אודרי רונציגלי: פרשת פרונגנגלר. מנצח תזמורת תחת הרייך השלישי

אודרי רונציגלי
אד זצ'יני, ורזה 2013
עמ. 306

"הנאצים עשו שימוש שיטתי ואינטנסיבי במוזיקה, וביססו קו מפריד בין מוזיקה גרמנית למוזיקה לא-גרמנית מנוונת." מסיבה זו ההחלמה האידיאולוגית של הקלאסיקות הגדולות הייתה בסיס למדיניות המוזיקה של הרייך השלישי; בטהובן, ברוקנר ווגנר התפרשו מחדש במפתח הרואי ומשמשו לחגיגות מסיבות. [...] בפרספקטיבה זו נחשב ריצ'רד וגנר למבשר ואז לשגריר המוסיקלי של הרייך השלישי. " אבל מוזיקה, שתיבוצע, הייתה זקוקה למוזיקאים שהיו חלק בלתי נפרד ממדיניות התרבות של הרייך. ביניהם היו ריצ'רד שטרס, הרברט פון קראג'אן, ארנולד שנברג.

"אבל בהחלט יש מוזיקאי, שיותר מאחרים מאפשר לנו לחקור את מערכות היחסים עם הכוח הנאצי ולכן הוא נשאר זה שעליו מתמצאים הספקות הגדולים: הבמאי וילהלם פורטוונגלר."

כך, המחבר, ההיסטוריון והמוזיקאי, מציג בפנינו את דמותו של האיש הזה, שעדיין בתקופה האחרונה הוא מקור לדיון, עד כדי כך שחייו נחשבים, באופן מדויק, במקרה.

נולד ב- 23 בינואר 1886 בברלין, פורטוונגלר, בגיל שבע, החליט להפוך למלחין. מצויד בכישרון גדול, הוא מעולם לא למד בקונסרבטוריון ובגיל 17 בלבד הלחין את הסימפוניה הראשונה שלו. ב- 19 בפברואר 1906 ניהל את קונצרטו הראשון במינכן. מאוחר יותר בלובק עשה את עצמותיו כבמאי. הוא ניהל בערים שונות כולל מנהיים, וינה, פרנקפורט, רומא כדי להפוך, לימים, למנצח התזמורת הפילהרמונית של ברלין.

פרטוונגלר כונה על ידי וויניפר וגנר, כלתו של המלחין, ומונה למנהל המוסיקלי של פסטיבל ביירות, אך עקב ניגוד עם ארטורו טוסקניני, הוא שוחרר מתפקידו בשנת 1933, השנה בה, ב- 30 בינואר, אדולף היטלר, חבר קרוב המשפחה. וגנר הפך לקנצלר.

ב- 7 באפריל החוק לעיסוק הציבורי הביא לעזיבת מנהלים ילידי יהודים בהמוניהם. "הרייך השלישי משתלט על המוזיקה בשני רגעים: עם החוק מיום 7 באפריל 1933 שמוציא את היהודים ממוסדות המדינה ואז גוזר את הצורך להשתייך לרייכמומיקמר (RMK, לשכת המוזיקה של הרייך) שיצר גבלס ב- 15 בנובמבר 1933. "

כך החלו הבעיות של פרטוונגלר שמצא את עצמו לפיכך נלחם במלחמה בשתי חזיתות: נגד הנאצים בבית ונגד המוניטין שלו כנאצי בחו"ל.

"בעיקרון אני מזהה רק קו הפרדה אחד: זה שבין אמנות איכותית לאמנות ללא איכות." אז המורה כתב לגבלס, כאשר פורסם החוק של 7 באפריל. וכמנהל הפילהרמונית של ברלינר, "הוא מבהיר שאם הפוליטיקה הגזעית תפריע לחיי התזמורת שלו, הוא יפרוש מכל התפקידים."

גבלס ביקש ממנו מפורשות לפטר את הנגנים היהודים של התזמורת. ב- 4 בדצמבר 1934 התפטר האדון מכל תפקידיו הרשמיים, אך הוא ויתר על הגירתו. "ב- 17 בדצמבר 1937 גבלס הוציא חוק האוסר על הקלטה וסחר של תקליטים בידי מלחינים ומבצעים יהודים." פרטוונגלר, לאחר פלישת הרייך לפולין, סירב להופיע בשטחים הכבושים.

בשנת 1943, לאחר הכניעה הגרמנית בסטלינגרד, הרייך זכה למאמצי המלחמה בסוגיות תרבותיות, ולכן התבקשו כל הנגנים להשתתף במלחמה. "רבים מבטלים את הפטורים שלהם משירות צבאי ונשלחים לחזית." עם זאת, פרטוונגלר היה חלק מרשימה מיוחדת שהכילה כוח אדם שיש להגן עליהם בכל מחיר כפי שנחשב "בירה אדירה לאומה."

לאחר 20 ביולי 1944, יום הפיגוע הכושל על היטלר, דברים השתנו עבור המאסטרו, מכיוון ששמו נכלל ברשימת האשמים לכאורה, מכיוון שהיה מודע למבצע "וולקירי", ולפניו, לעבר בתחילת פברואר 1945 חתם הימלר על צו מעצר, מעצר ממנו הצליח להימלט על ידי בריחה לשוויץ.

לאחר מותו של היטלר ב- 30 באפריל 1945, שמו נכלל גם ברשימה השחורה של בעלות הברית והתחיל נגדו הליך של denazification.

הוא נשפט בברלין עם גזר הדין מיום 1 באפריל 1947, שהכריז עליו "חסיד". פעילות הקונצרט שלו נמשכה עד מותו ב- 30 בנובמבר 1954.

"האם פרטוונגלר לא היה אנטישמי במובן הנאצי של המילה, אלא רוח לאומית ומגן על ערכים גרמניים?" לא משנה לאיזו עמדה פרטוונגלר רוצה לייחס לשאלה היהודית כשלעצמה, אך מה שיש לה היסטורית ערך הוא ללמוד את התנהגותה ובעיקר את ההשלכות בהקשר הזמני. אז עם הצהרותיו, פרטוונגלר מעלה ספקות חזקים מאוד בגבלס וגורינג: ספקות שמתעצמים עם מעשיו לטובת מוזיקאים יהודים. "

הוא מעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית ורק לעיתים רחוקות ציית לפקודות המדיניות התרבותית של הנאצים, התנהגות שסובל גם גבלס וגם היטלר מכיוון שאם המאסטר היה מהגר, הוא היה קדוש מעונה "פגיעה קשה במוניטין של גרמניה, ארץ המוסיקה." עם זאת, בחו"ל, בגלל חוסר ההגירה שלו, הוא נתפס כמזדהה עם המשטר. לכן במדינות מסוימות, כמו ארצות הברית, הייתה יחס עוין כלפיו. שלא לדבר על כך שחלק חשדו שמוזיקאים גרמנים יכולים להיות מרגלים.

בשנת 2004 נחגג בקור במדינה השונה חמישים שנה למותו. בצרפת, חברת וילהלם פורטוונגלר, שהוקמה בפריס, החליטה לקיים מפעל נעורים על ידי המאסטרו בחסות אונסק"ו וגם בנוכחות אשתו. הקונצרט בוטל שלושה שבועות לפני המועד שנקבע.

50 שנה לאחר מותו, אפוא, המסטרו עדיין המשיך להוות "מקרה".

Gianlorenzo Capano