סין ואיי שלמה חתמו באפריל על הסכם ביטחוני שבמקרה של איום על הסדר החברתי של האיים עצמם, קובע שסין יכולה לשלוח חיילים, בעוד שהאפשרות שבייג'ין תוכל לבנות שם בסיס צבאי לא מוזכרת במפורש. .
איי שלמה הם מדינת איים בדרום האוקיינוס השקט, מצפון-מזרח לאוסטרליה. ההסכם מהווה עוד חלק מהאתגר בין ההגמון הנוכחי, ארצות הברית והמעצמה השואפת להתמודד על עליונות, סין, אך במקביל ממנף את הדינמיקה הפנימית של המדינה המלנזית הקטנה.
ההסכם רק מאשר מחדש את אופי והיקף העימות המתמשך. תחרות דרמטית, משום שהיא כרוכה במדינות שברחבתן הגיאו-דמוגרפית המינימלית, נמצאות כל הזמן בסיכון לכשל כלכלי או אפילו להיעלמות עקב העלייה במפלס האוקיינוסים, שעלולה להטביע אותם. קטנות שמתורגמת לחוסר עקביות גיאופוליטית, שמתנגשת באופן טרגי עם הענקיות של המתמודדים על הכוח העולמי.
יחד עם זאת, האתגר הזה חושף את אופיו העצום, שכן הוא נאלץ לשחק את עצמו אפילו וממש על סלעים קטנים באוקיינוס ובסופו של דבר חושף בפנינו את התחרות המוחלטת והאמיתית שלו על הבכורה, בדיוק בגלל שהוא משוחק על המים, מסמיך שבהיסטוריה השליטה היא מוחלטת רק אם היא תלסוקרטית.
ההסכם כולל אפוא מספר רבדים. בהתחשב במיקומם הגיאוגרפי של השלמה, אי אפשר שלא לראות כיצד הם נמצאים מעבר לשרשרת הראשונה של איים גדולים שעליהם מסתובבת ארצות הברית כדי להכיל את עלייתה של סין. מצור, שמונע ממנה לצאת לים, או לנסות לעלות לשלטון. מעל לכל, השלמה נמצאים מעבר לאי אחד במיוחד, טייוואן, שסין אינה בבעלותו ובאותו הזמן היא מחשיבה את עצמו ככזה והכרחי שכן הוא מהווה שער לאוקיינוס השקט, ובכך שובר את הבלימה האמריקאית. עבור בייג'ינג, גיבוש הסכם מסוג זה פירושו להראות את עצמה מסוגלת לעקוף את המצור, אך בד בבד מדגיש את קיומו ולכן את חוסר היכולת לשבור אותו. סוג זה של הסכם הוא אם כן גיחה, אולי כדי להפוך לקרש קפיצה עתידי לעבר שיאי הכוח.
חלק בלתי נפרד מהמאבק על החזרת האי ליבשת סין הוא מניעת הכרה רשמית בו על ידי מדינות אחרות. לאחר מכן מתברר שאיי שלמה כבר ניתקו רשמית את היחסים עם טייוואן בשנת 2019. נראה כי הסכם הביטחון של 2022 הוא תוצאה של תהליך, אשר עם זאת אינו מרפא את הסתירות האמורות ולא את אלו המקומיים למהדרין של הארכיפלג.
בני הזוג שלמה היו עצמאיים מאז 1978 וב-1983 מכירים רשמית בטייוואן. כאן יש לציין בשגגה, שאם הקרב על סין יעבור דרך הבידוד הדיפלומטי של טייוואן, הקרב בטאיפיי הוא מקביל ומנוגד, מה שמקשר בין זכותה לשרוד למספר הגדול ביותר האפשרי של הודאות בקיומה. כיום חל עקרון קיומה של סין אחת ולכן מי שמכיר בבייג'ינג אינו מכיר בטאיפיי ולהיפך. קיום יחסים עם טייוואן פירושו מאז 83 זרם של השקעות שמטרתן הן לפיתוח והן לשמן כוח באמצעות שוחד שהפך השפעה למינוף גיאופוליטי. עם זאת, השלמה, כמו רבים כל כך מארכיפלג האוקיינוס השקט העצמאי, אינם אומות במובן המערבי של המונח, אלא הם סכומים של יחידות חברתיות, מוגבלות לכל היותר לאיים בודדים. כל השפעה אפקטיבית, בין אם סינית או טייוואנית, חייבת לקחת זאת בחשבון. במיוחד יש להדגיש בשלמה את המתח העיקש בין תושבי האי גוואדלקנל, בו שוכנת הבירה הוניארה, לבין תושבי האי מלאיטה, המאוכלסים ביותר, שמלכתחילה היגרו ורכשו. עמדות בגואדלקנל.
