הפוליטיקה והאפשרויות הגרמניות עמדו כמובן במרכז הניתוחים בזמן פרוץ הסכסוך הרוסי-אוקראיני, שאננות ומגמתיות במידה רבה מכיוון שמעט נראו ונדונו בנושא: מה יכלו גרמניה וארצות הברית, השחקנים הראשיים והפוגעים החופשיים, לעשות כדי לרסן את פוטין, ובאילו ויתורים בלתי נמנעים, בהינתן חוסר המוצקות והרצון להילחם?
אם נניח בצד, לרגע שני, את הניתוח על ארצות הברית, ובפרט את האבסורד, האלתור ובוודאי לא האינטרסים הקולקטיביים של ממשל ביידן, אנו מגבילים את עצמנו למסגר את הפעולה הצבאית לאור התרחיש הכלכלי / ההגמוני / אסטרטגיות שפורטו לעיל.
הפעולה הצבאית ניצחה, עקב היעדר משא ומתן ומעצורים כלכליים/דיפלומטיים, על ידי שני החובטים החופשיים, ארה"ב וגרמניה, וכן על ידי רוסיה שהאמינה שהיא על החבלים.
ארצות הברית, בשל השכיחות הנצחית של פוליטיקה פנימית כאשר הממשל חלש, בהחלט אפשרה לאופציה הצבאית לנצח אם לא תופח, אולי בהנחה שיהיו לה השפעות מוגבלות מבחינה גיאוגרפית ובוודאי בהתחשב במרחקים הכרוכים בצד אחד, היא לא תהיה נגעו בהם, ומצד שני זה היה מעדיף אותם, הן כדימוי והן כיחסים טרנס-אטלנטיים.
תגובת נאט"ו והחייאתה (שבדיעבד כולן טוענות שהיא שלהן) לא נלקחו בחשבון, לא מצד זה או אחר.
העקורה ביותר הייתה והיא גרמניה, שנקלעה בין היתר ברגע קשה של מעבר.
מה התפקיד שלך, מה האינטרסים שלך, החל מהיחסים עם רוסיה?
שאלה קשה שתשובתה מניחה את סיומו של עידן מרקל, עידן שהוא חלק מהסיבות למשברים ולקונפליקט הנוכחיים.
באומץ לב (או אולי מתוך עדכניות פוליטית עוד לפני פרגמטיות) אולף שולץ, בעקבות מלחמת התוקפנות של ולדימיר פוטין, הטיל על הרוחות שנים של זהירות, חוסר רצון ועמימות נוחה במדיניות החוץ, בדיוק כשלפתע ספק אוחז בכפר. .
האם לא היה כל זהב שכמו נוצץ בשש עשרה שנותיה של הקנצלרית הנצחית והחלטותיה החד-צדדיות?
אפילו הקונפורמיסטים ביותר, בבית הגרמני, מתחילים לשאול את עצמם האם האחריות לשינוי שלילי במהלך ההיסטוריה האירופית מוטלת רק על פוטין, קריאה בעיצומה הנוגעת גם למרקל, עבודתה ושלו. מורשת (ובוודאי לא משאיר את ביידן ללא פגע, אם כי נושא לדיון אחר).
לפני זה נגע (וזה היה) קבוצה קטנה של ספקנים נגד המגמה (דווקא אלה שהיו והינם פרו-אירופיים בצורה עמוקה ולא יורו-סקפטיים), אבל היום אפילו הגרמנים מסתכלים סביב, תוהים אם אולי משהו לא בסדר בסיפורה של אנגלה מרקל קידום מכירות, כשומר חסר מעצורים של "הגרמניה".
המשבר האוקראיני היה התעוררות קשה עבור גרמניה, אך גם קו פרשת מים חד שממנו אנו מתחילים להציץ בצדדים האפלים של כל מה שייצג את משך הזמן המופרז של עידן של כוח בלתי נשלט: תלות באנרגיה. , היציאה הנמהרת מאנרגיה אטומית, תקציב ביטחון זעום, ריבונות אירופית, אפילו המגיפה.
בחירות ושיפוטים שלא עמדו אפילו בנשימה הראשונה של הרוח, שלא לדבר על הזמן.
