קרלו אמיליו גאדה
Adelphi Editore, 2023
עמ. 626
יומן מלחמה וכלא נפתח בשנת 1915, עם הכותרת שניתן על ידי המחבר של עיתון הארץ: במיוחד ב הערה של היום ה-24 באוגוסט 1915 אנו קוראים "עלון משרד המלחמה מיום 5 באוגוסט 1915 מינה אותי, לבקשתי מיום 27 במרץ האחרון, סגן משנה במיליציה הטריטוריאלית, ענף חי"ר, בשיבוץ באלפיני החמישי" (עמ '13-14).
מהמילים הראשונות הללו מתחילים למעלה משש מאות עמודים של הערות, מזכרים, סקיצות, תצלומים ומפות מצוירים בקפידה; עמודים מלאים בדיווחים שלפעמים ספציפיים ולפעמים נרחבים מאוד, משובצים בכתבה מרובת וצפופה לא פחות מנגנון (כביכול) של שיקולים אישיים והרהורים על המכלול בעולם שניתן לדמיין שהוא סובב סביב הרעיון - והפרקטיקה - של מלחמה.
מלחמה ושבי, ליתר דיוק.
מהמהדורה הראשונה של יצירה זו, שפורסמה ב-1955, ועד למהדורה האחרונה הזו (בכותרת משנה מהדורה מוגדלת חדשה) בעריכת פאולה איטליה ועם הערה מאת אלאונורה קרדינל, צצות שש מחברות שטרם פורסמו, ואחת מעריכה את ההקפדה הרבה בהצגת הטקסטים (כולל Allegati), הן בשני הכתבים המסיימים את הכרך ואשר, למעשה, חתומים על ידי פאולה איטליה (הערות לטקסט) ועל ידי אלאונורה קרדינל (המחברות שלא פורסמו של הספרייה המרכזית הלאומית של רומא).
מלחמת העולם הראשונה הכריעה את גאדה באינספור תחושות, רגשות, מחשבות ולעתים קרובות חוויות קשות מאוד, שבסופו של דבר הותירו חותם בל יימחה במסעו הספרותי ובדרך ההתייחסות שלו לעולם: עולם מזועזע מהמציאות ההרסנית והשלכותיה המעוותות של המלחמה, אך שבו הרהורים פנימיים, חברתי ופסיכולוגי, מבצעים את כל מה שעוסק בפעולה מחדש החיים והמוות נקבעים להופיע. וזה בדיוק את החוויה של אלה שחיים את המלחמה ובו בזמן סובלים מכל השלכותיה, בגוף ובנפש, העולות מהעמודים הללו, יחד עם תצפיות חריפות על חולשות וחסרונות אנושיים, כמו בקטע הבא: "במציאות הסיבות לתבוסות, לחולשה, לאימפוטנציה, אינן גורמים עמוקים ובלתי ניתנים לפענוח כפי שחלק ירצו להאמין; הסיבות הללו טמונות ברישול, בפזיזות, באמון שהכל מתברר במזל מה שחייב להתברר בחישוב, בעצלנות אינטלקטואלית... אנחנו לא מאמינים שרועים הם ארכאיים, לא: הרעות נוצרות בעיקר מתוך טיפשות" (עמ '31).
מה שמתגלה הוא תחושת חוסר תועלת לנוכח האכזריות הגדולה של הלחימה ובעיקר ההתפכחות שאוחזת במסופר, שהיה מעורב בסכסוך תחילה כקצין צבא ולאחר מכן - לאחר 1943 בספטמבר XNUMX - כשבוי של הכוחות הבריטיים. יחד עם אלה, הפתקים היומיים נעים על פני נושאים רבים החל מאופיו של החייל האיטלקי: "החייל האיטלקי עצלן, במיוחד הדרומי; הוא מלוכלך מתוך הכרח, כמו האויב, אבל גם מתוך חוסר זהירות; הוא דואג לצרכי הגוף ליד התעלה, ממלא את כל האדמה בחרא... הוא לא מחזיק את הרובה שלו טוב, הוא מלוכלך ולפעמים חלוד לגמרי; הוא מפזר את התחמושת ואת כלי החבלן (איזו צרות אני צריך לסבול כדי לאסוף את המכושים והאתים שלי); הוא מנמנם במהלך היום, בזמן שהוא יכול לחזק את הקו; מאידך, לעומת זאת, הוא סבלני, מפוכח, נדיב, טוב, מועיל, אמיץ ונועז בהתקפה" (עמ '136).
