איטליה היא אומה נהדרת המוצאת זהות משלה בתולדותיה ובתרבותה ההופכת את כולנו לאיטלקים. עם זאת, חשוב להבין את הקשר בין הפרט למדינה, דבר שמעולם לא היה קל במדינתנו, והוא אולי אחת הרעות העתיקות ביותר שנמצאו בתולדותינו.
כמו שאמר דנטה אליגיירי, "אה, משרתת איטליה, אכסניה של כאב, ספינה ללא הגיש בסערה גדולה, לא אשת פרובינציות, אלא בית בושת!".
איטליה מפוצלת, עיר מול עיר, עמים נגד עמים, אנשים עם מטריצה לטינית משותפת אשר לאורך זמן הצליחו לשתול זרע של אומה אחת, ונמלטו מהיגיון הנוחות שבמאה השש עשרה, גיוקרדיני כבר הזכיר באופן אירוני. "או פרנזה או ספרד, כל עוד זה מגנה".
איטלקים, גברים ונשים, שידעו להתאחד תחת דגל טריקולור במלחמות הריסורגימנטו, לארץ שהייתה אז שטופה בדם ילדיה במלחמת העולם הראשונה, שסבלה מהשפלות המעצמות הגדולות בין שתי מלחמות, התבגרות שנאה וטינה שהובילו להולדת משטר לא ליברלי ולמלחמה מטורפת, ואחריה מלחמת אזרחים עקובה מדם שהדהדיה עדיין מהדהדים.
ואז לידה מחדש מלאת תקווה לאחר המלחמה של איטליה ההרוסה שמצד אחד הייתה להוטה לבנות עתיד אחר אך מצד שני תמיד סבלה מרוע קדום שראה כמה תפוחים רקובים מקלקלים את מלאכתם של רבים.
איטליה חרוצה, שהתקנאה תמיד ביופיה, בגאונותה, ביכולתה שבה, לעומת זאת, אינדיבידואליזם וחוסר זהירות המשיכו להיות ריבוניים, כשהם מציגים את המיתוס של החכמים, של אלה שמנצלים את עבודתם של אחרים כטפילים; המורשת של איטלקיות, כפי שכינה אותם מונטנלי, שלא היה מסוגל לראות מעבר לאף שלהם, נלכד בין החיפוש אחר נוחות אישית לבין העצלנות של החיים השקטים.
התקופה שלאחר המלחמה
בסוף מלחמת העולם השנייה מדינות אירופה התאוששו. הודות לסיוע הכלכלי האמריקני בתכנית מרשל, האיטלקים השיגו את הנס שלאחר המלחמה שהעניק חיים חדשים לכלכלות ותקווה לאלה שאיבדו הכל. העולם השתנה במהירות. גברים ונשים רצו בצדק כי יוכרו זכויותיהם למען חברה טובה יותר. התפקידים נעשו נוזלים יותר ויותר, אפילו במחיר שבירת לבני החברה האיטלקית, המשפחות.
הרווחה החברתית שהושגה בתנופה הכלכלית העדיפה הטמעת "ערכים" חדשים, עם זאת, היו מעט מאוד איטלקים. הם קראו לו צרכנות. כמעט נראה שהאנשים, אחרי כל כך הרבה סבל, חיפשו הנגאובר של חופש, כמו סטודנט צעיר שאחרי התיכון מרגיש את הרצון לעבור על מנת להרגיש מוגשם יותר. באותן שנים זועמות שלאחר המלחמה, נולדו גם תנועות שהתנגדו לכוח המבוסס, ושכחו שמבחינה דמוקרטית הן חלק ממנו.
במדינות רבות באירופה היו קרבות רחוב בין פלגים מנוגדים, אפילו בצד השני של מסך הברזל, שם מתו צעירים רבים בשם החופש נגד המשטרים הקומוניסטים.
דוגמה לעיוות מידע הגיעה מחוגים אינטלקטואליים מערביים שבהם זעקות הכאב מעבר לווילון פחתו. המחזאי הגרמני פיטר וייס התייחס: "אינטלקטואלים צ'כוסלובקים נפלו קורבן לאי הבנות קטלניות ולהערכת יתר של חופש במערב". זה קרה גם בארצנו על ידי אינטלקטואלים רבים של השמאל שהגנו על התורם הבלתי ניתן להגנה לאופוזיציה הפוליטית.
