עד עכשיו התקשורת מספקת לנו נתונים מדויקים ביותר (?) על המתקפה הרוסית המאסיבית וה"קרבה" על אוקראינה. אנו מתעדכנים בזמן אמת על הכל: כוחות פרוסים וניסוח טקטי שלהם, שמות המפקדים והרקע המקצועי שלהם, כיווני תקיפה סבירים, עם ציון "המאמצים העיקריים" המשוערים ופעולות הפרעות שהיו מתוכננות, מצב האספקה (" שקיות הדם הגיעו ואז זה אומר שהם מוכנים לתקוף"), תאריכי תחילת הפיגוע ("ב-21 בפברואר, מיד לאחר סגירת האולימפיאדה, לכבד את המסורת האולימפית" אכן לא "16 בפברואר כי הקרח הופך לבוץ", אכן לא, "ראשון…").
נראה שהמודיעין האמריקני פולט ללא הרף את המידע ה"סודי ביותר" שלו לעיתונות הבינלאומית כולה, ומלווה אותו בשפע של פרטים טקטיים ששירותי המודיעין בדרך כלל נראו קנאים בהם במיוחד (אבל זה יהיה אני שאזכור נכון).
ההתרשמות שלי ממעצמת העל של ארה"ב היא של אותם אנשים שאחרי מריבה עם אדם אלים וחזק פיזית, לאחר שדאגו בקפידה להיות מחזיקים בחוזקה על ידי עוברי אורח, צורחים "תחזיק אותי או שאני אשבור לו את הפנים".
בואו נהיה ברורים, מנקודת מבט גיאו-פוליטית, צבאית ומעל הכל כלכלית, הצד החזק הוא ארה"ב ולא רוסיה.
אז למה הרושם המוזר הזה שלי? כי מי ש"חזק" יותר לא תמיד מוכן להסתכן בשימוש בכוח (בין אם זה כלכלי, מדיני או צבאי).
רוסיה של פוטין נראית לי כשחקן שחמט מיומן, שלרגע לא נראה שהוא מחמיץ מהלך. נותר לראות אם הוא יהפוך גם למהמר פזיז (על ידי פתיחת מבצע צבאי בגדול), כי זה עלול לעלות לך ביוקר. אבל באופן אישי אני בספק אם הוא ייכנע לפיתוי הזה.
הרשה לי קצת זכרונות אישיים. כשהשתתפתי בקורס מטכ"ל (בסוף שנות ה-80) גרמו לנו ללמוד עם שפע של דוקטרינה, סדר, טקטיקות ואמצעים מסוימים של מה שעדיין נחשב ל"אויב" הפוטנציאלי, כלומר ברית ורשה ובעיקר ברית המועצות. יריב אשר מכוח ה פוליטיקלי קורקט ante-litteram כונתה "המפלגה הכתומה" (לא "מפלגה אדומה", כפי שניתן היה לדמיין, כדי לא לפגוע במפלגות השמאל המקומיות שלנו).
באופן אישי, מצאתי את השיעורים האלה משעממים ובעצם לא מאוד שימושיים, כי לא נדרש לנוסטרדמוס להבין שה הגוש הסובייטי הוא עמד להתפוצץ. באופן אישי עקבתי אחריהם ללא עניין מיוחד. אני מתנצל עכשיו על אז. אבל היה דבר אחד שאני זוכר היטב על הדוקטרינה הסובייטית והערצתי: זה היה "Маскировка " (מסקירובקה). כלומר, שימוש ב"הונאה" ברמה טקטית, מבצעית ואסטרטגית.
בדרך כלל אנו מדמיינים שה"הטעיה" נועדה לא להבין שהיא תתקוף או לגרום לנו לדמיין שההתקפה תפתח לאורך כיוונים ובדרכים שונות מאלה שתוכננו.