הסיוע של טייוואן למאליטה עדיין מובנה מאוד. במקביל, סין התגוררה בבירה. אופיו של הסיוע הסיני הוא למעשה מלכודת חובות, שמטרתה התרחבות גיאופוליטית. הסיוע של הדרקון אינו מכוון לפיתוח כלכלות מקומיות, אלא לייבא אליהן חומרי גלם, כוח עבודה וחברות משלהם. אחד הוקם מיד צ'יינה טאון וחברות סיניות רכשו כמעט את כל הפעילויות הכלכליות של האי, והדיחו את המאליטים ולכן את כוחה של טייוואן. כך גם טייוואן וגם סין טיפחו שברים חברתיים מקומיים. בארכיפלג היו המהומות התכופות בין מושאי הסכסוך השונים דווקא התקפת המליטים נגד הסינים בבירה.
בשנת 2006, לרגל הבחירות למחוקקים, ההתקפה על צ'יינה טאון של הוניארה הגיע לאחר ידיעות על הצבעה מזויפת של סין. המתקפה הזו שוחזרה בדיוק כתגובה להתמוטטות היחסים הרשמיים עם טייוואן ב-2019 והפתיחה בבייג'ינג. באותו רגע קיבל מושל מלאיטה, דניאל סוידאני, את ההחלטה לאסור את החברות הסיניות. לא רק הכלכלה מתנגדת למלאיטים, יש גם את המסורות הדמוקרטיות והנוצריות שלהם, שאינן סובלות את העמדה הדכאונית הסינית (ראה הונג קונג, מיעוט נוצרי וכו'...).
הקש ששבר את גב הגמל ב-2019 היה ההקצאה למשחקי שלמות האוקיינוס השקט של 2023, שבגינם הודיעה טייוואן כי היא מוכנה לספק הלוואה של 40 מיליון דולר לבניית אצטדיון, אך בייג'ינג הציעה חצי מיליארד וכמו מתנה הבנייה של אותו. בתמורה, הוא השיג את ביטולה של טייוואן...
בדצמבר אשתקד, הפגנות חדשות בבירה תמיד היו נושאות ההאשמות על שוחד סיני לראש הממשלה סוגבארה והתקפה על הסינים בבירה. מסקירה ראשונה זו ניתן לראות כיצד לא טייוואן וסין פועלות במדינות אלו כדי לפתור את הבעיות שלהן, אלא כדי לנצל אותן בפרויקטים הגיאופוליטיים שלהן. לא במקרה טייוואן ניסתה לעורר משאל עם לעצמאות במלאיטה וארצות הברית הציעה להעניק סיוע כלכלי למלאיטים, בניגוד למה שסין מציעה למדינה המרכזית.
הדינמיקה, לעומת זאת, מורכבת עוד יותר. בניתוח התמונה הרחבה יותר, דיברנו על שליטה אמריקאית, שמתבטאת באמצעות בלימה אנטי-סינית, באמצעות מעצמות מקומיות. האתגר של בייג'ינג אינו אפוא במגע פיזי-גיאוגרפי ישירות עם ארצות הברית, אלא נאלץ לערער בעיקר את בעלות בריתה באזור. במובן זה, ההסכם עם השלמה, מצפון-מזרח לאוסטרליה, בעלת ברית של וושינגטון, מכוון בדיוק לפגיעה באזור ביטחוני אסטרטגי אוסטרלי, בניסיון להצטלב בין הנתיבים המחברים אותו לארצות הברית.
באופן מסורתי, אוסטרליה מפעילה את השפעתה על מדינות האיים העצמאיות הקטנות של "ה" הסמוך לאוקיינוס השקט, לא כל כך עם דומיננטיות צבאית, כמו עם האינטרס להרחיק את משחק המעצמות הגדולות ממנה, וליצור מעין אי אוקיינוס ניטרלי. כרית. ההסכם המדובר אינו הראשון, מזה זמן מה סין מצליחה לחדור לרביע הזה ול"נייטרליות" האוסטרלית שלו, ועד עכשיו, בין הארכיפלגים השונים, רק ארבעה מכירים בטייוואן.
מסיבה זו, הקו הקלאסי של אי-התערבות או התערבות "קלה" של אוסטרליה בקווי הרוחב הללו הפך לאסרטיבי יותר. קמברה, למשל, מימנה יחד עם ארה"ב משאל עם לעצמאות לאותו חלק של איי שלמה, האי בוגנוויל, השייך לפפואה גינאה החדשה, שבו הניצחון של yes והסכמי ההפרדה בעיצומה אפשרו לא לכלול תמיכה סינית מקבילה המוצעת לעצמאות זו ולשחק אותה על ידי אוסטרליה כדי להפעיל לחץ על שאר איי שלמה (ועל פפואה גינאה החדשה עצמה). שוב המשחק הגיאופוליטי מתרחש בקו של פצעים קיימים.
