זה היה ערב קריר ובהיר באמצע פברואר. השעונים צלצלו בשעה 20:00, כאשר שידור החדשות נתן ידיעה מזעזעת: הנשיא טראמפ, האיש שמחזיק בקודים הגרעיניים של האומה הצבאית החזקה ביותר בעולם, שלח הודעה באמצעות מדיה חברתית אמת (האמת), שבה הוא בעצם הצהיר שהאשמה במלחמה באוקראינה היא... של אוקראינה.
המום, אני מבקש מיד אישור מ-ANSA וסוכנויות אמינות אחרות. זה היה נכון, בדיוק כפי שהיה נכון שפוליטיקאים אירופים רבים דחו מיד את ההצהרות הבלתי ניתנות לתיאור, אבל כמה פוליטיקאים איטלקיים אישרו אותן ללא הסתייגויות.
הרגשתי כמו וינסטון סמית', גיבור ספרו של ג'ורג' אורוול "1984", שתוהה היכן האמת ואיפה השקר. למעשה, בספר הוא נזכר שאוקיאניה (העולם היה מחולק לאוקיאניה, אירואסיה ואיסטאסיה) הייתה במלחמה עם איסטאסיה ובעלת ברית עם אירואסיה רק ארבע שנים לפני כן, בעוד שכעת התעמולה הרשמית טענה כי אוקיאניה מעולם לא הייתה בעלת ברית עם אירואסיה, ואכן, תמיד הייתה במלחמה עם המדינה ההיא.
היפוך של הנרטיב שהציע גרסה אחרת של ההיסטוריה, מתוקן ומתוקן כדי להתאים לאינטרסים של הרגע. קצת כמו הנושא שעולה לכותרות בימים אלה. המלחמה לא נגרמה על ידי תוקפנות רוסית, אלא על ידי אוקראינה, שלא מנעה (אבל איך יכלה?) תחילת פעולות איבה. גרסה שהרבה פרו-רוסים דה נואנטרי הם הניפו את הדגל בעקבות הפלישה הרוסית. מועיל מועט הוא ההבהרה שלאחר מכן על ידי טראמפ עצמו, שתיקן (באיחור) את הזריקה שלו. הנזק נעשה ואולי, המסך הוסר.
מה שהדהים את המשקיפים הבינלאומיים יותר מכל היה השפה המשמשת בכך הודעה של טראמפ על חברתי. שפה פוגענית (…דיקטטור ללא בחירות…שחקן קומי של הצלחה צנועה…) שנראה כאילו הוא שאול מהנרטיב שמקדם הקרמלין. בהקשר זה מעניין במיוחד לציין ששמו של ה חברתי בחירתו של טראמפ ב"אמת" מעלה מיידית את "פרבדה", איבר העיתונות הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1922 עד 1991, ומאז 1997, של המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית. יָד הַמִקרֶה?
בשובו לווינסטון סמית', הוא קובע זאת "...מי ששולט בעבר שולט בעתיד. מי ששולט בהווה, שולט בעבר...". על ידי שינוי הנרטיב של ההווה, למעשה, אנו מתכוונים למחוק את זיכרון העבר, ולכן, מוחות מעוצבים ומוכנים לקבל אירועים עתידיים שאחרת לא היו מקובלים (קרא מאמר"מלחמה ותעמולה").
אם נוסיף לאמירה הזו את ההצהרות הבלתי גבריות של טראמפ ואת ההפגנות הקשות והמתואמות של סגן הנשיא ואנס במינכן נגד אירופה, ברור כמה ממשלים אירופיים הרגישו כמו סוף עידן (של שלום). החייאה הפוליטית של טראמפ בתדמיתו של פוטין, למרות הזוועות של מוסקבה שחורגות מסליחה, מסמנת פער עמוק בין הדמוקרטיה הליברלית האירופית לבין כל צורת ממשל אחרת, איך שתרצו לקרוא לה.