עכשיו האם ייתכן שהגנרלים הרוסים שכחו לחלוטין את אבן הפינה הזו של המסורת הצבאית שלהם? משך פינוי הכוחות בגבול אוקראינה וגודל הכוחות הפרוסים אינם יכולים להשאיר הרבה לדמיון. אז, האם הרוסים לא היו מנסים בכלל להסתיר את כוונותיהם המלחמתיות?
מסוים. הצבא הרוסי אינו הצבא הסובייטי. אבל הקצינים הרוסים הם פרי אותה מסורת צבאית כמו הקצינים הסובייטים.
אז אני תוהה, אם זו לא "הונאה הפוכה": שאנו עומדים בפני תמרון מטעה שנוטה לגרום לנו להאמין שאנו מתכוננים לבצע מבצע צבאי שאנו בהחלט רוצים לאיים עליו, אך אין לרוסים כל כוונה לנהל לפחות באופן שבו פריסת הכוחות האדירה שלהם תעשה. להוביל להשערה?
בואו ננסה לסכם את המצב.
רוסיה עושה רושם של משחק "המשחק האוקראיני" כמו חתול ועכבר. הוא יוצא מגדרו כדי לגרום לאנשים להאמין שהוא רוצה לעשות משהו (הפלישה לאוקראינה) שהוא מכחיש בעל פה שהוא רוצה לעשות.
אולם בכך, עד כה השיגה מוסקבה שורה של תוצאות לא אדישות. בינתיים, הוא השיג סדרה צפופה של שיחות הן ברמת ראש המדינה והן ברמת שר החוץ (או שווה ערך) עם ארה"ב.
מנהיגי האיחוד האירופי, נאט"ו וכל מדינות אירופה העיקריות נמצאים במסע עלייה לרגל מתמשך למוסקבה, מוכנים לנהל משא ומתן כדי להציל את יציבות היבשת.
התפיסה שמקבל אפילו הצופה המוסח היא שארה"ב ורוסיה מתייחסות אליהן באופן שווה, כשתי מעצמות-על בעלות רמה שווה. מצב שלמעשה לא התגשם מאז שיחות רייגן-גורבצ'וב בסוף שנות ה-80. רק אז ארה"ב היא שהכתיבה את סדר היום והתנאים. היום המצב היה נראה אחרת.
נאט"ו, בחיפוש אחר תפקיד לאחר המהומה האפגנית, במהלך פסגת ראשי המדינות והממשלות של המדינות החברות ביוני האחרון הולידה הודעה אחרונה שרבים נראו חדורים בחומרה מוגזמת כלפי רוסיה. יתר על כן, קומוניקט זה כלל הבטחות לגישה לברית של אוקראינה, גאורגיה ומולדובה. הבטחות שאולי לא נשקלו והוערכו כראוי בהשלכותיהן ואשר בהכרח ייצגו "פצע עין" אמיתי של מוסקבה (אחרי הכל, בואו נחשוב איך הבית הלבן יגיב במקרה של הסכם סיוע צבאי הדדי בין רוסיה למקסיקו ואם במקרה כזה וושינגטון תתייחס לזכותה של כל מדינה לקבוע את מדיניות החוץ שלה). לאור ההתפתחויות האחרונות במצב האוקראיני, ההצהרות של יוני האחרון נראות ריקות.