אלה היו שנים איומות בהן הותקפה דמוקרטיה ומשרתים רבים של המדינה איבדו את חייהם. ניגוד זה הביא אנשים צעירים רבים להתרחק מאותם ערכים שבעבר נחשבו אוניברסליים.
זו לא הייתה רק בעיה איטלקית
לדברי חלק מהאנליסטים, אסטרטגיות שהיו רחוקות מלהיות אקראיות יושמו ברחבי העולם. נועם חומסקי, מרצה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, תיאר את הטכניקות המשמשות לשליטה ולהסיח את הדעת מבעיות חשובות ( Panem et מעגלים של הלטינים).
לדברי חומסקי, הוחלה אסטרטגיה תת-גבולית ויצרה בעיות אליהן הוצעו מיד פתרונות אד הוק לבצע שינויים לא פופולאריים כרוע הכרחי. שינויים שנעשו לעתים קרובות בהדרגה, הוצגו כ"כואבים והכרחיים ", המעדיפים את הנטייה לקוות לכך "הכל יהיה טוב יותר מחר".
לדברי חומסקי, אחד נותח לאחר המלחמה חינוך מוטעה עדין של ההמונים, לחיצה על הצד הרגשי ולא על זה של הרהור במטרה להחדיר רצונות אלא גם פחדים ואי וודאות, וגורמים לאדם להאמין שלהיות טיפש, וולגרי ובור פירושו להיות אמיתי יותר. כל התהליך הזה הועדף על ידי השכלה בית ספרית טכנית ופחות אינטנסיבטיבית, שלמעשה שמירה על ההמונים בבורות ובבינוניות.
אין זה מקרי שבעשורים האחרונים האנאלפביתיות תפקודית זה גדל ברחבי העולם ומדגים כיצד אסטרטגיות אלה שינו את החברה ביעילות (שלילית).
על פי מחקר שפורסם ב- Frontiers in Psychology, בעיה זו תשפיע על כ- 80 מיליון אנשים באירופה בלבד. לפיו דוח פיתוח אנושי 2009בהתבסס על אוכלוסייה בגילאי 16 עד 65, הריכוז הנמוך ביותר נרשם בנורבגיה (7,9%), בעוד שהאיטלקית, על פי סקר Piaac - OECD (2019), עומדת על 28%, חריגה רק מזו של טורקיה (47%).
אנאלפביתיות תפקודית כוללת:
- חוסר היכולת להבין כראוי טקסטים, כגון מאמרים פשוטים בעיתונים, תקנות וחוקי מדינה;
- קושי בביצוע חישובים מתמטיים פשוטים ובשימוש בכלי IT, שהפכו לידידותיים יותר ויותר למשתמשים כדי להימנע מלשאול שאלות על אמינותם בפועל;
- ידע שטחי על אירועים היסטוריים מהעבר, פוליטיים, מדעיים, חברתיים וכלכליים, עם התפשטותם של כל הסבבים שלא עושים דבר מלבד לחזור על מה שמספרים ברשתות החברתיות.
הנושא בהחלט מורכב, ורחוק מלרצות להיות ממצה, ההשלכות הן שיש לכולם: לנוכח הגידול באמצעים הטכנולוגיים, נראה כי מנהלים ופקידים במינהל הציבורי ברמה העולמית אינם מסוגלים לשמור למעלה. ההשפלה החברתית ניכרת (מוסווה על ידי חזון חדש של יחסים בינאישיים) ויכולת התגובה ברמת ההחלטה לרוב רגשית ואינה מספקת.
בְּקִצוּר נִמרָץ, יש צורך בהתייחסויות אתיות ומוסריות חדשות המרגיעות את העם האיטלקי בכדי להביט בביטחון רב יותר לעתיד ארצנו.. המגיפה הנוכחית הראתה, בטרגדיה שלה, את חולשותיה של מערכת, כאשר מנהיגים לא תמיד עומדים במשימה, ככל הנראה חסרי ראייה ויכולת שליטה.
הזדמנות נוצרת מכל קושי: תרומת הכוחות המזוינים והמסדר בעתות חירום
פעם נאמר שחופש הפרט מסתיים במקום בו מתחיל זה של אחרים. מושג שפותח לאורך זמן המקיף שני גורמים חשובים: חופש אישי והצורך בכללים להבטחת זכויות כולם. מבחינה היסטורית, כדי להבטיח את זכותם של כולם, ארגונים צבאיים נולדו כמכשירים מבצעת של רצון המדינה.
