האם יש זהות איטלקית? אם כן, מהן התכונות האופייניות לו?
רבים ניסו לענות עליה; ביניהם ארנסטו גלי דלה לוג'יה, היסטוריון, פרופסור ועורך המערכת של הקוריירה דלה סרה, שבשנת 1998 הקדיש לה מחקר קצר, פרסם מחדש בשנה שעברה עבור איל מולינו (זהות איטלקית, עמודים 199).
טקסט נהדר, שעדיין מכה בימינו לעומק הניתוח והתפכחות של הפרוזה.
התייחסות לנושא הזהות של מדינה מובילה בהכרח לפרשנות היסטורית של האירועים שעיצבו את אופיו.
סיבה נוספת אחת להציע מחדש היום קריאה של טקסט כזה, ברגע היסטורי בו חירום מגיפת נדיר והצורך לשחזר את המרקם הכלכלי במדינה, מציבים שוב את האיטלקים, 75 שנים אחר כך, לפני התפיסה להיות חלק מאותה קהילה בכל מקרה.
בחירה שהיא כל דבר מובן מאליו בקבוצה של אנשים שלמרות היותה זו שעיצבה יותר מכל את התרבות וההיסטוריה של היבשת, הייתה האחרונה שהפכה (או נעשתה) למדינה.
בשרשור ההגיוני של המחבר, כדי לחפש את מקורות זהותנו אי אפשר אלא להתחיל מהמורשת של רומא ומהזו העמוקה והמהפכנית של הנצרות, ממנו שאבה בכבדות.
קודם כל בתכונה העיקרית שמאחדת אותנו יותר מכל, את מרכזיות המשפחה, לעתים קרובות מצומדות בצורה של "פמיליזם", המחבק גם את התחום הרחב ביותר של חברות ויחסים מקצועיים (לא בכדי הדוגמה האחרונה להצלחה לאומית, היכולת היזמית שלנו, היא בעיקר סוג משפחתי, עם אלוף עולם כמו FCA, שאחרי יותר ממאה שנה מהקמתו עדיין נמצא איתן בידי משפחת אגנלי).
אולם מורשת רומא היא גם מורשת עירונית, שניתן להבחין בעמודים ובקשתות של ערינו, ובמאה המאה הנוקשה של הכפר, שעדיין ניתנת לצפייה אחרי מאות כה רבות.
זהו מורשת של צורות, של קאנונים אסתטיים שאנו מוצאים בסגנונות האדריכליים האיטלקיים הבאים, אשר יאפיינו את עצם הזהות של היצירות האורבניות שלנו, איתם האחרים רואים אותנו.
זה יהיה חוליה, זו עם רומא, שתתחזק עוד יותר במאה השלוש עשרה עם הגילוי מחדש, על ידי המבריקים של אוניברסיטת בולוניה, של המשפט הרומאי (הקורפוס iuris של יוסטיניאנוס), שמאותה נקודה יהפוך ברחבי אירופה. הכלי העיקרי איתו תפעיל הסמכות הקיסרית והמלכותית את תנאי ההתחייבות שלה.
גילוי מחדש שהייתה גם התוצאה הייחודית לייצור אצל תושבי חצי האי חצי שמורה, שעדיין נפוצה מצפון לדרום, ולכן גם מתכונת הזהות, לא כל כך הרבה כלפי החוקבאשר לערובות שהיו צריכות להיות.
ככל הנראה באותן שנים התגבשה האמונה, שעדיין נוכחת עד היום, שהחוק הוא עניין למקורבים, הנושא של מעגל קטן של נושאים המוקדש ל"פרשנות "הנחוצה לו, כמו גם ל"פרשנות" מעורפלת. קיים היום: להחוק חל על אויבים ומתפרש עבור חברים), המתבצעת בהקשר של פרקטיקה משפטית, שבמובן השכיח, מתייחסת יותר לקטגוריית האומנות מאשר לזו של המלאכה.
זה נכון שהתפקיד המשפטי הפך לפררוגטיבה של א ראייה בעל אופי תאגידי בעל קריטריונים להכשרה וניהול משפחתית, שנוספו לשאר הכוחות האוליגרכים הקיימים בחברה.
אפילו הנצרות, לטענת גלי דלה לוג'יה, תופסת תפקיד בולט בבניית זהותנו: כחלק מכונן מהתרבות הספרותית והאמנותית, ועל השפעתה העמוקה בשליטת אותם ערכים, כמו סולידריות ואחווה, שכמו שאינם אחרים הצליחו לשלוט בראשי ליבם של האנשים.
