ארוחת פפראצי בג'ורג'טאון חושפת את חומרת המשבר בין רוסיה לארה"ב

(של דוד רוסי)
25/06/22

שימו ערב בג'ורג'טאון, ליד הבירה האמריקאית, במסעדה האיטלקית היוקרתית מילאנו. יש לזלמאי חלילזאד, דיפלומט סימפטי רפובליקני ונציג אמריקאי לשעבר מטעם הארגון פיוס באפגניסטן יושב ליד אנטולי אנטונוב, א קשיח כיום שגריר רוסיה בוושינגטון אך עם רזומה כסגן שר ההגנה והחוץ לשעבר, שניהם בהנחיית דימיטרי סימס, אמריקאי רוסי מתאזרח ונשיא/מנכ"ל המרכז לאינטרס הלאומי, כן חושב טנק על ידי הנשיא לשעבר ניקסון וכיום עורך המגזין פוליטיקאי אמיתי "האינטרס הלאומי". שימו כוס מים, כוס יין לבן ופרוני לשלושה אנשים שונים בעליל. שימו מעל הכל כתב מכתב העת הידוע פוליטיקו יושב ליד שולחן ממש לידו, בטח לא במקרה אבל מעל הכל עם אוזניים זקורות והמחברת מוכנה.

השיחה הפכה מיד למעניינת: הדיפלומט הרוסי, שרבים מחשיבים אותו היום כתושב השנוא ביותר של וושינגטון די.סי., הסכים עם חלילזד בראותו הסכם הכרחי לסיום המלחמה בין אוקראינה לרוסיה, מלבד לשאול את הקולגה לשעבר מה ארצות הברית, לדבריו, רוצה שרוסיה תוותר. לא התקבלה תגובה, אבל זה כבר משהו לדעת שהרוסים מצפים שלוושינגטון יהיו ציפיות ושחייבים להקשיב להן. על כך ענה יורשו של ג'ון נגרופונטה בעיראק - עמדנו לכתוב: באופן דיפלומטי... - שאנטונוב עצמו צריך לאכול ארוחת ערב עם השגריר האוקראיני כדי לשאול אותו, כנראה בהנחה שאין בסביבה עיתונאים עם אוזניים ארוכות. אבל מעל הכל בכך שלא נכנע לפיתוי לשים את רצונותיה של ארה"ב מעל ראשם של האוקראינים. על כך, השיב נציג הקרמלין מיד, עורר - מיד לאחר התייחסות ל"ניאו-נאצים" שרואה מוסקבה בשלטון בקייב והעובדה שיהודי ארה"ב אינם נראים שערורייתיים - שלא להבין את חזונו של הנשיא זלנסקי על העתיד של אוקראינה.

לאחר מכן, עברנו לדבר על היחסים בין מוסקבה לוושינגטון, כאשר אנטונוב מאוכזב "העובדה שאנחנו לא מקבלים כבוד" למה רוסיה "צריך כבוד" e "הייתי רוצה את זה [ארצות הברית] כיבד את זה".

הוא חזר על אותו רעיון שלוש פעמים: מוסקבה רוצה שיתייחסו אליה כשווה, לא כמעצמה קטנה.

אבל איך אפשר לנרמל את היחסים עם ארצות הברית? אנטונוב לא יכול היה לענות על השאלה: רק בהתעקשות, הוא הוסיף שרוסיה שואלת "ערבויות בטחוניות", מבלי לפרט יותר.

במהלך השיחה, אנטונוב התלונן שוב ושוב על כך שארצות הברית ביטלה את המגעים הדיפלומטיים עם רוסיה. השגריר הרוסי נזכר בדוגמה של המשבר הקאריבי של 1962, שבמהלכו קיימו ארצות הברית וברית המועצות מגעים ולא קטעו את המשא ומתן, למרות המתיחות הגיאופוליטית.

רעיונות לשיפור המצב הקריטי הגיעו מאנטונוב עצמו, שביקש מעמיתו האמריקני להפעיל את אנשי הקשר שלו בממשל ביידן, ומסימס שהזמין את בני שיחו להקים ערוץ טלוויזיה חדש במוסקבה, שדרכו ינסה ליישם את ההצעה הזו. ליצור קשרים בין שתי המדינות.

מבין השלושה, סימס הפחות פטפטן הוא האיש שידליק אור, גם בגלל שהוא היה המארגן של "ארוחת הערב עם הכתב". ב-25 בינואר, קצת פחות מחודש לפני המתקפה הרוסית על אוקראינה, הוא זה שניבא לכוחות הקרמלין ניצחון מהיר והרסני, אבל מעל הכל הוא הוזמן "לעצור את האיומים לאחר שרוסיה החלה לפלוש לאוקראינה": להיפך, לפי סימס, ממשל ביידן היה צריך להתמקד בנתיב דיפלומטי לסיום הסכסוך. בפרט, ארצות הברית צריכה "הצע ערבות כתובה לרוסיה כי נאט"ו לעולם לא תתרחב לרפובליקות הסובייטיות לשעבר וכי ארה"ב תפסיק את כל הסיוע הצבאי של ארה"ב לאוקראינה בתמורה לעצירת התקדמות כוחות הפלישה הרוסיים". כמו כן, לפי סימס, ממשל ביידן היה צריך לעשות זאת "קבל את הסכם הביטחון שהציעה רוסיה בתמורה לכמה ויתורים, במיוחד החתימה על הסכם ארה"ב-רוסיה של ידידות, שיתוף פעולה וסיוע הדדי", בתום מלחמת תוקפנות שניהל האחרון, אותה הכיר "האינטרסים הביטחוניים של רוסיה תוך שמירה על האינטרסים של ארה"ב המאפשרים מסלולים לפתרון כל הסכסוכים הנותרים והעתידיים בין שתי המדינות ופותחים עידן חדש של יחסי ארה"ב-רוסיה המוגדרים על ידי שיתוף פעולה שליו ולא עימות צבאי"..

בקיצור, ליד השולחן ההוא ישבו שני גברים שבדרך זו או אחרת משחקים את המשחק של מוסקבה. אנחנו לא יודעים אם הם עיכלו את ארוחת הערב לאחר שקראו את השיחה שלהם למעלה פוליטיקו. דבר אחד בטוח, העובדה שהפגישה הייתה - אם תעבור את המונח - פפראצי מעידה רק על דבר אחד: וושינגטון יודעת שיחסיה עם מוסקבה היו במינימום במשך דורות ואינה רוצה לשפר אותם; לעומת זאת, למוסקבה לא היה אכפת ללחוש משהו באוזנה של המעצמה האטלנטית.

צילום: politico.com