קארים פרנצ'שי
אד. בור-ריזולי
עמ. 350
הגעתי להתעניין בספר הזה במקרה ובספקנות מסוימת אבל אני חייב להודות שבמקום זאת זו הייתה הפתעה נעימה. לפני זמן מה, במהלך סשן ערפול מפרך של זיופים, עכשיו נואש, נחתתי בפרק שכבר התחיל לדבר להראות של רשת לאומית, בה התראיין קארים פרנצ'סקי מסוים: "האיטלקי שהגן על קוביין מפני דאעש". עם זאת שם ושם, אתה רוצה עייפות, אתה רוצה מכיוון שפספסתי חלק מהראיון, לא מסגרתי את הסיפור היטב. מנוחת הלילה שבאה אחריה, שנקטעה מספר פעמים בבכי של בתי האופיינית לתינוקות רעבים, עשתה את השאר ולמחרת בבוקר בראשי המסכן לא היה זכר לראיון.
כעבור כמה חודשים אבי ביקש ממני לקרוא את הספר "איל קומבטנטה", על ידי קארים פרנצ'סקי מסוים ועל ידי איזה נס טבע שאותו הכיר מייד אותו אגרגורציה של נוירונים המשמשים למעין מוגן על ידי גולגולתי וכך הוא שילב מחדש במוחו את דמותו של אותו צעיר במבט מלנכולי, שנראה בטלוויזיה חודשים קודם לכן. זו הייתה ההזדמנות הנכונה ללמוד על מעלליו של פרנצ'שי "הלוחם".
קראתי את הספר בנשימה אחת, כמו שהוא כתוב בשפה שמצאתי ברור ועם סגנון שובה לב, כמעט נטול רטוריקה. ניתן לראות כי זה נכתב על ידי צעיר החותר בעיקר לבני גילו. אבל בואו נגיע לסיפור "הלוחם" המעובה בספר שערך פאביו טונצ'י, עיתונאי מהרפובליקה.
קארים פרנצ'שי נולד בשנת 1989 בקזבלנקה, בנו של פרטיזן טוסקני לשעבר ואם מרוקאית, כשהיה בן תשע עבר עם משפחתו לאיטליה בגלל בעיות בריאותיות של אביו, והתיישב בסניגליה. שם סיים את לימודיו ופיתח את מצפונו האישי והפוליטי הפרטי, קומוניסטי גלוי. בשנת 2014 הוא השתתף ביוזמה הומניטרית שהציגה אותו בדרמה שחוו האוכלוסיות הכורדיות שהיו נתונים לכוחות הח'ליפות בקובנה שבסוריה. חוויה זו סימנה אותו עד כדי כך שהוא החליט להשתתף במאבק להגנתה של אותה עיר המתגייסת, בינואר 2015, ל- YPK (היחידה להגנת העם), כלומר הזרוע המזוינת של התנועה הפוליטית שהסופר עבורו הודאה משלו, הוא עדיין "מאוהב". ואז, בחציבות חציית הגבול הטורקי בשעות הלילה, הוא הגיע לעיר קובאנה ואחרי אימונים מאוד קצרים ומגובשים, אשר עם זאת חשפו כישורים שלא היו ידועים לו עד אז, הוא השתתף במשך כשלושה חודשים בקרבות האדירים לשחרור. של העיר ובמרדף אחר פרת הכוחות הנסוגים של דאעש. פרנצ'סי, או ליתר דיוק "מרצ'לו", טוען כי הרוויח את הערכתם של שאר לוחמי ה- YPG על המגרש באותם חודשים, והפך כמעט לאגדה בקרב החיילים בקו החזית. לבסוף, במרץ 2015 הוא חזר למולדתו.
