תגובה אירופאית אמיתית לפוטין: הרתעה צבאית במזרח והרחבת נאט"ו שתכלול את כל מדינות האיחוד האירופי

(של אנטוניו לי גובי)
27/02/22

הטנקים הרוסים נמצאים בשערי קייב. יכולנו לדון זמן רב כיצד הגענו לנקודה הזו ומה ניתן היה לעשות לפחות מאז 2014 כדי למנוע התפתחויות דרמטיות דומות. אפשר להתווכח על האימפריאליזם הצארי של פוטין (המעיט בערכו של רבים מדי ולמשך זמן רב מדי), על היעדר קפדנות ארה"ב בשימוש בקייב ככלי בעימות הגיאופוליטי שלהם עם מוסקבה (לתת לקייב לדמיין עזרה קונקרטית שידוע שלא הייתה מתממשת) , או לקוצר הראייה של נאט"ו באי הבנת תחושת הכיתור שהוקעה על ידי רוסיה או, לבסוף, לחוסר הרלוונטיות של האיחוד האירופי שמעולם לא ניסה אפילו ברצינות לפעול כמתווך אמין בין אוקראינה לרוסיה.

זה יכול ובמוקדם או במאוחר כדאי. אבל לא עכשיו!

עכשיו זה מנקודת מבט אחת מאוחר מדי ומצד שני מוקדם מדי לדיונים האלה.

עכשיו אנחנו בעצם צריכים להתמקד מעט תשובות ברורות וחד משמעיות כדי לשלוח כמה מסרים חזקים לרוסיה. קודם כל להבהיר שאם המערב (ארה"ב, האיחוד האירופי ונאט"ו) היה מופתע מהתקיפה הרוסית באוקראינה, זה לא יחזור על תוקפנות צבאית נוספת ממוסקבה. יתר על כן, כי התוקפנות נגד אוקראינה תוביל להחמרה ובוודאי לא לשיפור הביטחון הרוסי בגבולותיה המערביים.

אם נניח בצד את משלוחי החימוש המאוחרים וכעת כנראה חסרי התועלת לאוקראינים, הכותב אינו מאמין שניתן להשיג זאת על ידי אימוץ סנקציות כלכליות בלבד. מכשיר שנראה כמכוון יותר לתיקון מצפוננו כ"סוחרים קפיטליסטיים" מאשר להפעיל לחץ אמיתי על המשטר הרוסי. מצד שני, הניסיון צריך ללמד אותנו שצעדים כאלה אינם מביאים להפלת משטרים דיקטטוריים מבפנים. לפחות לא במסגרת זמן מקובלת (אכן, לפעמים הם מקבלים את התוצאה ההפוכה, כלומר, הם מחזקים את תפיסת האוכלוסייה להיות קורבן לתוקפנות הכלכלית של "קפיטליזם בינלאומי"). חוסר היעילות של הסנקציות הכלכליות שננקטו נגד צפון קוריאה, איראן, סוריה ורוסיה עצמה לאחר סיפוח קרים, לימדו אותנו זאת בתקופה האחרונה.

במבט לאחור גם בבית, ההשפעות של הסנקציות שננקטו נגד איטליה הפשיסטית ביחס למתקפה על אתיופיה ב-1935 הביאו רק את התוצאה של קירוב מוסוליני להיטלר. באופן דומה, הסנקציות הללו (גם מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה השלילית על הכלכלות האירופיות, אך לא על ארה"ב) יובילו בהכרח לחיזוק מתמיד של קרבתה של רוסיה לסין.

אני מודע היטב לכך שהיום נראה כי העלאת צעדים צבאיים באירופה אינה קשורה למציאות. יתרה מכך, אם אנחנו רוצים להיות אמינים כלפי יריב המשתמש בכלי הצבאי, עלינו להוכיח שאנחנו מוכנים להשתמש גם בכלי הצבאי.

למרבה הצער, להוכיח שאתה באמת מוכן להשתמש בכלי הצבאי אין פירושו שליחת עשרות אלפי גברים לגבול המזרחי של הברית, כמעט רק כדי "להראות את הדגלים" של מדינות הברית ולספק סימן סמלי של קרבה.