תפקידו של הצבא, אתמול כמו היום, הוא להפוך את הוראות הממשלה לפעולות יעילות; מבחינה רעיונית עבודתם אינה משתנה, בין אם היא מתרחשת באזורי משבר או בשטח.
צריך להיות ברור שהחלטות תעסוקה תמיד ובכל מקרה נשארות באחריות הרשות המדינית. לכן הצבא הוא משרתי המדינה המבצעים את הצווים שהתקבלו משר הביטחון (ולכן מהממשלה), תוך שימוש בניסיונם ובדרכי הביצוע שלהם.
ניתן היה לצפות שתפקיד זה מועדף על ידי תשומת לב מסוימת כלפיהם, אך זה, לפחות במדינות המכונות דמוקרטיות, אינו קורה (למעט בארצות הברית). עולם המיקרו הצבאי נאלץ לפתח כל העת אסטרטגיות חדשות כדי לבצע את משימותיו בפחות ופחות משאבים. החיפוש המתמיד אחר אופטימיזציה הוא כוח שהפך את כוחות הצבא לארגון יעיל ביותר של המדינה; זו עובדה, שהוכח גם בשימוש הנוכחי שלהם נגד מגיפת COVID 19.
ערכים כמו סולידריות, דוגמה, הקרבה, קהילת כוונות חסרת עניין, הופיעו שוב מתחת לעיני כל ערפילי העבר. האמרה הישנה: "אלוהים והחייל, בזמן רעב ומלחמה, מתפללים אליו, אבל כשיש שלום אלוהים נשכח והחייל בז" אישר את עצמו מחדש בקסם ... הצבא, שעד כה תוכנן כביטוי כוח מיליטריסטי, שמתנגד למתינות ולמה שנקרא פַּצִיפִיזְם (ערכים שנחשבו בטעות לאופייניים לתחום האזרחי), הוכחו ככלי חיוני של המדינה לניהול מצבי חירום. השיטה בה משתמש המבנה הצבאי הוכיחה שוב כי היא יכולה להתגבר על גבולות חוסר היעילות הביורוקרטית, ולעתים מסוגלת לבנות רק אדריכלות שמצדקות את עצמן.
הלקח, שנקווה סוף סוף, הוא ששום ארגון אזרחי אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות של עשייה ללא תכנון חירום, סדר והיררכיה על מנת לפעול ביעילות, במיוחד בעתות משבר. הזדמנות שמציעה אפשרות בלתי חוזרת להתמודד עם הסחף החברתי שהחל במאה שעברה במטרה להחיות מחדש את הערכים האתיים והמוסריים שהיו תמיד חלק מהתרבות שלנו; פעולה הדרושה להתמודד עם עתיד שבוודאי לא נראה קל.
צבא האלף השלישי
הצבא ואכיפת החוק משלמים כל שנה תרומה עצובה מנפגעי התפקיד, שרבים מהם אינם ידועים. אולם תרומתם אינה מבוטלת. על פי נתוני משרד הפנים, משנת 1961 ועד היום, 3.776 היו קורבנות התפקיד בקרב המשטרה, הכוחות המזוינים והכבאים. גברים ונשים שבכל יום עובדים בשקט למען ביטחוננו. הם, כפי שנלמד בבתי הספר למלחמה, אזרחים כפולים מכיוון שהם משלבים בין הערכים האוניברסאליים, שכולנו צריכים להחזיק, את רוח הקורבן הקיצונית. ערך אתי שמוצא בדוגמה את הכוח המניע של הצבא.
השילוב בין הכחשה עצמית, רוח הקרבה, שקיפות ודוגמא הופכים את הצבא לאזרח שונה בהחלט מהעולם בו אנו חיים, בו פרמטרי המדידה השתנו לאורך זמן, בו נראית הצלחה קלה, בכל מחיר. כמטרה. "ארכיטקטורה חברתית" מפוקפקת מבחינה מוסרית ואתית, שמרגישה שפטה ומגנה על עצמה בביקורת סטרילית ומוטה, שמטרתה להכות את חלק האומה שנמלט מ"מדדים "נפוצים, החורג מה Panem et מעגלים.