בניתוחיו הפסיכולוגיים, גדא הוא חריף ובמובן מסוים חסר רחמים, ומדגיש את התפוררותו של הפרט הן כלוחם והן כאסיר, את שינוי הזהות האישית שאבדה באנונימיות של המנגנון העצום של הצבא, המובילה את האדם למעין צמצום פרוגרסיבי של האנושות. דה-הומניזציה אבל גם סולידריות; ייסורים ובדידות, אבל גם תקווה ורצון להתקדם, שבמקרים מסוימים מובילים את האדם להבליט את תכונותיו הטובות ביותר.
היבט אחד שמייאש את גאדה הוא האיכות הלא משביעת רצון של קצינים ושל תת-קצינים: "הגברים שלי לא מאוד חרוצים בשירות הלילה... שני הסמלים, אם כן, לא עושים כמעט כלום: הם במשקל מוות. זהו פגם ממשי של רבות מהמחלקות שלנו, אני מאמין של חלק גדול מהצבא שלנו: תפקוד לקוי של תת-ניצבים ובוגרים: אין לי שני סמלים ו-20 אנשי צבא; יש לי 22 חיילים. לשניים מהם יש שרוולים מוכתמים בגלון של סמל ולכן לא עושים כלום" (עמ' 221). אבל גדא אינו נמנע מביקורת עצמית בסגנון הפיקוד שלו: "אשמתי, שכבר התוודתה בהזדמנויות אחרות ביומן הזה, היא בהיותי טוב מדי, חלש מדי, אדיב מדי: עם חיילים אתה צריך חומרה וחספוס, בשילוב, כמובן, עם טוב לב ושכל ישר... חסר לי האנרגיה, החומרה, הביטחון העצמי, האופייניים לאדם שלא חושב יותר מדי... המעשים שלי, הרגישים והאזרחיים, החברתיים והמוסריים שלי נתונים לשליטה הלאומית והמוסרית שלי" (עמ '221).
למרות היצירה המונומנטלית, שכנראה מעייף לקרוא, סגנונו של גאדה מאפשר את האפשרות לשקוע לחלוטין בסיטואציות המצוירות או המשורטטות, לבוא במגע עם סוג כזה של חוויה פנימית שרבים מהחיילים חיו בוודאי בתנאים קיצוניים של חיי שוחה ומאוחר יותר של שבי. במילותיה של פאולה איטליה: "הוחזר בשלמותו, הג'ורנל מתגלה כיצירה עמוקה ועוצמתית: למרות ששונה מהיומנים המפורסמים והספרותיים יותר של סופיצ'י, סטופריץ' וקומיסו, הוא שייך במלואו לספרות המלחמה הגדולה, ותספיק בפני עצמו כדי להבטיח לגדה מקום במאה העשרים שלנו" (עמ '556).
לבסוף, יש לזכור שיצירותיו של קרלו אמיליו גאדה (1893 – 1973) פורסמו מזה זמן מה בהוצאת אדלפי; עד היום פורסמו עשרים ואחת עבודות, כולל עיתון המלחמה והכלא (2023): בין אלה אנו זוכרים המלחמה של גאדה. מכתבים ודימויים (1915-1919) (שוחרר בשנת 2021), וכן התקפי הזעם של הקפטן בחופשה וסיפורים אחרים (שוחרר ב-1981).
אנדריאה קסטילו ד'אנטוניו