בהקשר זה, יש להדגיש שלדיסאינפורמציה יש השפעה מיוחדת על אותם "אידיוטים שימושיים" ששותים מהמקור שלו (קרא מאמר "מידע מוטעה ואידיוטים שימושיים”). למעשה תמיד יש איזה "נאיבי" טרי שמחכה לקבל כל גרסה של העובדות שמוזנת לו, צבא רפאים שמחכה לא יותר מאשר להתפתות על ידיהשפעה בתפקיד (קרא מאמר "משפיעים במלחמה”). דמויות שמקבלות ללא ביקורת את מה שאומרים להן, במעין היפנוזה עצמית, האפלה מכוונת של המצפון המועדפת על ידי החזרה העיקשת על התעמולה, שמונעת מהן לברוח מהזיות של הונאה ומידע מוטעה. וינסטון סמית' שוב עוזר לנו להבין טוב יותר את התהליך שבו דיסאינפורמציה פועלת. זה, למעשה, עובד בכך שהוא חודר לאט לראש, מתחיל להכות במוח כדי לפתוח אותו ומשכנע אותו להכחיש את ההוכחה שמספקת העדויות. בשלב זה היעד מוכן להאמין ששניים ועוד שתיים שווה חמש. בדרך זו הופכת כפירה לשכל הישר.
שוב בספרו של אורוול אחת הסיסמאות של המפלגה היא "בורות היא כוח". בהקשר זה, השקר, אם חוזר על עצמו בצורה אובססיבית ושיטתית, חודר למוחות הנוטים פחות לרפלקציה ביקורתית, הופך למרכיב של שפה ומצליח להפוך למציאות. עם תעמולה הכל הופך לערפל. העבר נמחק, המחיקה נשכחת, והשקר הופך לאמת ונכנס להיסטוריה. בורות היא כוח.
אסטרטגיה שמתבססת על כך שדעת הקהל נוטה לשכוח (רק תראו את הנאציזם והשואה). זכירה, במיוחד הכיעור של ההיסטוריה, היא בסיסית במקום זאת כדי למנוע את זה לקרות שוב. וצריך לאמן את הזיכרון. תעמולה, לעומת זאת, משמשת להרדים אותה. בורות (של אחרים) היא כוח (של הבריון).
מאז 20 בינואר, שני הצדדים של האוקיינוס האטלנטי, למרבה הצער, החלו להתרחק. אין עוד ודאות והקשר הטרנס-אטלנטי, שעד אתמול נראה איתן, מראה לפתע סימני חולשה, ומותיר את האירופאים מרחיקי הראייה נדהמים. בדיוק כמו ווינסטון סמית' שלנו, כשהוא פתאום נהיה מודע לאופן שבו המפלגה רימתה אותו בתעמולה שלה.
טראמפ, למעשה, אישר את גישתו הכבדה והתקיפה, אפילו (או מעל הכל?) כלפי בעלי ברית מסורתיים, נוטה לבידוד, התבוננות פנימית ופוטקציוניזם, עם פגמים תכופים יותר ויותר בסגנון, ומצדם של משתפי פעולה קרובים, התייחסויות לאידיאולוגיה שכבר גרמה נזק רב כל כך בעבר ואשר מובסת 407.316 צעירים אמריקאים מתו, באירופה ובאוקיינוס השקט. ובעוד אירופה עושה מאמץ להתמודד עם תחייתן המחודשת של אותן אידיאולוגיות, וושינגטון קורצת (ומחווה) לאותם נוסטלגים שגרמו לכל כך הרבה אבדות במשפחות אמריקאיות. זה כל כך נכון. ההיסטוריה מלמדת רק את מי שלומד אותה ובעיקר מבין אותה.
הזמנים בהחלט השתנו, ואם אנחנו רוצים להבטיח את שלומנו ולנסות לספור בעולם, נצטרך לעשות זאת לקחת אחריות שהיו משותפים בעבר עם האמריקאים. בעולם מפוצל וחסר וודאות בצורה יוצאת דופן, שבו נראה שהאו"ם אינו מסוגל להכיל או לפתור מחלוקות בינלאומיות ושבו בריתות היסטוריות חורקות, יהיה צורך בשינוי גישה כדי לקחת על עצמנו נטל גדול יותר למען ביטחוננו ולחזק את יכולות ההרתעה שלנו. החל מהאיחוד האירופי עצמו, אשר נוצר בעיקר מסיבות כלכליות, חייב אחת ולתמיד לבנות מכשיר צבאי משותף, הכרחי לאיחוד כוחות ההגנה שלו ולביסוס יכולת הרתעה אמינה.