מבלי לרצות להיכנס כאן לפרטים רבים מדי, נאט"ו צריכה לתגבר בעקביות ולמשך זמן ממושך את הארגון ההגנתי שלה בגבולותיה המזרחיים, תוך מראה ברור על נחישותה להגן על פעילות צבאית רוסית או בלארוסית כאחד. בעלות הברית הן המדינות הידידותיות (בעיקר המדינות הידידותיות) מדינות האיחוד האירופי שאינן חברות בברית) עם פריסת כוחות בעלי פוטנציאל קיימא ובגודל הולם.

באופן דומה, האיחוד האירופי, שכמובן אינו מסוגל לעת עתה להבטיח את ביטחון המדינות החברות בו במקרה של תוקפנות רוסית, צריך לתאם טוב יותר עם נאט"ו בעניין זה.

כמובן, אנו יודעים שה"מצפן האסטרטגי" של האיחוד האירופי צפוי להיות מאומץ בחודש הבא (מרץ 2022). זה צריך להיות צעד ראשון ביישן שעליו אנחנו צריכים לבנות משהו מוצק יותר, אבל זה העתיד. עכשיו אנחנו צריכים לחשוב על ההווה. וההווה (אני אומר את זה בתור פרו-אירופי משוכנע) היום הוא רק נאט"ו.

בהקשר זה, אי אפשר להתעלם מההכרה שרק 21 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי חברות בנאט"ו (למרות שכל המדינות הגדולות כן).

כתוצאה מכך, לפי הכותב, האיחוד האירופי ונאט"ו צריכים ליזום פעולה פוליטית נאותה כדי לגרום לכל מדינות האיחוד להצטרף לברית האטלנטית. זו תהיה תגובה גיאופוליטית חזקה לפוטין.

כפי שכתבתי, רק 6 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי אינן חברות בנאט"ו. יתרה מכך, 4 מהם (שוודיה, פינלנד, אוסטריה ואירלנד) כבר נהנים מצורה יעילה ביותר של שיתוף פעולה פוליטי-צבאי מוגבל עם הברית האטלנטית (ה"מערכת יחסים מיוחדת ") והגישה האפשרית שלהם מבחינה טכנית תהיה מעט יותר מאקט פורמלי.

כמובן שהצטרפות אפשרית של שוודיה ופינלנד לנאט"ו תיתפס כאתגר מצידו של פוטין, אבל זה אתגר שאי אפשר שלא לצאת לדרך במצב הזה. הן עבור האות הגיאופוליטי שהוא ישגר, והן עבור ההגנה על המרחב האירו-אטלנטי ועל המרחב האירו-אטלנטי אמינות האיחוד האירופי עצמו, שאינו יכול לקבל תכתיבים רוסיים למדינות החברות בו. בחירה כזו תוביל לריתוך של חזית היבשה של נאט"ו מימי ברנטס לים השחור.

מבחינה פוליטית בעייתי יותר יהיה המקרה של קפריסין ומלטה, מדינות שאיתן (בשל התנגדותה של טורקיה) אין לברית יחסים דה פקטו כיום. אבל חיוני הן מהפרופיל הפוליטי של הלכידות האירו-אטלנטית והן כאות לרוסיה שבמשך שנים מרחיבה את נוכחותה הצבאית בחופי הים התיכון המזרחיים והדרומיים.

גישה של כל מדינות האיחוד האירופי לנאט"ו תהפוך את התגובות של שני הארגונים הללו לאיום הרוסי לתואמות יותר, ותיתן לרוסיה אות חזק של לכידות מדינית-צבאית אירו-אטלנטית.

לסיכום, על איום המובא עם טנקים יש להגיב גם עם טנקים, גם אם מבחינה תרבותית ננסה להירתע מהרעיון הזה. אימוץ צעדים כלכליים בלבד מספק את מצפוננו אך לא יפיל את פוטין.

כדי להיות אמין בהרתעה זו (ולא להשאיר אותה רק להנהגה האמריקאית) יש צורך להראות לכידות מקסימלית בין נאט"ו לאיחוד האירופי.

החזרה לעימות באירופה עם הצורך להוכיח מוכנים גם למלחמה קלאסית (ולא רק ל"מבצעי משלחת" כפי שעשתה נאט"ו ב-30 השנים האחרונות) תצטרך גם לגרום לנו לשקול מחדש את תצורת הכוחות המזוינים שלנו. (וזה נושא שאי אפשר לזלזל בו).

צילום: חיל הנחתים האמריקאי / אינטרנט / חיל האוויר הפיני