נטליה סזונובה
אדון עוגן הים התיכון, נאפולי 2008
pagg.149
הסופרת, ההיסטוריונית והתסריטאית, בספר זה עם הקדמתה של פרופסור אלנה דונדוביץ ', מספרת את חייו של אדי רוזנר, יהודי גרמני, יליד ברלין ב- 26 במאי 1910, ששמו האמיתי, לעומת זאת, היה אדולף ומי שהחל "הקריירה המבריקה שלו כנגן חצוצרה בשנת 1928 כשהצטרף לסינקופטורים של ויינטראוב, התזמורת הברלינאית המיתולוגית של אותה תקופה," ובמקום בו קיבל לעצמו את שם הבדוי של ג'ק, שם שליווה אותו במשך 10 שנים, עד 1938.
במהלך השנים הללו, שכבר היה מפורסם במספרו בו ניגן שני חצוצרות במקביל, הוא קסם את מרלן דיטריך ומדד את עצמו מול ארמסטרונג, שאחרי התחרות, כינה אותו את הארמסטרונג הלבן. תהילתו התפשטה ברחבי אירופה וגם בפולין, "שם עבר לאנטישמיות המשתוללת בגרמניה והקים את להקת ג'ק, תזמורת הג'אז הפולנית הראשונה."
לאחר כניעת ורשה, ב- 28 בספטמבר 1939, הכוחות הנאצים נכנסו לעיר ב -1 באוקטובר והחלו בפשיטות. אדי, לאחר מכן, הלך למטה הגסטאפו, העביר את עצמו כאזרח גרמני המתגורר בפולין ומוכן להצטרף לווארמאכט לשרת מולדתו, הצליח להשיג מדי קצין קטנוני, ובכך מחופש, יחד עם אשתו וחמותו. , חצה את הגבול והגיע לביאליסטוק, עיר בבלארוס שנכבשה על ידי הצבא האדום. כאן, המוכר על ידי אחד מעריציו הגדולים, את "המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית בבלארוס, פנטלימון פונונרנקו, הוזמן לארגן את תזמורת הג'אז הלאומית הראשונה בבלארוס." אדי היה למעשה שם הבדוי שהניח בשנת 1939 בבלארוס. אז זה שהשם אדי רוזנר הפך איכשהו לשם נרדף לתזמורת.
באביב 1941, בעת סיור בצבא, התבקש לנסוע עם תזמורתו לסוצי, אתר נופש על שפת הים השחור, לאחר מספר ימי שהייה, התזמורת נצטוותה להתכונן ל לשחק. זה קרה בתיאטרון עם קהל ריק ככל הנראה. כמה ימים אחר כך אדי קיבל טלפון מהקרמלין, שם דווח לו על מחמאות "הבוס". בחדר באותו היום נכח סטלין שכמובן העריך את ההופעה. התזמורת עברה למשרד הביטחון ונאלצה לעבור למוסקבה.
ב- 22 ביוני 1941 נכנס ברית המועצות למלחמה. הלופטוואפה החלה להפציץ את השטח הסובייטי. אדי עם תזמורתו הועבר לפרונז, קירגיזסטן. כאן, מאז עזבו מוזיקאים רבים לחזית, הוא איבד כמה מהאלמנטים הטובים ביותר שלו. לאחר מכן היה לפומארנקו מכונית שינה שהועמדה לרשות התזמורת, כשהמשימה הייתה "לנסוע, למרות המלחמה, את כל הרפובליקות של ברית המועצות לנגן ג'אז." תמיד בזכות פומרנקו הקריירה של אדי שוב עלתה, עד כדי כך שכונה "חצוצרת הזהב".
בתום המלחמה, בשנת 1945, הציעה לו הממשלה הזכות הגדולה להופיע בכיכר האדומה. פחות משנה לאחר מכן "הפוליטביורו פתח בקמפיין נגד הקוסמופוליטיות וההשפעה המערבית בכלל." זה היה קמפיין שעסק הן בתחום האידיאולוגי והן בתחום האמנות. "המונח ג'ז נאסר ונאסר רשמית כלי נגינה כמו סקסופון, קורנט ואקורדיון."
אדי רוזנר, לאחר שאיבד את ההזדמנות לבקש שוב ושוב כאזרח זר בזכות "חוק השיבה", עשה את הטעות לפנות ישירות לשגרירות הפולנית במוסקבה כדי לחזור לוורשה.
"בלבוב, שם בינתיים עבר בהמתנה לויזה, הוא נעצר ב- 28 בנובמבר 1946." הוקצה ללוביאנקה, הוא עונה במשך שבעה וחצי חודשים עד שחתם על וידוי מזויף, שם הכריז שהוא מרגל זר.
