.4, אשר רוכשת עוקבים חדשים בכל היבשות.

מרכיב חזק (גיאו-פוליטי וכלכלי) בצד השני הזה הוא ללא ספק סין.
סין תהיה, לדעת הכותב, המעצמה היחידה המסוגלת לבצע תיווך ביחס למשבר האוקראיני, תוך משא ומתן אמיתי בין ארה"ב לרוסיה (שהן שתי המתמודדות האסטרטגיות למשבר זה). יכולתו של ארדואן לנהל משא ומתן מוגבלת ובעצם נראה שה"סולטן" מנצל את תפקיד הבוררות שלו רק כדי לקבל אורות ירוקים כעת מוושינגטון עכשיו ממוסקבה כדי לרדוף אך ורק ביעדים גיאופוליטיים טורקיים מנקודת המבט של החזון הניאו-עות'מאני שלו..

אולי, אם היו מנסים לקבל עזרה מסין לפתרון המשבר האוקראיני, זה לא יהיה הרגע המתאים ביותר לנופף ב"בד האדום" הקלאסי על טייוואן. במיוחד בזמן הזה שבו נראה כי היחסים בין ארה"ב לסין הגיעו לנקודת השפל מאז, לפני כמעט חמישים שנה, עם ניקסון הייתה ההכרה ברפובליקה העממית של סין.

במיוחד מאז שי-ג'ינגפינג, שמכוון לכהונתו השלישית כמזכיר כללי ואף להכריז כ"מנהיג העם" (הקונגרס ה-XX של המפלגה הקומוניסטית הסינית צפוי לתת לו אור ירוק על כך בסתיו הבא), לא יכול להרשות לעצמו להראות את עצמו חלש ברגע זה וסביר להניח שהוא יגרום לאמץ תגובות חזקות בהרבה מאלה שהטיול של פלוסי היה מעורר בזמנים אחרים.

נותר הספק שלארה"ב באמת יש אינטרס בסין, גם אם היא הייתה זמינה (וכרגע זה לא היה נראה), למלא תפקיד מתווך כזה שזה יהיה אינטרס של פתרון מהיר למשבר ( הכותב אינו מאמין שארה"ב תעריך תיווך כזה).

עם זאת, כעת צפויה יישור בולט עוד יותר של בייג'ינג לצד מוסקבה ביחס למשבר האוקראיני.

עם זאת, ההחלטה על ביקור הברק בזמן זה ולאחר שפרסמה בפומבי חילוקי דעות בהקשר זה בין ביידן לפלוסי עשויה למצוא גם סיבות לחישוב הבחירות המקומיות בארה"ב.

הבחירות של אמצע הקדנציה, שייערך ב-8 בנובמבר, התחזיות לדמוקרטים אינן ורודות במיוחד גם ביחס לאובדן הפופולריות של הנשיא ביידן. יכול להיות שזה האינטרס של הדמוקרטים למשוך את תשומת הלב לדמות כריזמטית וחשובה במפלגה (שהיא ללא ספק ננסי פלוסי), מחוץ לממשל ביידן (ולכן לא אחראי לניהול מדיניות החוץ שלו) כדי להחזיר את התמיכה ב- הדמוקרטים מהצד ההוא של ציבור הבוחרים הרואה במדיניות החוץ של הממשל הנוכחי רצון נמוך מדי ושקול מדי. בהקשר זה, זה יסביר מדוע הבדל הדעות בין ביידן לפלוסי התפרסם באופן בלתי צפוי.

אנו מקווים שזה לא המקרה ושמעצמת העל ש"העולם המערבי" מסתכל עליה לא מוכנה לסכן את יציבות כדור הארץ בגלל חישובים אלקטורליים שפלים (גם אם כמה חוויות של העשורים האחרונים אולי לא ינחמו אותנו בתקווה זו ).

סימון הנקודה העקרונית, כפי שעשתה ננסי פלוסי, הוא לעתים קרובות הכרחי תוך תשלום ההשלכות הבלתי נמנעות.