הטונים הבומבסטיים של המזכיר הכללי סטולטנברג יכולים לרמוז על א קפטן פראקסה של הקומדיה דל'ארטה שלנו. ואכן, נאט"ו בסופו של דבר רק מאיים על "תגמול כלכלי נורא". עם זאת, מדובר בסנקציות שתחולתן חוזרת למדינות בודדות. הברית בתחום זה יכולה לשמש פורום לדיון, אך בניגוד לאיחוד האירופי, אין לה סמכות או כלים לאלץ את המדינות החברות ליישם סנקציות כאלה. חלק ממדינות נאט"ו שולחות חימוש לאוקראינה, אחרות לא. כמה בעלות הברית שולחות כוחות למדינות נאט"ו במזרח אירופה (בכל מקרה בכמות מגוחכת אם הרוסים היו פותחים במבצע צבאי אפילו עם 140 החיילים שאומרים שהם כבר פרוסים), אחרים משתתפים בתרגילים ימיים ב- הים השחור. יתרה מכך (בצדק) אין "מגפיים על הקרקע" באוקראינה, כפי שמצד אחד היא מכריזה באומץ "אם אוקראינה תותקף אנחנו נגיב נורא" אבל בלחש הוא מתווסף "עם זאת, זו לא מדינת נאט"ו ולכן לא ניתן להפעיל את סעיף 5 של אמנת וושינגטון" (או "בריחה צרה").
הכל נראה קצת מבולגן ומזכיר לי תמרון ש(לפי הנמסר) צוותי הצי בורבון היו מבצעים בזעקת "חמושת פאציט".
בעיקר מוסקבה השיגה את התוצאה של ערעור רציני בלכידות הברית (כבר הועמד למבחן על ידי אפגניסטן) והשיג שמופיעים הבדלי דעות לא מבוטלים בין המדינות החברות בברית. אל מול עמדה בלתי מתפשרת של ארה"ב ובריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה נראות הרבה יותר זהירות לנסות לצנן את הלבבות, עם עין גם להשלכות הכלכליות הבלתי נמנעות והלא מבוטלות של מלחמת סחר עם רוסיה.
אותה חזית של מדינות ברית ורשה לשעבר נשברה, עם הונגריה של אורבן (שגם היא גובלת באוקראינה) שנראית הרבה יותר זהירה מהרפובליקות הבלטיות, פולין או רומניה. יתר על כן, טורקיה מנסה לרכוש תפקיד שלישי לנאט"ו בתקווה לשמש כמתווך בין רוסיה לאוקראינה
בצד השני של האוקיינוס, ביידן ובלינקן ממשיכים להכריז באיום שלכל הפרה של הריבונות האוקראינית יהיו השלכות קשות על רוסיה.
האיומים הללו שפרסמו את הציבור משאירים אותי מבולבל: המעצמות הגדולות תמיד שלחו את איומיהן בערוצים חסויים, מבלי לפרסם אותם בהכרח בכל כלי התקשורת. נראה שיותר ממה שפוטין מתכוון לדבר אל ציבור הבוחרים שלו ובעלי בריתו. לא הייתי רוצה שאחרי הכל, הקול הזה באיומים בפעולות תגמול לא מוגדרות היטב "חמורות" היה רק התסמין המי יודע כמה לחולשת המערב.
עם זאת, ארה"ב מודעת לכך שבמקרה של מתקפה קונבנציונלית של רוסיה ובלארוס על אוקראינה עם מאות אלפי גברים (בתוספת המיליציות הפרו-רוסיות שכבר נמצאות בשטח) תגובתן לא יכולה להיות צבאית קונבנציונלית. נאט"ו בכללותו לא ילך בעקבותיהם. ציבור הבוחרים המקומי בארה"ב לא יבין את העלויות האנושיות והפיננסיות של פריסת כוחות אמינה לאוקראינה.
ארה"ב נותרה למעשה רק עם הנשק של סנקציות כלכליות. סנקציות כלכליות הזקוקות לתמיכה משוכנעת של הכלכלות האירופיות כדי להיות אפקטיביות. אבל כמה זמן האירופים יהיו מוכנים לעקוב אחריו דוד סם בדרך זו שתעניש את הכלכלות האירופיות הרבה יותר מאשר את ארה"ב?