אפשר לומר שרוח רפאים מסתובבת ברחבי גרמניה, מביכה את הממשלה הנוכחית, ואולי מאלצת אותה לעשות יותר בחירות (ובאמת) פרו-אירופיות אם היא רוצה לשמור על המרחק המסורתי ולהבדיל מחיבוק הכוכבים והפסים.
אין ספק שעלינו לחזור לתקדימים, להתניות, החל בחוקה גרמנית שנוצרה בצורה מענישה כדי לגרש את ההתפשטות הגרמנית ואת הטעויות / זוועות של דיקטטורה, עם תכתיבים שמגבילים רשמית את השימוש ב-FFAA ומטילים איסור על שליחת נשק בשום אופן לא למדינות המעורבות בסכסוך.
יש להציב את המהלך הכפול של אולף שולץ בהקשר הפורמלי המגביל הזה, בניסיון להבין את משמעותו.
לצעד הראשון, האם אישור ההקצאה יוצאת הדופן ושמירה על חלקם של 2% מהתקציב הפדרלי הוא באמת מהפך כה חשוב? האם זה יהיה סימפטום של מודעות חדשה?
המהלך הראשון הוא התחייבות ישנה שממשלת גרמניה (כמו אחרים, כולל זו האיטלקית) מעולם לא כיבדה, וזו כנראה גם ההכרה בניצול לרעה של אחרון התקציב הדל לביטחון ובדעיכה הכמותית והכמותית. איכות ה- FFAAs הגרמניים, עם ה- Bundeswher לפחות.
התעוררות, תזכורת פתאומית לפוליטיקה מהשינה הארוכה לקראת ההגנה שבה כולם רגועים כל כך הרבה זמן, עם משלחות לא ראויות ושתיקת המומחים.
המהלך השני, שהופך אותו לשקלל כהפרה בלתי ניתנת לעיכול וכואבת של החוקה, הוא מסר שובה לב לא לנאט"ו ולאירופאים אלא לאמריקאים, של התאמה למדיניות הצבאית של ארה"ב כדי לשמור על מעין ראשוניות וזכות על פני אחרים לטובת אחרים. של גרמניה בעלות ברית; בעצם זה משחק של שלושת הטאבלטים, תכסיס חכם: הנשק יישלח לא ישירות, אלא לפי החוקה הנוכחית, למדינה שלישית (הולנד או פולין או אולי אסטוניה, אם היא תסכים לחשוף את עצמה) ומכאן לאוקראינה .
עבודה נקייה, עבודה מלוכלכת וסיכונים ל"מתווכים" חולפים
אין שינוי, עד לנקודה זו, אכן אפילו אישור שלילי למדיניות גרמנית שאינה מסוגלת לרצות ולהיות מסוגלת לבחור במידה נאותה לתפקיד שהיא מתיימרת לקיים.
כמו במקרה של סחר במימון, מדובר במקסום העובדות המעטות, לא לשלם את העלויות, אולי לקצור את הפירות של שיקום ומיקום מחדש ברגע השלום.
משחק נוח, ונתמך במיידיות (שיתוף של ריקנות, חולשות ואחריות) על ידי הממשל האמריקאי הנוכחי, שצריך להפגין אמינות ותפקיד הגמוני לקהל הבוחרים שלו: משחק בין שני מקורבים, אבל הוא יחזיק רק עד לנקודה מסוימת.
אישור נוסף לכך שגרמניה אינה רוצה לבטל את חוסר המעש שלה (הגובל באופורטוניזם) הוא אותו נאום שבו מכריזים על שליחת נשק, כלומר התגובה הבלתי נמנעת והחובה ל"איום של כל הסדר שלנו לאחר המלחמה".
משלוח נשק שנרשם, לפחות באופן רשמי (אך עם משמעויות נוספות שנראה בהמשך), בהקשר של שימור הקיים ויחסי הכוחות היחסיים.
ההדגשה של הסדר הקיים הוא מסר שהגרמנים שולחים לוושינגטון, שכן הצו המדובר הוא של שליטה אמריקאית באירופה, שאושרה על ידי הניצחון ב-1945 ונועדה לחסל כל תחיית הכוח הגרמני ביבשת (כפי וכן להסיר את מוסקבה עם תחילת המלחמה הקרה).
