אליזבטה סלה
עורך ארס, מילאנו 2024
עמ. 309
"ילדי אתמול" הוא רומן התבגרות משום שהוא מקיף את ילדותו, התבגרות ונעוריו של טינו, הגיבור, והוא גם רומן היסטורי מכיוון שהוא מתרחש בין אמצע שנות השישים לאמצע שנות השבעים, עולם שונה לחלוטין משלנו, עם הילדים של אז שהיו שונים לחלוטין מאלה של היום. אלו היו שנות המחאה, וגם אם המחברת שמה בעיקר את ספרה במילאנו, העיר שבה היא חיה ומלמדת בבית ספר תיכון, אפשר היה להתרחש אותו גם בכל עיר אחרת שהייתה גיבורת האלימות יותר או פחות. מחאות של אותן שנים. המרכיבים כולם שם.
אנחנו ב-1965 וקוסטנטינו הוא ילד בן 10 שלומד בבית ספר יסודי במונו, כפר קטן בואל קמוניקה, שם הוא, עם משפחתו, בילה את ימיו בשמחה וחלם להיות גיבור על. מצד שני, הוא נשא את אותו שם כמו קונסטנטין הגדול, גיבור אמיתי. "והשם הזה נראה לו כאות סימן למפעלים הגדולים שגם הוא, Gazzoli Costantino da Monno di Val Camonica, נועד לבצע בחיים".
יום אחד, לעומת זאת, אותו עולם, שבו "הכל נראה שמח, צעיר, בריא" לגרום לו להאמין בזה "גן עדן לא יכול היה להיות שונה בהרבה", טינו, עם משפחתו, נאלץ לנטוש אותו כדי לעבור למילאנו. הוריו, למעשה, נותרו ללא עבודה שהם היו מוצאים שם, בבירת לומברד. מילאנו, לעומת זאת, "זה היה עשן ורעש. זו הייתה תהום שבלעה את צבעי ההרים, את ריח החציר הטרי, את החלב שנלקח מהאורווה ואפילו את אדמלו במלוא הדרו, כשהוא הפך לוורוד עקב השמש השוקעת, יחד עם ארבעת בתי האבן שבין איפה הוא נולד וחי".
שלום לחבריי לכל החיים, ג'וליו, ברטו, פייר פאולו; ההבטחה להיפגש שוב אחרי 10 שנים, ב-1977, במאורה שלהם מתחת לעץ האשור הגדול; זה מקווה של טינו "העיר הייתה יכולה להיות נקודת התחלה טובה למפעל מפואר"; לינה בבניין במילאנו עם גילוי "שארמון היה קצת כמו ארץ, שבה כולם ידעו את העסקים של כולם. […] אפילו חייהם של הבנים היו דומים" ולאחר מכן, חוסר ההתמצאות של היום הראשון ללימודים. "זה היה מפחיד רק להסתכל על הבניין הגדול הזה. אפור, לשם שינוי." הצחקוקים העמומים של חבריו החדשים לכיתה קיבלו את פניו ל"בוקר טוב" שלו.
חג המולד הראשון הגיע לעיר. "הוא היה נותן את כל חלונות הראווה המעוצבים בעולם בתמורה לקרב כדורי שלג מתחת למגדל הפעמונים של מונו". הגיעו בחינות כיתה ח' והבחירה בתיכון. טינו בחר בתיכון הקלאסי."הוא רצה ללמוד את העבר שלגביו חש נוסטלגיה מוזרה ונוקבת. העבר ההוא שרק הספיק להציץ לפני שאספלט ובטון מחקו אותו לנצח". חבריו החדשים לכיתה בתיכון בקריה היו כמעט כולם ילדים של רופאים, עורכי דין ומורים. הוריו היו מאושרים שהוא בחר לטינו בית ספר "רציני": כך, אולי, הוא יהיה בטוח מהשביתות והתסיסה שהחלו להשתלט כמעט בכל מקום.