מבלי לשכוח, מצד אחד את תפקיד משקל נגד של הכנסייה כלפי כוחות אזרחיים אחרים והיותו המוסד "הפוליטי" (חשוב על תפקיד הבישופים) אשר במשך 8 מאות שנים, מהמאה החמישית למאה ה -XNUMX, ייצג את הצורה היחידה של סמכות אנדוגנית בחצי האי, ולכן בדרך כלל איטלקית; מצד שני, מאז ומעולם היווה מכשול בפני כל ניסיון לאיחוד פוליטי בחצי האי.
כשזה קרה, חלוקת הצפון-דרום פרצה לזירה הלאומית על כל הטרגדיה שלה.
לפני כן התפתחה זהותנו הלאומית השברירית על ציר מזרח-מערב, אשר נקבעה על ידי התפתחות האורכית של חצי האי, הרואה שדרוםנו הוא בעצם דרום-מזרח, מחוץ למזרח אירופה (יוון) ואסיה ( ביזנטיון).
במשך כמילניום התפתחה ההיסטוריה של חצי האי באופן עצמאי משני הצדדים, כאשר ונציה נמתחה ממזרח, ולכן אל הבלקן ואסיה; וגנואה הוקרנה לעבר צרפת, ספרד והנתיבים המסחריים העיקריים של היבשת.
ובוודאי שלא במקרה, הרומאים עצמם חשבו באיטליה רק את החלק הטירני שלה, וקראו לתושבי החוף האדריאטי בשם היוונים והקלטים.
הפער בין צפון ודרום המדינה היה סוציו-פוליטי ולא כלכלי.
אם החברה הדרומית הייתה הולכת עם הזמן להתאגד סביב השילוש הקדוש "שושלת שלטון - בעלי קרקעות - הודיעו", מבלי שאף סוג של בורגנות יבוא לתבוע את תפקידו, ובחשיבותו המוחלטת של המרכיב העממי, במרכז הצפון, עידן העיריות הביא לעלייתן של מספר עיריות בהן האוליגרכיות המקומיות התכוונו לרדוף אחרי עצמן אינטרסים מסחריים וכלכליים בתיאום הדוק עם תאגידים מקצועיים.
שיתוף פעולה זה בצל הארנגי הניח את היסודות לחוש אזרחי מושרש ועמוק, המורכב מטקסים ציבוריים, סמליות כמו פתיחת העירייה הנושאת לעתים קרובות את המילה הלטינית. יברטס, הכבוד של קדושים מקומיים, ואחרון חביב, התפקיד הפוליטי שמבצע הבישוף המקומי.
בהקשרים עירוניים של מרכז וצפון נוצר חלק חשוב מזהותנו, שללא ספק היה "קהילתי", אך יחד עם זאת "משותף" לחלק חשוב באיטליה, שאותו פליני הזקן, באופן לא מפתיע אהב להגדירו כ: cunctarum gentium patria (מולדת של אנשים רבים).
ממלכת איטליה שזה עתה הוקמה ניתנה אפוא בשני סוגים שונים של חברה, שהיו בה מעט אלמנטים משותפים (מהווים גם תכונות זהות): כמו עוני, אחד אינדיבידואליות ערמומית מולדת וחוזרת, כולם נבעו מנוף חקלאי לא נדיב במיוחד, אך גם מרצונם של ריבוי המעצמות הזרות השלטונות שמעולם לא היו בלבם את גורלם של הנתינים האיטלקיים ושל האוליגרכיות המקומיות שניהלו את כוחם.
אלה רק חלק מהתכונות שלדברי המחבר מהווים את זהותנו האיטלקים, אך ניתן להוסיף להם רבים אחרים.
כמו חוסר היכולת של התרבות למלא תפקיד יזום בפתיחת תהליכים היסטוריים, תוך השארת המשימה לקבוע זמנים ודרכים לפוליטיקה בלבד (האחדות הלאומית הייתה תוצאה של יוזמה פוליטית ולא של תהליך תרבותי בו מעורבים ההמונים).
אבל גם היעדר מעמד שלט זו הייתה התחושה של המדינה כמימד הסכום לעודד את עבודתו.
למעשה, אנו עדיין חשים צורך נואש באחרון.