משחק עדין, שבורח מדעת הקהל ומעיתונאות אקטואליה, מורכב גם ממסרים רוחביים, שאחד מהם הוא המוטיבציה וההמשכיות של הציר הצרפתי-גרמני (מועיל גם להנהגה דה פקטו ולווטו של האיחוד האירופי).
כשהיה זה מתאים, ונוח לפוליטיקה של הרגע, גרמניה לא היססה להשתתף במשימות צבאיות (לא מעט בסאהל) אבל נוח להציג ולעמוד על כך שכל מעשה או תרומה שנדרש מגרמניה היא ב. סתירה לחוקתה, שנותנת תמיד לממשלת גרמניה מרחב תמרון ושיקול דעת ביחסים עם בעלי ברית ושותפים: הכל נעשה לא רק על ידי הצבעה על אופיו הבלתי מזיק, אלא אפילו הצגתו כהגנה על הסטטוס קוו, אפילו של כניעה ל כללים לא הוגנים שעדיין מכבידים על גרמניה, מדינה שפועלת אפוא רק "למען שמירה על הסדר הקבוע"... פרשנות נוחה שעלתה אף על ידי יפן, שעל פי הסכם השלום הוענשה אפילו יותר מגרמניה.
משחק עדין שגרמניה שיחקה בעקביות מאז הולדת האיחוד האירופי: ביטוי לכך הוא מה שנקרא ציר פרנקו-גרמני.
כפי שאנליסטים אחרים ציינו באופן ראוי, מדובר רק בחילופי דברים, כמעט של פוליטיקה נמוכה, עם יתרונות ובולטות גיאופוליטית רחבה לצרפת, מדינה "מנצחת", חברה קבועה בפורמה שהתעוררה לאחר ה-GM השני ועם חוקי ליאונין: צרפת, שתמיד מחפשת אחר הוד וההכרה בה, השיגה בזכות גרמניה את המשקל ואת כוח המיקוח שלא יהיה לה; גרמניה, לעומת זאת, שאינה מסוגלת בהקשר שלאחר המלחמה לקבל מנהיגות מוכרת, חוששת מתגובות אם היא תנוע לבדה, משיגה מהציר הזה הכרה בפעולות ובאינטרסים האירופיים, לא רק הגרמניים, עמדה שלעתים קרובות מזכיר את זה של הכריש ודג הטייס, וכלי שנעשה בו שימוש לרעה, במיוחד בעבר, כדי לתת לגיטימציה למהלך של כל אחד.
ההתייחסות המי יודע כמה לציר הצרפתי-גרמני, עם העכשוויות של ההכרזות לרגל המשבר האוקראיני, היא מסר דו-משמעי לארצות הברית, ולצרכים המחמירים ולכן המתירניים של ביידן, אבל דווקא העמימות שלו היא הכרה כלפי וושינגטון בהיעדר אוטונומיה אמיתית, ומעל לכל בכך שאין להם שאיפות בהקשר זה.
פתיחת סוגריים, ככל שיהיה צורך, מבחינת אי בהירות, אפילו צרפת, בתמונה שהוצגה זה עתה, אינה נקייה מצורות או תחומי עניין
צרפת היא בין המדינות שיש להן הכי פחות סיכוי לפעול בסכסוך האוקראיני הזה, ולכן יש לה כל אינטרס להפוך את הסיוע הגרמני לאירופי רשמי, ובו בזמן למנוע מגרמניה לרשום את התמיכה שנותנות מדינות מחוברות אחרות למערכת הגרמנית. .
מעבר נוח וזמינות עבור ארה"ב, להגביל את המשקל הגרמני, אשר מחזירים את העזרה המתקבלת מצרפת בסולידריות המשמשת להדגים כי תחיית הכוח הגרמני הקשור לזו הרוסית אינה אפשרית אם לא בלתי אפשרית.
הבטחה - שתורגמה למונחים ליניאריים יכולה להיות מוגדרת כ"השתתפות בשליטה אמריקאית על המבנים הנוכחיים אך גם על גרמניה" - שבדרך זו מורחבת למדינות ה"קטנות" של מרכז אירופה, אלו שעברו יחדיו לאחרונה. עשרות שנים לגרמניה (ושום דבר אחר שהם לא יכלו לעשות).
