סילביו ברטולדו
אד
עמ. 274
בדוגליו: מרשל איטליה של חיים רבים. כך אומר הכותרת והכתוביות.
נקרא Pietro Badoglio המרשל מאיטליה 25 ביוני 1926.
יש לזכור כי דרגת "מרשל איטליה" הוקמה בשנת 1924 על ידי מוסוליני כדי לכבד את קדורנה ודיאז, אשר פיקדו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
ואז מוסוליני עצמו השתמש בדרגה כפרס עבור כמה קצינים כלליים שהבדילו את עצמם (תמיד במהלך המלחמה הגדולה!), ביניהם, בשנת 26 ', פייטרו בדוגליו.
אבל מה הפך את Badoglio לסנסציוני כל כך?
פייטרו בדוגליו נולד בגראזנו מונפראטו באחד בספטמבר 1. הוא נכנס לאקדמיה המלכותית בטורינו בשנת 1871 ושנתיים לאחר מכן החל את הקריירה הצבאית המבריקה שלו.
הסופר, סילביו ברטולדי, אומר שבדוגליו היה חלק מבונים חופשיים וזה מאפשר לו במידה מסוימת תמיד לשחק כמה קלפים בטוחים לשחק.
כאשר איטליה נכנסה למלחמה (23 במאי 1915 מכריזה מלחמה על אוסטריה-הונגריה) בדוגליו הוא סגן אלוף, שהוקצה למטה הכללי של הצבא השני, בפיקוד הדיוויזיה הרביעית, ואז נאבק בבעיית כיבוש מונטה סבוטינו, עמדה מבוצרת של האוסטרים, להגנת גוריזיה, עיר שמנתה בערך 2 חלק מהשטח האוסטרי.
בינתיים באדוגליו עולה לדרגה. במאי 1916 הועלה לדרגת אלוף משנה וכיהן בתפקיד ראש המטה של חיל הצבא הרביעי.
הסבוטינו היה הקוץ בצידו של גנרל מונטואורי, מפקד אוגדה IV. מזה שנה נעשו ניסיונות לתקוף את התחנה בלי להצליח. החיילים לא התייאשו.
על פי עדותו של הגנרל מונטויורי, בדוגוליו הוא שהסביר כיצד לעשות זאת:
"תוך שימוש במערכת הסורגים המקבילים, כפי שלימדו אותי בבית הספר לתותחנות ארטילריה וגאונות. הסבוטינו הוא מבצר ויש לתקוף אותו במצב פעולה קלאסי מול חזית מחוזקת".
לא כולם מסכימים כי בדוגליו היה יוצר התוכנית, העובדה היא שהוא זה שקצר את הפירות. עם זאת, נראה בטוח שכמפקד גדוד חי"ר 74 תחילה - שעבד במדויק לקראת ההתקפה על הסבוטינו - ואז כחיצוני לבדוק את המשך העבודות שביצע הגדוד ה -139 של החטיבה בארי ושני הגדודים של החטיבה זאבים של טוסקנה, עשה עבודה נהדרת.
ב- 6 באוגוסט 1916 נלקח הסבוטינו.
מפקד אוגדה 45 הוא הגנרל ונטורי, בדוגליו הוא מפקד החטיבה המעורבת שמבצע את הפיגוע. לאחר הפיגוע שב בדוגליו לחיל הצבא השישי, שם היה ראש המטה. מפקד האוגדה רצה להעניש אותו על כך שלא המשיך בפעולה לעומק. הגנרל קאפלו במקום הציע זאת לקידום לדוכס אאוסטה, מפקד צבא השלישי.
בדוגליו, בן 45, מתמנה למנכ"ל.
בשנת 1917 הוא השתתף בקרב על בינזיצה שתפס את מקומו הראשון של הגנרל גאריוני (חיל הצבא השני) ואחר כך של הגנרל ונצו (חיל הצבא XXVII), טורפד על ידי קאפלו.
הוא עושה ככל יכולתו ובסופו של דבר מוצא את עצמו שוב מקודם לזכות מלחמה לסגן אלוף. בדוגליו מפקד כעת על חיל הצבא XXVII.
אולי בדוגליו עשה קריירה מהר מדי, אולי העריך יתר על המידה את כישוריו כאסטרטג, העובדה היא שרק כשהוא לא צריך להיכשל, מגיעה הנפילה שלו, שנקראת Caporetto!
אני אומר שהוא לא היה צריך להיכשל מכיוון שהיה לו את כל המידע שהיה צריך כדי לזכות בו. למעשה, ב- 20 באוקטובר 1917 הופיע קצין עריק בקווי איזונזו. הוא נשא עימו את תוכניות ההתקפה של האוסטרו-הונגרים. הכל היה ידוע, יום, שעה, מכשיר היריב ומצב ההתקפה. אולי זו הייתה הבעיה, ידוע יותר מדי וזה דחף את האלופים בחזית לתכנן את התוכניות שלהם ולשכוח בקלות רבה מדי שיש היררכיה.
בדוגליו היה רגוע, הוא סידר את חייליו כפי שהוא חשב הכי טוב (לא כפי שנצטווה עליו לעשות!) ונתן את הוראותיו, הוא שמר את הזכות לתת את הפקודה לירות על התותחנים. אולי הוא חשב לפתות את האויב למלכודת, אויב שעל פי מידע ידוע היה צריך לעבור בדיוק בגזרתו. בין האויבים היו גם הגרמנים וביניהם קצין צעיר מאוד, רומל.
העובדה היא שהאויב פרץ את החזית בדיוק במקום שכולם ידעו שהוא יעבור.
בדוגליו, במקום להיות בחזית, באוסטרי-קראס, משם יכול היה להעניק לתותחנים את הפקודה לירות, הוחזר על הקוזי.
הוא נותק מחיל הצבא שלו ולא הצליח לתת פקודות או לדעת מה קורה בחזית.
כולנו יודעים את התוצאה. החזית נפרצה והכוחות האיטלקיים נסוגו (לא ממש מסודרים) עד שהגיעו לפיאבה.
ספרו של ברטולדי בוחן בקפידה את קרב קפורטו בכך שהוא מייחס את חלקו לאחריותו לבדוגליו ואז ממשיך בסיפור חייו המצליחים. בדוגליו שמקפארטו יצא כמנצח למרות התבוסה, נאלץ ליהנות מתמיכה גבוהה מאוד, התיק עם ההאשמות נגדו נעלם ולכן הוא היה היחיד (והאחראי העיקרי לתבוסה) שקודם.
קפארטו לא תהיה התבוסה האחרונה של באדוליו. תחילה הייתה יוון, ואז מלחמת העולם השנייה רואה אותו בין האחראים העיקריים לחוסר מוכנות הצבא עם כניסתו למלחמה ולכן לחוסר ההיערכות המוחלטת של הכוחות המזוינים שנותרו ללא פקודות לאחר שביתת הנשק של 8 בספטמבר 1943. מאז הסתיו. הוא היה ראש ממשלת מוסוליני, בשם המלך.
אך גם אז הייתה לבדוגליו ההזדמנות להתאושש והלכה לכהן בתפקיד נשיא המועצה עד תום המלחמה, הפעם אולי על ידי בעלות הברית שראו בו איש אמון.
בשנת 1944, בגיל 73, סיים את הקריירה המצליחה שלו.
הוא נאלץ לחיות זמן רב, למעשה הוא ימות בגיל 85, אך מזלו נטש אותו ואת מה שהעניק לו בחיים (תהילה, כסף, כוח ומשפחה), נלקח ממנו בשנים האחרונות.
אלסנדרו רוגלו