"נידון על סמך מאמר חמישים ושמונה כאויב העם, הוא הועבר לאגר צ'ברובסקי, בלב מערב סיביר, יותר משבעה אלפים ק"מ ממוסקבה." אדי רוזנר הפך לזקן, למגורש. "לפי כמה זאקים, שהכירו את מחנות היטלר, המחנות הסטליניסטים היו העתקים של הנאצים, אך ללא תאי גזים." עם זאת, תהילתו של אדי הקדימה אותו ולכן ניתנה לו המשימה לארגן את להקת צ'ברובסק גולאג, המורכבת משני סקסופונים, טרומבון, גיטרה, אקורדיון, שני כינורות, קלרינט ומתופף. "למרות חסרונותיו המקצועיים, להקת גולאג המעוררת הפכה במהרה לפופולרית להפליא."
לאחר שלוש שנים, לבקשתו, אדי הועבר לקולימה - הגולאג הגדול ביותר בברית המועצות, שבגלל שיעור התמותה הגבוה נקרא אושוויץ הסובייטי - בתקווה שיוכל לראות את אשתו ו בת. כאן, בזכות התיאטרון של מגדן, בירת אימפריה הגולגית, שרד אדי, כמו אלפי זיקים אחרים. למעשה, הוא שיחק פעמים רבות גם בתיאטרון זה וגם בשדות העגומים של קולימה, והציל את חיי התזמורות שלו. "איזה עניין הניע את כיוון השדות כדי לקבל תיאטרון משלהם? [...] הזקים, העבדים האלה של המאה העשרים, שימשו כדי לספק את הטעם המאני לאומנויות העריצים שלהם. כמו פעם המשרתים היו אמורים לבדר את האצולה הרוסית, כך היו אסירי הגולאג המשימה לקשט את חיי היומיום של המענים שלהם. " ב- 5 במרץ 1953 נפטר סטלין. בקיץ 1954 חזר אדי רוזנר להיות אדם חופשי אבל "ג'אז היה עדיין אמנות חשאית במשך זמן רב. תקליטי ג'אז לא נמצאו בשום מקום בשוק הרשמי. למרבה הצער לא ניתן היה להעלות על הדעת להקליט סוג כזה של מוזיקה באופן חוקי. [...] בהיעדר ויניל, חומר שהיה יקר ובשום מקום לא היה ניתן למצוא בו אז, טכנאי הקול הסובייטים מצאו תמיכה מחליפה, רדיוגרפים רפואיים. אז מוסיקה אסורה השפיעה על אותם חזיונות אנטומיים חריגים. "
הוא חזר לנגן והפך לאחד המוזיקאים הפופולאריים מהזנים הסובייטים, לאחד הגברים המאושרים והאהובים ביותר, העשירים ביותר. הוא הפך לצאר. בברית המועצות, שם לא יכול היה להגיע רחוק, הוא פגש את הדוכס אלינגטון ובני גודמן. למעשה, עם ביקורו של ניקסון בברית המועצות באפריל 1959, ובעיקר עם זה של חרושצ'וב כמה חודשים אחר כך, נראה היה שהאקלים עבור מוזיקאים סובייטים משתנה. "אבל כפי שהיה קורה בשדות אחרים בתרבות הסובייטית, הפתחים החדשים היו קצרי מועד. בואו של ברזב לשלטון בשנת 1965 סנקציה את החזרה לניאו-סטליניזם לא מוסווה מדי. "
אדי פוטר מתיאטרון הרמיטאז 'והלך לנהל פילהרמונית קטנה בבלארוס. לאחר הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, הוא הגיש בקשה לגירוש, שהוענק לו בשנת 1972, כדי לעבור לברלין. "בברית המועצות, אזרח שעוזב בחו"ל בניגוד לרצונו של המשטר, רשום אוטומטית ברשימת הבוגדים במולדת, ונשלל ממנו כל רכושו. אם הוא אמן, הכל אכזרי ומורכב עוד יותר: הרשויות עושות הכל כדי למחוק את שמו מההיסטוריה. " וכך היה עם אדי רוזנר. משרד התרבות, למעשה, נתן הוראות לחסום את ייצור הדיסקים שלו ולשלוח את אלו שהיו בשוק לעיסה. היו לו גם את כל הקלטותיו המופגנות בארכיון הטלוויזיה והרדיו. לא נותר דבר מעבר אליו. "אדי רוזנר מת בסבל ובאנונימיות מוחלטת בברלין ב -8 באוגוסט 1976."
Gianlorenzo Capano