הבטחה של ארה"ב לאלטרנטיבה להשתתפותם (כניעה) לספירה גרמנית המתחדשת, לאחר אותו ציר גרמני-רוסי שנראה כאילו נמוג כעת.
להיסטוריה ולפחדים יש מחזוריות, הם חוזרים על עצמם אחרי שמונים שנה שנראה כאילו הפיצו מעטה של שלום על אירופה (שגדלה אולי מהר מדי בהיבט הכלכלי ומעט מדי בהיבט הפוליטי: כלי הנשק של העבר, של פיצול מקוטע. אירופה, ערך הכסף בעשורים האחרונים של שגשוג כביכול, צל הנשק היום... תחום ההשפעה מחר?
מה החששות של היום, חזקים במדינות קטנות, קיצוניים במדינות הגוש הסובייטי לשעבר, פולין מלכתחילה?
החשש העיקרי הנתפס כרגע הוא רוסיה, אבל כדי להיות בטוח שהאיחוד חייב להיות חזק ומוצק, יש צורך בבהירות, וכולם, ארה"ב ומדינות אירופה השכנות, לא רק רוצים נאט"ו חזק יותר ובעיקר זריז יותר ויותר. דינמי, אבל הם גם רוצים לדחוף את גרמניה להגדיר את עצמה, עד כדי הצורך להתמודד עם רוסיה.
להיפך, שולץ, בגינוי חוזר ונשנה של ההתערבות נגד אוקראינה, חזר והדגיש לא פעם שזו המלחמה של פוטין, לא הרוסים, נגד קייב.
איך לומר ... האם בלעדיו גרמניה תמשיך להתקרב לרוסיה?
זו בהחלט לא סיבה להרגיע
לא נאט"ו ולא האיחוד האירופי מוטלים בספק, אלא התנהגותו של אחד הגורמים והשחקנים העיקריים, והמשקל שניתן לו (או לוקחים על עצמם) על ידי שותפים חלשים ומחויבים אחרת ובאופן אחר תלויים מדי. מיחסים בילטרליים.
על ידי בקשת בהירות, דחיפה של שתי המדינות להתנגשות לאחר עשרות שנים של שאננות מסוכנת (וסימפטיות מרקל - פוטין), מועדפת שליטה אמריקאית שהיא מטבעה אנטי-גרמנית, ולכן מתפקדת למדינות הגבול.
בשיקול אחרון, אם הגענו, גם דרך הסכסוך באוקראינה, להגדרה מחודשת מסוימת, יציבה, משותפת ומוכרת של גבולות רוסיה במזרח אירופה, שמרגיעה בדרך כלשהי את חוסר הביטחון האסטרטגי של מוסקבה, ובכך היינו עושים. גם לגבש את החברות הגרמנית במחנה האמריקאי, לשחוק את יחסיה עם רוסיה, וושינגטון, בתהליך האתגר האמיתי עם סין, שיהיה כבד יותר ויותר, יהיה יתרון נוסף במשחק המכריע של העתיד.
ארצות הברית אולי כבר משיגה תוצאות על ידי מתן פער רוסי-גרמני, שהורחב באופן מועיל, והכל ייראה במקום זאת על עתיד הגבולות עם רוסיה.
לעומת זאת, להגשה הגרמנית החוזרת יש מחיר שהאמריקאים יעלו בעתיד, גם להתחייבויות הגרמניות והאיחוד האירופי בלוח השחמט העולמי.
הגנה אירופאית משותפת?
כרגע שאיפה ערכית שאין לה אבהות אלא בעצם אם מעוניינת, צרפת, עם גרמניה בהכרח בגרירה, אבל הגנה אירופאית משותפת אין לזה משמעות ללא איחוד פוליטי ולא רק כלכלי (האיחוד האירופי).
רק תעתועים אם לא יימצאו אבות מייסדים חדשים, וקיים סיכון להישאר שוב תחת המטרייה המגוננת של ארה"ב, משתנה, לפעמים מוצק, כופה ומותנה, לעתים קרובות מדי מתנודדים ובהתנתקות...
ג'אן קרלו פודיגה (CESMAR)
צילום: בונדסוור
