ניקולה מונטנץ: הרמוניה החושך - מוזיקה ופוליטיקה בגרמניה הנאצית

ניקולה מונטנץ
אד. ארצ'ינטו מילאנו 2013
עמ. 329

במאמר זה, המחבר מנתח את מורכבות היחסים בין מוסיקה ופוליטיקה בגרמניה הנאצית בשנים 1933 - 1945. המאבק ביהודי, למעשה, לא התבטא רק בכוח אמיץ, אבל הוא גם המשיך "הצורות העדינות ביותר, והיעילות לא פחות, של פסילה אינטלקטואלית והחרמת פעילותם של היהודים עצמם, בעיקר תרבותיים. בין אלה, המוזיקה מילאה תפקיד מרכזי, שתרגולתו הפעילה ביצעה בגרמניה משימה חיונית בגיבוש הפרט, עד כדי כך שהוגדרה כתופעה ממוסדת ברובה, ומושא התארגנות זהירה. "

ב- 15 בנובמבר 1933, מתוך הצעתו של גבלס, השר לחינוך עממי ותעמולה, נכנס לפעילות ה- RKK (הרייכסקולטורקמר), איתה השליטה הממשלתית הלאומית-סוציאליסטית בשליטה מוחלטת על האמנים ועל חיי האינטלקטואל של הרייך. הטיהורים שהרגיזו את חיי המוזיקה הגרמנית, עם זאת, החלו עוד הרבה לפני שנודעו תוצאות הבחירות במארס 1933. ארנולד שנברג, אבי הדודקפוניה, שהיה כבר סמל של דקדנס ורוע במוזיקה, אחרי שהמדינה הלאומית-סוציאליסטית הניחה אסר על האדם ועל העבודות, הוא עזב את גרמניה באביב 1933. הטיהור הסנסציוני ביותר, עם זאת, בהתחשב בתהילה הבינלאומית של הקורבן, היה זה של המנצח ברונו וולטר, אובייקט במשך שנים רבות של שנאה אישית להיטלר "מי ראה בו מוזיקאי יהודי לא ראוי לחלוטין לביים מוזיקה גרמנית אמיתית (בעיקר יצירותיו של וגנר)."

עמדה שנויה במחלוקת הייתה של ריצ'רד שטראוס שהתאים באופן רשמי למשטר; מההתחלה "הוא התבונן באי נוחות במערבולת הטיהורים, שבזכות צמצום הצוות הגרמני גם שלל מיצירותיו את מיטב המתורגמנים הטובים ביותר." למרות שהוא לא סבל שהמשטר העז לשים את אפו בבחירותיו האמנותיות, הוא, לעומת זאת, שתק, אשם. "חשוב מדי, לפחות בשנים הראשונות, הוא חש צורך לחזק תהילה שהגיל גווע." כך, עמדתו הופיעה בפומבי בהתנשאות מוחלטת למשטר.

וילהלם פרטוונגלר, יהודי, המנצח הגרמני המפורסם והמשולם ביותר באותה תקופה, עם זאת, מודע הן לעובדה שהממשלה החדשה הייתה זקוקה לשיתוף הפעולה שלו, והן לכבוד שהיה לו היטלר כלפיו, "הוא הביט בחשדנות ביומרה של המשטר ליישור, וסירב בנחישות לאריז את הצוות בפילהרמונית של ברלין," אפילו אם עמדותיו כלפי אנטישמיות מוכתבות יותר מכל על ידי הערכות אמנותיות.

עם זאת, החוק של 7 באפריל, לעיתים רחוקות, לא זכה להתעלמות, אפילו על ידי כמה שרים, בכל הנוגע להגנת יקיריהם הלא-אריים. היו, אם כן, חריגים שבאמצעותם גרמניה בשנים 1933-34 "הוא ניסה להציג את הפרופיל הטוב ביותר שלו בפני משקיפים זרים למרות הכל." אולם הגישה הרווחת של המשטר הייתה לחסל את היסוד היהודי מהמוזיקה הגרמנית "זה לא אומר פשוט לנקות את כל האפשרים שאינם אריים הפועלים בגרמניה," אבל זה היה כרוך גם באריזה של הרפרטואר הקולי של התיאטראות הגרמניים. כך תוקנו הליברטות של יצירותיהם של מוצרט, הנדל, ורדי, רוסיני.

המוזיקה שאוהב הפיהרר הייתה של ריצ'רד וגנר. והיה זה עם וויניפרד, אשת בנו של ואגנר, שהחיבור בין הנאציזם למשפחת ואגנר החל, כשהיטלר החל להשתתף בווילה שבנה וגנר בביירוט, כבר בשנת 1923. "ביירות וההילה האגדית ממנה הוקף מילאו תפקיד מהותי בבניית המיתוס ההיטלרי ובמטמורפוזה של סופרמן הכושל, המודל של כל גרמני."

חברות במפלגה הלאומית הסוציאליסטית העדיפה את הקריירה של מוזיקאים רבים, וביניהם היה הנס המוזיקלי של הרייך השלישי, הרברט פון קראג'אן, אם כי שום הצהרה רשמית על שלו לטובת המשטר, של מוזיקה גרמנית טהורה, של אנטישמיות ממלכתית. סבלנותו העמוקה של הפיהרר ששלח לו דרך גבלס את המסר שלעולם לא העז לכוון מהזיכרון, הוא היה יריב לפרטוונגלר, שממנו, בגיל שלושים, תפס את מקומו על הבמה.

הרשמה למסיבה "מצדם של אמנים שרצו לבצע שינוי מכריע בקיומם המקצועי, זה היה רחוק מלהיות נדיר במהלך שתים עשרה השנים של ר"ש המאה; עם זאת, לא היו חסרים דוגמאות למוזיקאים שהוכרעו ממש על ידי אישיותו של היטלר, עד כדי התייחסות להשתתפות אקטיבית בחיי המסיבה כצורך בלתי ניתן לדחייה. " עם זאת, איש לא יכול היה להיחשב בטוח מפני ממטרים מאולתרים, שהיו מעורבים גם בשטראוס ופרטוונגלר. וכך, "לרשימות האנשים שיש לחסל הצטרפו לרשימות המוזיקה איסור."

מוזיקה נכחה גם במחנות הריכוז, עם תזמורות ולהקות מוזיקליות, ספונטניות או מאולצות, שהוקמו על ידי העצורים. המוזיקה, במחנות הריכוז, ליוותה גם את מושבי העינויים או שימשה לכיסוי צילומי הירי. ואם מצד אחד המוסיקה היוותה, לעיתים, הזדמנות פשוטה לחברי תזמורת להימנע, או לפחות לדחות ככל האפשר את השליחה לתאי הגזים, מצד שני "זו הייתה התרופה היחידה האפשרית לביטול התודעה."

Gianlorenzo Capano