קול, של הצבא, שאנו יכולים לומר מחוץ למקהלה ומזכיר לאיטלקים, בדוגמה יומיומית, ערכים שלוביות מסוימות גרמו לשכוח במכוון. אפשר לתהות אם הביקורת האנטי-מיליטריסטית החוזרת ונשנית, בתחום הפוליטי והדעה, קשורה במציאות לתצפית של נחיתות קיבולית הדוחפת להתמודד עם כל מה שעובר מהר יותר מדרך החשיבה שלהם, מחשש מהותי להישאר. מחוץ למשחק. כמו הביקורת הסטרילית וחסרת הבסיס שהועלו כלפי הגנרל פיג'יולו בנוגע לניהול חירום המגיפה, ולא על סמך הערכה שלו דרך פעולה אבל מכוון רק נגד המדים שהוא לובש.
למרבה המזל, עובדות חשובות אפילו יותר ממילים. משרתי המולדת האלה תמיד זכו לכבוד אחת לשנה במצעד ב -2 ביוני, מחווה לעם האיטלקי בחג הרפובליקה האיטלקית, שתמיד שימשו בהכחשה עצמית וברוח הקרבה. .
מה הערך של יום הרפובליקה בעולם משתנה?
היום, 2 ביוני, 75 נחגגa חופשת הרפובליקה האיטלקית. אנו יכולים לשאול את עצמנו אם העם האיטלקי עדיין מכיר במשמעותו ובערכו; חג לאומי זה נחגג רשמית לראשונה בשנת 1948 והוא נקבע בכל שנה ב -2 ביוני עד 1977, אז עקב המשבר הכלכלי נקבע כי הוא ייזכר מדי שנה ביום ראשון הראשון של יוני. תאריך ה -2 ביוני הוקם אז יחד עם החגיגות על ידי ממשלת אמטו השנייה, עם חוק נובמבר 2000.
החגיגות כוללות טקס רשמי בבירה, הכולל את הצבתו של נשיא הרפובליקה של זר דפנה כמחווה לקבר החייל האלמוני, באלטארה דלה פטריה, והמצעד, לאורך הפורומים הקיסריים, של נציגי ארגון צבאי, משטרת המדינה, כיבוי האש, הצלב האדום האיטלקי וגופים אחרים התורמים מדי יום לרווחת מדינתנו, גם לאומית וגם מחוצה לה. זו לא שאלה של התעלות עצמית, אלא הכרה של אזרחים אלה המשרתים את המדינה עם קורבנות אישיים גדולים ושל משפחתם.
טקסים דומים, אם כי במידה פחותה יותר, מתקיימים ברחבי חצי האי ובייצוגים איטלקיים בחו"ל, המסמנים את תחושת אחדות המטרה של העם האיטלקי.
לכן להישנותה יש ערך סמלי חשוב מאוד מכיוון שהיא מכילה ונזכרת באותם ערכים שגרמו לנו להיות עם. לא מדובר על לאומיות אלא על שמירה על המורשת התרבותית שלנו, מה שהופך אותנו לייחודים ובכבוד שווה עם מדינות אחרות. הם הערכים הריבוניים של עם, שלא ניתן למחוק אותם על ידי שאיפות כלכליות גרידא.
אתמול, כמו היום, איטליה אינה ביטוי גיאוגרפי אלא עם נהדר שביום זה מגלה מחדש את ערכיה שהפכו אותה לגדולה בהיסטוריה.
בעולם שכפי שראינו הוא משתנה, לטוב ולרע, השמירה על אותם ערכים אתיים ומוסריים שאפיינו את ההיסטוריה שלנו היא אפוא מהותית מכיוון שהם מייחדים אותנו וגאים להיות איטלקים.
גם השנה, בבוקר ה- 2 ביוני, נשיא הרפובליקה סרחיו מטארלה ילך לפורומים האימפריאליים להפקדת הכתר, בברכה שטף הצפה של Frecce Tricolori שיוציאו את צבעי הדגל שלנו בשמי הבירה. מסיבות ברורות ומשותפות, הקשורות למגיפה, וכדי להפחית את האפשרות לצבירה חברתית, המצעד המסורתי לאורך הפורומים הקיסריים לא יתקיים, וגם הגנים של פאלאצו קווירינאלה, מושבו של נשיא הרפובליקה האיטלקית, לא פתוחים לציבור ביתם של האיטלקים. אולם יש לקוות כי הטלוויזיה והעיתונים יקדישו מקום הולם לחגיגה זו ולאותם גברים ונשים במדים המשרתים מדי יום את שתיקתנו בשתיקה, איטלקים שכולנו חייבים להם כבוד ותודה.
יום הרפובליקה האיטלקית שמח לכולם.
צילום: קווירינאלה / מונדדורי / משרד הביטחון / רשת
