אני אסביר מדוע איטליה משלמת על כל משבר בינלאומי

(של פדריקו קסטיגליוני)
31/03/22

במהלך המשבר האוקראיני הנוכחי התנהל דיון רב באיטליה על עליית מחירי האנרגיה ועל הבעיות שייצרו הסנקציות הנוכחיות על רוסיה לעסקים. הערכות התמ"ג למעשה אינן מעודדות: לפי ISTAT, אם המצב הבינלאומי הנוכחי לא ישתנה הצמיחה האיטלקית, המוערכת בסביבות 4% בינואר, תיעצר ב-2.3% על בסיס שנתי.1

כידוע האיטלקים, אין זו הפעם הראשונה בשנים האחרונות שמהפך במדיניות החוץ משפיע לרעה על הכספים של ארצנו.; רק תחשוב על אובדן ההשקעות שהוביל למלחמת האזרחים בלוב ב-2011, ההאטה בסחר עם איראן לאחר הסנקציות שהטיל דונלד טראמפ באופן חד-צדדי ב-2018 או, לאחרונה, הסנקציות (הקדושות) נגד טורקיה ב-2020.

הרושם הנרחב הוא שלכל משבר בינלאומי יש מחיר גבוה יותר עבור איטליה מזה שמשלמים שותפיה האירופים או הטרנס-אטלנטיים וכי האומות שמטרתן הקהילה הבינלאומית הן לעתים קרובות אלו שלאיטליה יש את יחסי הסחר הטובים ביותר איתם. התחושה הזו נכונה בחלקה.

הסיבה לכך שאיטליה נפגעת תמיד מחוסר יציבות בינלאומית נעוצה בסוג הכלכלה שהמדינה בנתה, התלויה במידה רבה ביבוא חומרי גלם ובייצוא מוצרים מוגמרים.

נטייתה ההיסטורית של איטליה לסחר מובילה אותה לחתום על הסכמים עם מדינות שונות המייצרות חומרי גלם, הנשלטות לרוב על ידי משטרים לא דמוקרטיים, ולנסות לחדור לשווקים חדשים שעדיין לא רוויים במוצרים של יריביה הייצור.. אולם מדיניות סחר יוזמת מחייבת מדיניות חוץ אקטיבית מאוד, המכוונת בעיקר לגישור בסכסוכים.

אנגלה מרקל, במשך עשרות שנים בראשה של מדינה בעלת ייעוד מסחרי אפילו יותר מאיטליה, תמיד קידמה בשנות כהונתה מדיניות חוץ של דיאלוג, הן בתוך האיחוד האירופי ומחוצה לו, בניסיון להימנע מהסלמה מסוכנת עם שותפים עסקיים בגרמניה. כך למשל, הייתה זו אנגלה מרקל ב-2015 שתיווכה עם ולדימיר פוטין בתחילת הסכסוך האוקראיני, או שפתחה את הדלתות לסחר עם סין. למרות הדיכוי הפנימי והמקרה של הונג קונג, או לשמור על היחסים עם ארדואן לאחר הטיהורים 2016-2017 בטורקיה.

ניתן להגדיר סוג זה של מדיניות חוץ כצינית, אך בהחלט היה זה ביטוי של רצון פוליטי נחוש המונחה על ידי הצורך ביציבות בגרמניה.

להיפך, מדיניות החוץ הצרפתית, עם המשכיות מוחלטת בין נשיאים בעלי רגישויות שונות, הייתה מאז ומתמיד לטעון את הסיבות של פריז באזורים אסטרטגיים שנחשבו על ידיה כחיוניים מסיבות כלכליות-תרבותיות, קודם כל צפון אפריקה-מערבית והמערב. המזרח התיכון. הצלחתם של כמה מבצעים שהושגו באליזה, כמו הדחת קדאפי מהכס או ההתערבות במאלי, מגיבות לרצון להרחיב את תחום ההשפעה הצרפתי, עם השפעות פוטנציאליות מערערות יציבות.

איפה איטליה משתלבת בתמונה הזו?

הכישלון השיטתי של ארצנו בשילוב המדיניות המסחרית התוססת שלה עם מדיניות חוץ אפקטיבית לא פחות נובע משתי סיבות: הראשונה היא חוסר הבחנה בין מחלוקת פנימית לאינטרס לאומי, בעוד השני הוא ה חוסר הבנה של המפתח האירופי מה שתמיד אפשר לצרפת ולגרמניה להשיג את המטרות (האפשריות השונות) שלהן בשנים האחרונות.

הרבה נכתב בנושא החלוקה הפנימית האיטלקית, אבל די בהתייחסות לשכל הישר כדי להבין שמדיניות החוץ היא המגזר הגרוע ביותר שניתן להשתמש בו כדי להכפיש את מנהיגי הממשלה או האופוזיציה. הניצול מוביל לא רק למלחמה פנימית חסרת תועלת באיטליה, אלא בעיקר לאובדן האמינות של המפלגות השונות היורשים זה את זה בראש הממשלה בעיני בני שיחו הזרים.