מעבר לאמונותיו הפוליטיות של הסופר שניתן לחלוק פחות או יותר ובהכרח משפיעות על הסיפור, ישנם היבטים רבים של הסכסוך הסורי שעסקו בספר זה שמצאתי מעניין. ראשית, הקלות בה מתאר המחבר את הדרכים בהן א קרב זר, למרות שהיה לו משאבים מוגבלים, הוא יכול לקחת חלק בסכסוך ואז לחזור "הביתה" (אם הוא ישרוד!), באמצעות ויזת תייר פשוטה ומעבירה את כל בדיקות ביטחון המכס (ובכל זאת בזמן הסיפור של פרנצ'שי הם בדיוק קרה זה עתה) העובדות של "צ'רלי הבדו"). שנית, מגוון הדמויות שנפגשו והובאו על ידי המחבר, שכמו עש נמשך לאור, סובבים סביב הקונפליקט ועומס המוות שלו. שוב, התפקיד שמילאה הקואליציה הבינלאומית למאבק נגד דאעש בקרב קובנה ומצד שני, "נקבוביות התחושה המתחלפת" (בלשון המעטה) של הגבול בין טורקיה לסוריה כלפי לוחמי שניהם החלקים.
רביעית, העקרונות ה"דמוקרטים "העומדים מאחורי תפקודם של יחידות ה- YPK וארגון" הבלתי פורמלי "שלהם, הועמדו במבחן אכזריות הלחימה עם כוחות דאעש. לבסוף, כמות הנשק המרשימה מכל הסוגים ומוצאיהם השונים ברשות לוחמי שני הצדדים (עד כמה צודק האב הקדוש!).
בסופו של דבר, ספר כרים או "מרצ'לו" כל מה שתרצה, מייצג לדעתי עדות מעניינת של הסכסוך המתמשך בסוריה, המאשר גם היבטים רבים שמובלטים מדי יום על ידי דיפאסונליין. ובכל זאת ברשת קראתי כמה ביקורות קשות במיוחד, שיותר מכל מדגישות את ההיבטים הפוליטיים של הספר, ומגיעות במקרים מסוימים לטעון שמדובר במבצע מסחרי גרידא למטרות פוליטיות (דווח כי חלק מהתמורה מהמכירה תהיה מיועד לשחזור קובנה). לא באמת אכפת לי ממחלוקת. במקום זאת הערכתי את האפשרות שהספר מציע להצליח לרגע להיכנס לראש של איטלקי בן XNUMX, המונפש על ידי מוטיבציה חזקה ומבלי שאף פעם לקח נשק בחייו, הפך לראשונה לאס של משחקי מלחמה קונסולות. הוא חקר את הסכסוך וצפה שעות על גבי שעות של הדרכות וידיאו על השימוש בכלי נשק בשימוש ב- YPG, ואז הוא עזב לסוריה ובאמת נלחם. שם למד להרוג על ידי לימוד ותרגול טכניקות לחימה הראויות לחייל מקצועי, עד כדי כך שבשיא חוויית ה"מלחמה "שלו הוא אפילו שימש כצלף, תפקיד שהוביל אותו להרוג" בדם קר ". ועכשיו הוא שוב באיטליה.
אם זה לא היה מזעזע מספיק, שבועות לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הזה שאלות רבות ממשיכות להבעיר את העצבים המסכנים שלי, מעמידים אותם במבחן ובמיוחד שלוש מעל כולם: לבחירה פוליטית מדויקת של שחקני המדינה הגלובלית העיקריים , האם אנו הולכים ללא רחם לכיוון עולם בו סכסוכים יהיו עניינים בלעדיים של טרוריסטים, פרטיזנים, אנשי מיליציה, לוחמים זרים, קבלנים, מפעילי מודיעין, מפעילי כוחות מיוחדים, טייסים ומל"טים חמושים? אם כן, אילו תוצאות אנו יכולים לדמיין עבור כוחותינו המזוינים האהובים? ומה יהיו ההשלכות על האוכלוסיות האומללות שמוצאות עצמן בסכסוכים כאלה?
בדיוק. הראש שלי כבר כואב. קריאה שמחה.
סירו מטגיאטה