אולם במקרה של הסלמה של המשבר בין סין לטייוואן, ההשלכות הראשונות יהיו לרעת טייוואן. סין לא תזדקק למפציצים או לכוחות נחיתה, די יהיה להחיל את "המלחמה הכלכלית" על מדינת האי, תוך חסימת יצוא לטייוואן של חומרי גלם החיוניים לייצור המתקדם מבחינה טכנולוגית שלה (מוליכים למחצה, אבל לא רק) או אולי חסימת יצוא דרך הים. ההשפעות הראשונות במובן הזה כבר באות לידי ביטוי.

במקרה של הסלמה צבאית, ביחס לטייוואן, ארה"ב צריכה להתערב ישירות ולא באמצעות "מתווך".

כפי שאנליסטים רבים מציינים בצדק, סין נמצאת ברמה צבאית-טכנולוגית היא עדיין לא מסוגלת לנצח בעימות מלחמה עם ארה"ב. די צודק. יתרה מכך, גם הוויאט-קונג או האפגנים לא היו "המורדים". הנקודה, לעומת זאת, יכולה להיות כמה אבדות לטייוואן יכולה לסבול וושינגטון מבלי להתפשר וכמה יכולה בייג'ין לסבול? אני חושש שההשוואה לא מאוד מרגיעה אותנו המערביים.

מנקודת מבט זו, תוך כדי מניעים של אידיאלים גבוהים, האם יש טעם להחמיר משבר בינלאומי בזמן שכבר שורר בו מתח רב וכנראה ללא סיכוי כיצד לנהל את המשבר הזה בטווח הארוך?

זכור כי במקרה של מגמה לא חיובית עבור הדמוקרטים בבחירות הבאות של אמצע הקדנציה (אפשרות שלא ניתן לשלול היום) הנשיא ביידן יהפוך למה שהאמריקאים מכנים "ברווז צולע" ויתקל בקשיים רבים בכפיית קו תקיפות מדיני במדיניות החוץ, כפי שיהיה נחוץ לנוכח המשבר החמור ביחסים עם גם סין מאשר עם רוסיה.

אולי, כפי שאמר המנהיג הספרטני ליסנדר, "כאשר העור של האריה אינו מספיק, ראוי ללבוש את העור של השועל"5

הביקור האחרון של ננסי פלוסי בטייוואן מזכיר לי משפט נוסף: "אויבים רבים, הרבה כבוד" ואנחנו יודעים איך זה נגמר עבור אלה שרצו להפוך את זה למוטו של מדיניות החוץ שלהם.

2 פוטוס: נשיא ארצות הברית

3 לא רק שסין כיום היא שותפת הסחר הראשונה של כמעט כל מדינות הודו-פסיפיק (כולל כמה מחברי ה-QUAD), אלא שהיא גם החליפה את ארה"ב כשותפת הסחר הראשונה של מדינות רבות באירופה. יתר על כן, החששות מתקפה צבאית סינית על טייוואן הולכים וגוברים (לאחר שציין כי לגבי הונג קונג המערב הגביל את עצמו להביע גינויים סטריליים). היכולת הצבאית של הדרקון בהחלט מסוגלת לתת תקווה לחלום של "סין אחת". יתר על כן, לא ניתן להתעלם מהתוקפנות המתגברת בהתמדה של מדיניות החוץ הסינית בהודו-פסיפיק ובאפריקה. בייג'ין מאמינה ש"הדמוקרטיות המערביות החלשות" לא יוכלו להתנגד לחזון הגיאופוליטי הסיני, וכפי שאמר סון דזה, הדרקון שואף "לנצח בלי להילחם".

5 "Ubi leonis pellis vulpina deficiency induenda est"מיוחס לליזנדר (440 לפנה"ס - 395 לפנה"ס) על ידי פלוטארכוס ב"חיי ליסנדר וסילה"

צילום: MoD הרפובליקה העממית של סין