אף אחד לא יכול להתמודד לבד עם האתגרים החמורים שצצים.. במיוחד כשאתה מתמודד מול יריבים כמו פוטין ושי ג'ינפינג, מאיימים ונחושים להחמיר כל משבר, וכאשר מדובר בהגנה על מערכת חיים שלמה שאולי לא מושלמת, אבל שהיא החופשית ביותר שיש לנו.
ובעוד הממשל האמריקני ממשיך לדחוף את מאזן העולם ה"ישן", בתקווה להשיג ממנו יתרון כלכלי, חלוקת פניני שווא נמשכת על ידי דמויות שהפכו את המיסטיפיקציה לשיטת תקשורת ויהירות למערכת לניהול יחסים בינלאומיים.
למעשה, השקרים מחלחלים לתעמולה ועוטפים אותה במעין סרט "מגן" שמקל על דעת הקהל להיטמע. לעובדות קונקרטיות ונכונות, אם כן, מוסיפים מנה מסוימת של שקרים, כדי להפוך אותו לעיכול יותר.
דוגמא לכולם. לעובדה (האמיתית) שארה"ב ואירופה בשלוש השנים הללו עזרו, באמצעים ובכסף, לאוקראינה המותקפת על ידי רוסיה, נוסף השקר (שחזר בפעם המי יודע כמה על ידי הנשיא טראמפ גם ב-CPAC של 22-23 בפברואר) שארה"ב נתנה 350 מיליארד דולר, הרבה יותר ממה שאירופה נתנה. למעשה, לפי סוכנות AGI, ארה"ב למעשה הקצתה 114 מיליארד דולר (64 בנשק וציוד, 50 בסיוע כספי), בעוד שהאיחוד האירופי נתן 132 מיליארד אירו (62 בנשק ו-70 בסיוע כספי), אליהם יש להוסיף את הסיוע הבריטי, שהוא חלק מהמחויבות היבשתית. עיוות נוסף של המציאות, כפי שנעשה לאורך מערכת הבחירות של 2024, נעשה לטובת הרגע, וכנראה, כדי לגרום לאמריקאים לקבל טוב יותר את הבקשה השרירותית של 500 מיליארד דולר שארה"ב תרצה מאוקראינה, כפיצוי (בשיעורי ריבית)i מהסיוע שסופק עד כה, שניתן לשלם עבורו באמצעות "...אדמה נדירה, נפט וכל דבר אחר..."ii. בקשה "עדינה" למסור חומרי גלם קריטיים שבעקבותיה, לפי סוכנות הידיעות רויטרס, הגיעה, במקרה של סירוב לחתום על החוזה, איום שלא לאפשר עוד גישה למידע שמספקת מערכת "Starlink", רשת הלוויין של אילון מאסק, החיונית בשדה הקרב.ג. טראמפ, בעצם, כמו מרלון ברנדו בסרט "הסנדק", עושה לזלנסקי "...הצעה שהוא לא יכול לסרב לה...", בסגנון מאפיה מושלםiv.
ובעוד שמיליוני ווינסטון סמית'ים שלנו מנסים להבין מה יקרה בעתיד, מבין הרבים שעולים לי בראש, ההערה ה"מתאימה" ביותר נראית לי הבדיחה שברוס וויליס עושה למנהיג השודדים ב "מת לחיות", כשהוא מגלה מה באמת עומד מאחורי העקרונות הגבוהים והטענות הפוליטיות: אז הכל מסתכם בזה, שוד?
i פאולו ולנטינו, Il Corriere della Sera, 23 בפברואר 2025
ii אלנה ג' פולידורי, האומה, 23 בפברואר 2025
ג לוקה בולוגניני, האומה, 23 בפברואר 2025
iv פאולו ולנטינו, Il Corriere della Sera, 23 בפברואר 2025