אבל בנושא השני, זה של האירופיזציה של האינטרס הלאומי, איטליה מראה את גבולותיה. בשנים האחרונות נראה שהפוליטיקה הלאומית מתפתה יותר ויותר להגיב לאתגר שהציבו צרפת וגרמניה באופן אובייקטיבי עם נושאים של ריבונות צינית, מבלי להבין שבמקום זאת יש לייחס את המפתח להצלחה של מדינות אלו בשנים האחרונות להיפך. למסגרת אסטרטגית של בריתות אירופיות, מה שאפשר לפריז וברלין להיות דוברות של ממשלות שונות ביבשת.

קחו למשל את הסכסוך באוקראינה. הסיבה לכך שאנג'לה מרקל הצליחה להימנע מהסלמה עם רוסיה ב-2015, נובעת ביוקרה האירופית של הקנצלרית ובעובדה שבמוסקווה יכול היה ראש ממשלת גרמניה להציג עצמו כנציג האיחוד האירופי ( אף על פי שמעולם לא הוענק לה תפקיד זה). לא יימלט מהבחינה הזו שעמנואל מקרון הלך לקרמלין עם אותה חגיגה בתחילת הסכסוך האוקראיני, אם כי עם תוצאות לא כל כך מבריקות.

באופן דומה, ניתן לציין כי כל תמרון נמרץ או מרגיע להגנה על האינטרס הלאומי של צרפת וגרמניה, ממדיניות פתיחת הסחר עם סין ועד למלחמה בלוב ב-2011, עובר דרך ההתערבות במאלי, הוצג. יוזמה אירופית בהובלת מדינה חברה מובילה.

האירופיזציה של מדיניות החוץ הצרפתית-גרמנית לא תמיד חלפה מההסכם (אם כי החיוני) בין שתי המדינות. במשבר הלובי של 2011, למשל, הצליחה צרפת לשכנע את ארצות הברית להתערב גם על ידי תמיכה בריטית חזקה ובכך להתגבר על הספקנות הגרמנית וההתנגדות האיטלקית. להיפך, גרמניה יכולה לסמוך על תמיכה איטלקית כדי להקל על המתיחות עם טורקיה של ארדואן, למרות עוינות צרפתית גלויה. להיפך, חוסר האמינות של איטליה (בשל הסיבות לפילוג הפנימי שצוינו) והיעדר גישה מרחיקת ראות במדיניות החוץ מנעו ממנה עד כה ללכת באותה דרך.

מעל הכל, מה שמורגש הוא היעדר יחסי ברית מוצקים אמיתיים ברמה האירופית, כמו הצרפתית-גרמנית, שעל פיו ניתן להדגים חזית מכילה שבאה לערב מוסדות אירופיים, כמו הנציבות, שמשפיעים יותר ויותר על יחסי הכוחות הבינלאומיים.

יחד עם זאת, כל ניסיון איטלקי ליצור הסכמי "א-לה-קארט" מראה גם את גבולותיו בשל הקושי למכור את הבריתות הרגעיות הללו כאירופאיות באמת או להצטרף לקבוצה המובילה ברלין-פריז.

לכן, אין זה מפתיע שאחרי פרוץ הסכסוך האוקראיני, אשלייתם של איטלקים רבים שדי היה במאריו דראגי בפאלאצו צ'יגי כדי לראות קפיצת מדרגה איכותית במדיניות החוץ של המדינה התאכזבה. למעשה, ראש ממשלת איטליה הוא א טכנאי מושאל לפוליטיקה, כבר נתמך בבית על ידי קואליציה ממשלתית הטרוגנית. אין די בסמכותו האישית כדי להשכיח מאיתנו את החולשות המבניות של רומא או כדי להשלים גירעונות של עשרות שנים במערכת הבריתות שלנו.2

מעבר למצב הקונטינגנטי האוקראיני, לפיכך, המפתח להצלחה האיטלקית בניווט בגלי המשברים העכשוויים טמון במדיניות חוץ מרחוק יותר ובעיקר אירופאית יותר, המסומנת לא (רק) באידיאליזם חולמני ונאיבי אלא מאופיינת ב- הבנה מעשית-אסטרטגית עם שחקנים הקשורים אליו.

2 בל נשכח שממשלת דראגי נולדה לנהל תוכנית הצלה כלכלית לאיטליה מפשיטת רגל פוטנציאלית שלאחר המגפה; בהחלט לא הוויטיקום הטוב ביותר למי שרוצה לייצג עמדה אירופאית משותפת בזירה הבינלאומית.

צילום: נשיאות מועצת השרים / שינחואה / נאט"ו / אליזה