המעצר האחרון של מוחמד עבדיני נג'פבאדי בנמל התעופה מלפנסה ומעצרו של העיתונאי האיטלקי ססיליה סאלה באיראן מעלים שאלות לגבי קשר הגומלין סביר בין שני האירועים, המוכנסים למסגרת גיאופוליטית מורכבת. הדינמיקה של אירועים אלה מעלה הרהורים על האיזון הבלתי יציב בין צדק בינלאומי, דיפלומטיה ואסטרטגיות פוליטיות.
מוחמד עבדיני נג'פבאדי, אזרח איראני בן 38, נחסם במלפנסה ב-16 בדצמבר לבקשת המשפט האמריקני. הואשם בייצוא בלתי חוקי של רכיבים אלקטרוניים מארצות הברית לאיראן, תוך הפרה של חוקי הסנקציות, עבדיני גם סיפק לכאורה תמיכה חומרית ל- חיל משמרות המהפכה האסלאמיתארגון שנחשב לטרוריסט על ידי ארה"ב. כתב אישום זה כולל קשרים לכאורה למתקפת המל"ט שגרמה ל מותם של שלושה חיילים אמריקאים בירדן.
המעצר מהווה צעד משמעותי באסטרטגיית ארה"ב להתמודדות עם פעילות צבאית וטכנולוגית איראנית. המרכיב הגיאופוליטי עולה בבירור: איראן נמצאת כל הזמן בלחץ על תוכנית הגרעין שלה ותפקידה מערער היציבות באזור המזרח התיכון.
ימים ספורים לאחר מעצרו של עבדיני, נעצרה באיראן ססיליה סאלה, עיתונאית איטלקית הידועה בחקירותיה על סכסוכים עולמיים, והועברה לכלא אווין, המפורסמת למרבה הצער בזכות היחס שלה לאסירים פוליטיים. צירוף המקרים הזמני בין שני האירועים מעורר חשדות לגיטימיים לקשר סיבתי אפשרי. זו לא הפעם הראשונה שבה טהראן משתמשת באזרחים זרים כמשכונים בהקשר של יחסיה הדיפלומטיים.
למרות שהרשויות האיטלקיות הדגישו אתהיעדר קשרים רשמיים בין שני הפרקים, הם לא יכלו אחרת, ההקשר הגיאופוליטי הופך את ההשערה שטהרן משתמשת במקרה של סלה להגיונית מכשיר להפעיל לחץ על איטליה ובעקיפין על ארצות הברית.
בהקשר זה, איראן מבקשת לבסס את תפקידה כשחקן שאינו נכנע ללחץ המערבי, תוך שימוש בטקטיקות שכבר נצפו בעבר. האישומים נגד עבדיני מהווים איום ישיר על היכולות הטכנולוגיות של איראן, ולכן מעצרו עלול להיתפס על ידי טהראן כפעולת איבה לא רק על ידי ארה"ב, אלא גם על ידי איטליה.
איטליה מוצאת את עצמה במצב עדין. מצד אחד, עליה לכבד את ההתחייבויות הנובעות משיתוף הפעולה הבינלאומי עם ארצות הברית; מצד שני, עליה לנהל את ההשלכות של שיתוף הפעולה הזה על היחסים הבילטרליים עם איראן. המקרה של סלה, שאחריו בשיקול דעת מירב על ידי הפרנסינה, מהווה אתגר מכריע לדיפלומטיה האיטלקית.
מדיניות בני הערובה אינה נוהג חדש, מקרים דומים התרחשו בעבר. בשנת 2022, בלוגר הנסיעות אלסיה פיפרנו היא הוחזקה למעלה מחודש באיראן, ככל הנראה כתגובה עקיפה ללחץ בינלאומי. עוד קודם לכן, המקרה של האזרח הבריטי-איראני Nazanin Zaghari-Ratcliffe הדגיש כיצד טהראן משתמשת לעתים קרובות במעצרים כאלה ככלי משא ומתן, וקושרת את שחרור העצורים לדרישות ספציפיות, כגון הסרת סנקציות או שחרור נכסים מוקפאים.
בשנים האחרונות, כמה מדינות מערביות התמודדו עם מצבים דומים. בשנת 2019, איראן נעצרה מייקל וייט, יוצא חיל הים האמריקני, משתמש בו ככלי משא ומתן כדי להשיג ויתורים מארצות הברית. גם במקרה זה, השחרור התרחש רק לאחר משא ומתן אינטנסיבי.
באופן דומה, סין אימצה אסטרטגיות דומות, כמו במקרה של מעצר של שני אזרחים קנדיים, מיכאל קובריג e מייקל ספאבור, בתגובה למעצר של מנג וונג'ואו, מנהל Huawei, בקנדה לבקשת ארה"ב.
עבור איטליה, זוהי שדה מבחן להפגין את יכולתה הדיפלומטית ואת מחויבותה להגנה על זכויות אדם, מבלי להתפשר על תפקידה האסטרטגי בזירה העולמית, באקלים של מתחים גוברים המאפיין את היחסים הבינלאומיים.
הנזק הכלכלי הנובע מהמתיחות עם איראן
האמברגו והסנקציות נגד איראן הסבו נזק משמעותי לכלכלה האיטלקית, והדגישו את מורכבות היחסים הבילטרליים. בִּפְרָט:
- סחר דו צדדי יורד - מגזרים כמו מכונות, כימיקלים ומוצרי צריכה סבלו מקריסה בייצוא, מ-1,7 מיליארד יורו ב-2017 לערכים נמוכים משמעותית בשנים שלאחר מכן.
- מגזר האנרגיה - איטליה, פעם יבואנית גדולה של נפט איראני, נאלצה לחפש ספקים חלופיים בעלויות גבוהות יותר.
- הפרעות בפרויקטים תעשייתיים ותשתיות - חברות איטלקיות גדולות, כמו ENI, נטשו השקעות משמעותיות במגזר הנפט האיראני. שיתופי פעולה בתחומי הרכב והרכבות הושעו גם כן.
- קשיים בנקאיים - הגבלות על עסקאות פיננסיות הפריעו לסחר, חסמו תשלומים ואשראי.
- השפעות על חברות קטנות ובינוניות - חברות איטלקיות קטנות ובינוניות, הפעילות במגזרים כמו אופנה, מזון חקלאי וריהוט, איבדו שוק חשוב וקולע.
הנזק הכלכלי הזה מחמיר עוד יותר את העמדה האיטלקית, שנאלצת לאזן בין לחץ מצד ארצות הברית לבין הצורך לשמור על אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים באזור מכריע כמו המזרח התיכון.