למרות מה שנאמר עד כה, אוסטרליה התערבה היסטורית בתמיכה בממשלה בשלמה נגד עודף התסיסה המליטה, דבר העומד בסתירה לכאורה לעמדה האנטי-סינית. כאן תקף העיקרון שהדינמיקה המקומית של מעצמות בינוניות וגדולות נחשבת רק כפונקציה של ההתאמות שלהן, והיציבות שווה יותר מההיפך שלה, קודם כל כי זה ידרוש התערבויות יקרות, ואז בגלל כל משקל שפלג עוין עשוי. נניח, האם זה מספיק כדי לאזן אותו עם שלילי, במקום להתחייב לשליטה מוחלטת, כאשר הניצחון הסופי ייערך על הצלחה גדולה של הבלימה האמריקנית או על הפסקה גדולה איתה, עם מהלכים גדולים בין מעצמות גדולות , ולא מדמם ל"סלעים" קטנים.
בהסתכלות נוספת, אנו רואים שהסכם שלמה עם סין נערך לאחר החתימה על האוקוס, ההסכם שמאז ספטמבר 2021 מחייב את אוסטרליה לארצות הברית ולבריטניה, באמצעות אספקה של צוללות גרעיניות. (באנטי-סינית. פוּנקצִיָה). לכן פעולה ותגובה קלאסית בין אימפריות בתנועה.
זמן קצר לאחר עסקת בייג'ין-הוניארה, נמשך משחק השחמט. ב-26 באפריל ברמשטיין, גרמניה, קבוצה של מדינות שחרגה הרבה מעבר לאלו של נאט"ו והייתה מעורבת גם במעצמות בעלות הברית העיקריות של ארצות הברית באוקיינוס השקט (יפן, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום קוריאה) חזרה על הגינוי והמחויבות שלהן נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה. פגישה שככל הנראה לא קשורה להסכם הבודד של האיים והבלימה נגד הדרקון, אבל מפסיקה להיות כזו אם מנתחים שבמקביל רוסיה היא מדינה דו-יבשתית, המשקיפה על הצפון-פסיפיק ושגם כאן "מטפחת" שימושית מתחים כדי לאבק אותם במידת הצורך. למעשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה, מוסקבה כבשה את איי קוריל (לשעבר יפן) ויפן ב-22 באפריל, כלומר מיד לאחר המהלך הסיני ורגע לפני רמשטיין, דואגת לראשונה מאז 1945 להכריז שהם כבושים רשמית כל כך בלתי חוקיים. הנה אם כן, המשחק מול רוסיה מתרחב לבעלת הברית האמריקאית הראשית באוקיינוס השקט, שם מתרחש האתגר המקסימלי. ברור שהיריבה העיקרית של יפן היא לא רוסיה, זו סין, אבל היא מגויסת נגד רוסיה, כדי להשיג תמורה מול בייג'ינג.
לאישור הקשר הזה, יש לציין כי ב-28 באפריל מתקיים ביפן טיול של קנצלרית גרמניה שולץ (של גרמניה חימוש מחדש!), אך לראשונה מבלי לנצל את הביקור גם בסין, שבאופן מסורתי קנצלרית. במקום זאת עשה מרקל, לבסוף הגיע ב-4 במאי, לפגישה בין ראש ממשלת איטליה מריו דראגי ופומיו קישידה, ראש ממשלת יפן, ברומא. אז שלושת המפסידים העיקריים של מלחמת העולם השנייה התכוונו לביקורי גומלין קרובים ושלושתם היו מעורבים (יותר בחוסר רצון מאשר ברצון) בתחרות הכפולה של הדומינוס שלהם.
לפיכך נראה ברור כיצד אימפריה אמריקאית אחת, המשתרעת מאירופה ועד האוקיינוס השקט, סוגרת שורות מול שתי המעצמות העולות והיורדות, סין ורוסיה, בהגנה על היררכיית הכוח שיצרה.
ביצוע המבחן השרירי הזה בין אימפריות נועד למחוץ מציאויות מינימליות עוד יותר כמו השלמה, מבלי שיוכלו לראות את בעיותיהם נפתרות על ידי אותם ענקים, שכבר משתמשים בהם לקרב העליון.
תמונה: מפות גוגל
