לוצ'יאנו וסימונטה גריבלדי
אד.היסטוריה ארכיונית, פידנזה (יחסי ציבור) 2018
עמ. 201
המחברים, האב והבת, אחד מספרי ההיסטוריה הפופולריים הרבים, במיוחד על מלחמות המאה העשרים, העיתונאי והחוקר ההיסטורי השני, כתבו חיבור זה בכוונה לתת "דיוקן על רקע אור הפשיזם, לא כל רע ולא כל טוב."
כפי שדווח בהקדמה על ידי לוצ'יאנו גריבלדי "התקופה הפשיסטית הייתה, למעשה, תקופת התנסות במושגים, כללים ומכונים חדשים לגמרי, שלא מעטים מהם נותרו לנצח במנהגנו (ודי אם אזכור ביטוח לאומי חובה), של הישגים טריטוריאליים גדולים (כבישים מהירים, מודרניזציה של מרכזים היסטוריים, טיוב ביצות), הצלחות לכלכלה הלאומית (תיעוש, סיום האינפלציה ופיחות הלירה). "
פאולו מיילי עצמו, היסטוריון ועיתונאי, אנטי פשיסט נחרץ, טען במהלך פסטיבל ספרות מנטובה בשנת 1999 שמשהו, בדרך לספר את עשרים השנים, לא חזר אליו. "כל טוב מצד אחד, כל רע מצד שני. ואכן, כל איטליה נגד קליקת אנשים רשעים. אבל שקרים לא מתאימים לי, גם אם הם באים מהצד הפוליטי שלי. אם מדינה צריכה לשחזר את עברה בשקר, משהו לא בסדר. " בקיצור, על פי מיאלי, איטליה עדיין צריכה להתמודד עם עברה בכל הנוגע לתקופה העשרים שנה. "מה שלא קשה: פשוט שאל את עצמך אם החבר'ה הטובים היו קצת רעים, והרעים קצת טובים." וזאת המטרה, שהוכרז על ידי גריבלדי, של ספר זה המחולק לשני חלקים: הראשון מתאר את הוונטניו, מאז לידתו של הפשיזם, ב- 23 במרץ 1919, בפיאצה סן ספולקו, במילאנו - שם מוסוליני, אז הבמאי. של העיתון שהקים את "איל פופולו ד'איטליה", הוא החליט לכנס אסיפה של "פאסות הלחימה" השונות, לאור ייסודה של מפלגה פוליטית - בסופו של דבר נקבע על ידי הריגת מוסוליני ב- 28 באפריל, 1945; השנייה מציגה את הביוגרפיות של גיבורים רבים של תקופת העשרים שנה, בעד ונגד הפשיזם.
אם לא משאירים את החלק השני, ממנו יכול הקורא לשאוב השראה להעמקת חייהן של הדמויות המוזכרות בו, החלק הראשון עוסק בתקופה העשרים שנה על כל מרכיביה: פוליטיקה, אמנות, מדע, ספרות, ספורט, קולנוע , מוסיקה., אדריכלות. על האחרונים עדיין יש לנו דוגמאות מוחשיות ברומא, עם מחוז יור; עם פיאצה דלה ויטוריה בגנואה וברשיה: כל עבודותיו של האדריכל מרצ'לו פיאסנטיני. דוגמא מוחשית נוספת היא "עיירות כפריות קטנות שנולדו בהשבת ביצות, מליטוריה (כיום לטינה) לסבאודיה, לפונטיניה."
למרבה הצער, היו גם מלחמות. המלחמה באפריקה, בשנת 1935, שהיו בה כגיבורי הגנרלים גרציאני ובדוגליו. האחרון ערך את כניסתו המנצחת, ב- 5 במאי 1936, באדיס אבבה, שהפכה לבירת חבש אשר קיבלה את שמה של מזרח אפריקה האיטלקית. הייתה המלחמה בספרד, בשנת 1936, שם החליט מוסוליני להתערב לצד פרנקו "הגנרליסימו". ואז הגיעה לכידתה של אלבניה שהייתה "התגובה האיטלקית לכיבושו של היטלר את בוהמיה ב -1939."
עד ההגעה, ב -10 ביוני 1940, ההתערבות במלחמת העולם השנייה, עם המערכה הרוסית, עם אובדן מאה אלף חיילים איטלקים, "זה היה הכי בלתי הפיך מבין הטעויות האסטרטגיות הרבות של המשטר הפשיסטי והיה בו זמנית האפוס הטרגי ביותר, שקוע בפרקים של גבורה מדהימה, בכל ההיסטוריה של צבאות איטליה."
ואז הגיע 25 ביולי 1943, עם ההצבעה על סדר היום שהדיחה את דוס. "היסטוריונים מעולם לא הצליחו להסביר את האינרציה המוזרה של מוסוליני לנוכח התסיסה האלימה של יו"ר הבית". דינו גרנדי.
ואז היה מעצרו של מוסוליני, ב- 26 ביולי, בהוראת המלך, להגיע ל 8 בספטמבר הטרגי, עם חתימת שביתת הנשק. "כל היחידות הצבאיות האיטלקיות, מהיחידה הקטנה ביותר ועד פיקוד חיל הצבא, למדו את החדשות מהרדיו."
עם שחרור הדואס, ב -12 בספטמבר, על ידי הגרמנים, החלה הרפובליקה החברתית האיטלקית. עמודים אינסופיים נכתבו על הריגתו של בניטו מוסוליני, שהתרחש ב- 28 באפריל 1945 יחד עם קלרטה פטאצ'י. לוצ'יאנו גריבלדי מפתח את התזה שלו, כלומר "השביל האנגלי", מכיוון שלטענתו המסיתים להרג זה היו השירותים הבריטיים.
"מה היה המניע שגרם לאנשי צ'רצ'יל לנטרל את מוסוליני ואת פילגשו? החשש שהשניים, שנחקרו על ידי עיתונאים אמריקאים, יחשפו את המגעים שהיו עד הסוף בין מוסוליני לצ'רצ'יל ובמטרה לדחוף את היטלר להפסיק את ההתנגדות במערב לפנות אך ורק נגד הצבא האדום. [... פרויקט שלא ניתן לכבודו של מעצמת בעלות הברית שחייליו מתו (והמשיכו למותם) במיליונים, שאם היו מתפרסמים בעולם, היה גורם לפגיעה בלתי הפיכה ביוקרתה של בריטניה הגדולה. זו הסיבה שאיש לא היה צריך לדעת על כך. "
ומה שנקרא "הזהב של דונגו" שנמצא על ידי הפרטיזנים בטור "מוסוליני? שוב על פי גריבלדי "זה לא היה אוצר המדינה של החברתית החברתית, אלא הורכב מהערכים שהוחרמו ממשפחות היהודים שנעצרו ונכלאו במחנות בעקבות חוקי הגזע. ערכים שמוסוליני התכוון למסור לזוכים, לאחר הכניעה בוולטלינה, כדי שיוחזרו לניצולים, והדגימו כי החרמות אלה לא נעשו כדי להעשיר את האחריות החברתית לרעת הנרדפים, אלא היו חובה כבדה הנובעת מהברית עם הרייך השלישי. " אולם הזהב של דונגו נעלם יחד עם המסמכים שנשא עמו מוסוליני ביום לכידת הפרטיזנים.
Gianlorenzo Capano