הוא החל לשמוע, בבית הספר, תלמידים אשר "הם דיברו על המאבק בעוולות, על שוויון, על זכויות העניים והחלשים, על מאבק מעמדי". אחד מהם, פיירו, בן חמש עשרה, שלבש לבוש ירוק צבאי וניחן בדיבור מבריק, ייצג מעין מנהיג מחאה בבית הספר. "קצת כמו המלך מידאס, לפיירו הייתה המתנה הנדירה להפוך את כל מה שהוא אמר לזהב". ואז גילה טינו את הפוליטיקה ונכנס לבגרות, בעוד תקופת הפיגועים החלה במילאנו. וכך, מצא את עצמו טינו משתתף בקולקטיבים ובהפגנות, יחד עם "חבריו". "להגיד "חברים" עדיף, כי זה אומר שאנחנו חולקים אידיאל של חיים. "חברים" הוא מונח בורגני וחלש".
בקיץ, לעומת זאת, חזר טינו למונו לפגוש שוב את חבריו הוותיקים. תְקוּפָה "לגרד את הפטינה המוזהבת שכיסתה אותו במשך תשעה חודשים ומוצאת את עצמו שוב", כאילו הוא מעולם לא עזב. "מילאנו הייתה הארץ המורכבת, המקום של הזדמנויות, של ניסויים, אולי אפילו של טעויות: זו הייתה עלווה של צמח שהושלך פה ושם ברוח. מונו היה השורשים של הצמח הזה, תקוע באדמה אחת ולתמיד". מילאן הייתה גם כלונסאות מול בית הספר, הבנות שיחררו. אמנם לא כולם. הייתה אחת, שרה, שנראה כי דחתה לחלוטין את רוח החדשנות שנשבה בעיר. "בעוד שהכל היה מערבולת סביבם, בין רעיונות חדשים, קרבות, חברויות, סיסמאות, ובעוד הם הפכו מגיל טרום-התבגרות למבוגרים צעירים, רק שרה נשארה אותו הדבר, שונה יותר ויותר מכל האחרות". אולי מסיבה זו טוני נפגע מכך. עבורו, שרה ייצגה תעלומה שלאט לאט הוא ניסה לפענח. הילדה הזו, בעצם, "שבהתחלה נראה כל כך קל להשתלב בתוכנית, תמיד היה משהו שחסר".
1972 הביאה את הבשורה על הגעתו של פרופסור אנסלמי לבית הספר "הוא נכנס לכיתה כמו טורנדו." "גבוה ואתלטי, בשנות השלושים לחייו, אנסלמי לבש זקן קצר ולא מטופח ומשקפיים אינטלקטואלים עגולים". הוא הציע מיד לתלמידיו מועדון קולנוע עם ויכוח צמוד, קלאסיקה של אותן שנים. ואז, לאחר מכן, חנך מועדון תרבות לתלמידים, שם הוא "הוא פתח את הפגישה במתן נושא. […] הוא המליץ להם על מאמר, ספר, שיר, שאותם הם רצו לחפש, שותים כמו עדרים מהנחל ביום צורב. אולם מדי פעם נדלקה בתוכו אש שהובילה אותו לשאת נאומים קצרים. כולם הקשיבו לו בנשימה עצורה ובקושי יכלו להתאפק מלמחוא כפיים". הפרופסור, מספר סיפורים מצוין, שמשולחנו הנוח הפיץ רעיונות מהפכניים של מאבק, אפילו אלים, למתבגרים בחיפוש אחר דרכם: גם זו הייתה קלאסיקה של אותן שנים, שבהן האינטלקטואלים הופיעו בכיתות האוניברסיטאות והתיכון. , בזמן שהנערים טבחו זה בזה, ברחובות, בעזרת ברגים ועוד. למעשה, מכות אמיתיות, באמצעות מוטות חדים ומפתחות ברגים, הייתה מה שספג חבר של טינו. "פציפיזם היה כימרה, פטפוט שמילאנו בו את הפה כדי להרגיע את האכזריות. […] זו הייתה מלחמה ולא הותרו טעויות או היסוסים. הרבה פחות התאפשרה אוטונומיה של מחשבה".
עידן, זה שמתאר אליזבטה סאלה ברומן הזה, שבו ילדים נפגשו באופן אישי, ולא ברשתות החברתיות, ולעתים התעמתו. הילדים האלה לקחו סיכונים, שהיו חלק מההתבגרות, עושים סלטות, כמו הילד על עטיפת הספר, ולפעמים, הם נשארו ללא פגע, נוחתים על הרגליים... לפעמים לא.
Gianlorenzo Capano