נראה כי קייב, לאחר הבקשות הראשוניות לעזרה, מנסה כעת לזרוק מים על האש ולפלגמטיזה את האזעקות המגיעות מוושינגטון. כנראה מול הטנקים הרוסיים, האוקראינים מבינים שההבטחות הבלתי פורמליות שקיבלו בעשרים השנים האחרונות על ידי המערב (ובעיקר על ידי ארה"ב) לא יגררו סיוע צבאי קונקרטי רב כל כך. הגאורגים גילו זאת על חשבונם כבר לפני ארבע עשרה שנה.
לסיכום, נראה לי שממשל ביידן חלש היום ויש לו בעיות הן ברמה המקומית והן באופוזיציה עם סין. הבחירות של אמצע הקדנציה הם מתקרבים. הרמת קול נגד פוטין יכולה להחזיר את הליטוש של הנשיא הישן. אולם, אם המצב היה מתדרדר, והדברים יבואו אחריו העובדות והעלויות היחסיות (גם אם רק כלכליות) ציבור הבוחרים המקומי לא יכול היה לסלוח לו ב- מצביא.
נראה שלחלק גדול מהאירופים, שמנסים להחזיר את הכלכלות האסון שלהם למסלול לאחר קוביד, אין כל כוונה לסבול מההשלכות השליליות של מלחמת סחר עם רוסיה, שתשפיע קשות הן על עלות הדלק והן שלנו. יצוא לכיוון מוסקבה.
עד לנקודה זו, פוטין הצליח להביא חולשות וחוסר עקביות בתחומי ארה"ב, נאט"ו והאיחוד האירופי. הוא אולי נמצא היום בעמדת כוח מעוררת קנאה לנהל משא ומתן ולהשיג את מה שהוא באמת רוצה (וזה בהחלט הרבה פחות ממה שביקש עד כה).
פוטין מעולם לא הצהיר שהוא רוצה לנקוט באופציה הצבאית לפלוש לחלק מאוקראינה או להפיל ולהחליף את ממשלתה באחת יותר נוחה לה. אבל הוא הצליח להבטיח שתמיד אחרים (המודיעין האמריקאי והבריטי) יאמרו זאת, מה שאפשר לו פשוט להכחיש זאת.. כתוצאה מכך, הוא יכול להפסיק בכל עת כשהוא סבור שהשיג יעדים משביעי רצון.
הפריסה המסיבית של הכוחות יכולה להועיל רק בהוצאת החולשות של החזית ההפוכה, בגרימת האוקראינים להרגיש בודדים ונבגדים ובהשגת, מבלי להילחם במה שאולי כוונה אליו מלכתחילה (למשל חזרה ל פרוטוקול מינסק עם אוקראינה הרבה יותר כנועה ממה שהראתה בעבר והכרה בינלאומית באוטונומיה נאותה לרפובליקות העם המוכרזות בעצמן של דונייצק ולוחנסק).
אולי, כפי שאמרתי, זה "Maskyouka". למעשה, הונאה בהחלט גורמת ליריב לחשוב שאין לאדם את היכולת לעשות מלחמה כאשר הוא רוצה לעשות זאת, אבל הונאה גורמת גם להאמין שהוא על סף שחרור מלחמה, כאשר הוא לא מסוגל לעשות זאת. לשחרר את זה או שאתה לא רוצה לשחרר את זה.
אם נחזור אלינו האירופים ותסתכל על המהלכים המבולבלים עד כה של ארה"ב, נאט"ו והאיחוד האירופי, המשבר האוקראיני אמור לגרום לנו לחשוב ברצינות על הצורך הבלתי נתפס כעת באוטונומיה אסטרטגית אירופאית אמיתית ואמינה, לפחות בכל הנוגע לבעיות במדינה. "עולם ישן" וב"הים התיכון הרחב".
כלומר, במקרה הספציפי, עלהצורך באירופה המסוגלת לשרטט קו פוליטי משלה לאוקראינה, מעבר להוטו הצלב של מוסקבה וושינגטון. בינתיים אנחנו לא רואים את זה באופק.
צילום: קרמלין / נאט"ו / הבית הלבן
