כאמור פעמים אינספור במהלך ניתוחים שנכתבו בעבר, דמוגרפיה מהווה את אחד מעמודי התווך הבסיסיים של כוחה של המדינה, ואכן, לאחר קריאה מדוקדקת, אנשים יופתעו לראות עד כמה הדינמיקה הדמוגרפית תרמה רבות לעיצוב ההיסטוריה של ציוויליזציה אנושית המעדיפה את עלייתם ונפילתם של ממלכות ואימפריות. בהקשר זה, דמוגרפיה ראויה לכבוד ולהכרה השווים לזו השמורה לדיסציפלינות אחרות כמו כלכלה או מדע צבאי.
בחנוכת סדרת הניתוחים החדשה ששמה שונה, במדויק, "דמוגרפיה ועוצמה" (שם ניתן לקרוא את ה "גם כצירוף וגם כגוף שלישי יחיד של הפועל), החלטתי להתחיל מאירוע שעדיין טרי לזכר הציבור הבינלאומי כדי להיות מסוגל לראות את עוצמת הדמוגרפיה בעבודה בהקשר של אחד הסכסוכים הקוצניים והקוצניים ביותר של התקופה העכשווית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני של היום מייצג את המשכו הטבעי של הסכסוך הערבי-ציוני שהחל בשנת 1881, בעקבות "הפוגרומים" האנטי-יהודים שהרעידו את האימפריה הרוסית באותה תקופה, הגלים הראשונים של "החלוצים הסוציאליסטים" (יהודים ילידי ארצות הברית). מזרח אירופה אידיאולוגית מאוד בגלל התפשטותם של רעיונות סוציאליסטים בקהילותיהם) החלה לזרום בהדרגה לאזור הגיאוגרפי הזה של המזרח התיכון בו תוקם מאוחר יותר מה שמכונה "פלסטין המנדטורית" תחת חסותה של האימפריה הבריטית בשנת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
סופה של האימפריה העות'מאנית וכיבוש ארצות המזרח התיכון על ידי האימפריות הבריטיות והצרפתיות, תמציתית עם האצת התקדמות ההגירה של יהודים מיבשת אירופה, עודדה גם מה שמכונה "הצהרת בלפור" משנת 1917 (צילום ) שמטרתו היה ליצור "בית לאומי יהודי" בדיוק באותו אזור אסטרטגי של המזרח התיכון על מנת לקבל הצדקה טובה יותר לשמור על האחיזה האימפריאלית הבריטית שם ללא הגבלת זמן.
במקור ניסחו הבריטים את "המנדט" המוצע שלהם באופן שכלל לא רק את האזור שמדרום לנהר ליטני, מזרחית וצפונית-מזרחית למדבר סיני ובין הים התיכון לירדן (מה שמכונה " פלסטינה הקטנה "), אלא גם ההרים סביב הכנרת ואזור מדברי עצום הממוקם מזרחית לנהר הירדן המשתרע לעבר מדבריות ערב הסעודית, סוריה ועירק השכנות. האזור שהתקבל, שנקרא גם "פלשתינה גדולה" בפופולרי וולגייט, הוחזר עד מהרה ל"אמירתה של טרנספורדן ", כיום" ממלכת ירדן ", כולל כל השטחים ממזרח לנהר הירדן, נשלט על ידי שושלת ההאשמית וב"פלסטינה המנדטורית "הכוללת את השטחים שממערב לירדן לים התיכון, ואילו הגבהים ממזרח לכנרת, המכונה גם" רמת הגולן ", הועברו לצרפת ששילבה אותם בתוכה". המנדט של סוריה ". עם זאת, הדימוי הגיאוגרפי של ישות פוליטית אחת שהקיפה את כל השטחים של "המנדט הבריטי" המקורי נותר חי מאוד בזיכרון הקולקטיבי, והמשיך להנפיש את חלומותיהם של החלק הקיצוני ביותר של מה שמכונה "הרוויזיוניסט". התנועה הציונית "שמקורה את הימין הישראלי המודרני ואת האליטה של מה שיהפוך לימים לעם הפלסטיני המודרני.
בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הדמוגרפיה מילאה תפקיד מהותי כבר מההתחלה. בשנת 1881, בתחילת גלי הנדידה הציונית, אוכלוסיית מה שתהפוך ל"פלסטין המנדטורית "הסתכמה בכ 462.000 תושבים, מתוכם 404.000 מוסלמים (בעיקר ערבים), 43.000 נוצרים (גם בעיקר ערבים, אך גם החשובים היו הארמנים התיישבו בשכונת ירושלים בה התיישבו באופן מסורתי) ואילו היהודים היו כ- 15.000 (שווה ל- 3,3% מכלל האוכלוסייה) מרוכזים במרכזי ירושלים, חברון, צפת וטבריה (ארבע מה שנקרא "ערי סנטה") של המסורת היהודית). בעשורים שלאחר מכן, הודות לשיעור הילודה והעלייה ההולכת וגוברת במימון התנועה הציונית, שינו את מאזן הכוחות באופן משמעותי כך שבשנת 1947, מתוך אוכלוסייה כוללת של 1.970.000 איש, המוסלמים היו 1.181.000, נוצרים 143.000 והיהודים. 630.000 (שווה ל- 32% מכלל האוכלוסייה); ב 66 שנים אחוז האוכלוסייה היהודית בהשוואה לאוכלוסיית השטח כמעט גדל פי עשרה!
ל"מלחמת ישראל הערבית הראשונה "בשנים 1948-49 היו השלכות מיידיות של הקמת מדינת ישראל, גירושם של למעלה מ- 700.000 פלסטינים, מוסלמים ונוצרים כאחד, משטח המדינה שזה עתה נולדה (מה שמכונה" נכבה ") והטלת רוב יהודי ברור בשטחי המדינה המוכרת בעולם (גבולות 1949-67). It is important to remember that the proclamation of the State of Israel (14 May 19489) was not followed by a proclamation of the "State of Palestine", and indeed, at the end of the hostilities, the territories of the former Mandatory Palestine remained בידי הכוחות הערביים (רצועת עזה והגדה המערבית) סופחו בהתאמה על ידי מצרים וירדן שניהלו אותם בכבדות באמצעות ממשלות צבא אמיתיות. חוויית השליטה הישירה המצרית והירדנית האטה אך לא עצרה את תהליך יצירת הזהות הלאומית הפלסטינית, אמנם צעירה ובלתי יציבה מזו היהודית-ישראלית, ואכן התמזגות מתקדמת של קהילות פלסטיניות לחזית אחת. הגדה המערבית והתפוצות הפליטות יהפכו בעשורים שלאחר מכן ארגונים פוליטיים וחמושים פלסטינים לשחקנים חשובים בנוף הפוליטי במזרח התיכון.
בצד הישראלי, בעוד האוכלוסייה היהודית הייתה מחויבת לגבש את הבכורה שלה הן בשיעור הילודה והן בקליטת הפזורות הנבדלות ביותר, אזרחי המדינה הלא-יהודים עמדו בפני דילמה: להשתלב או להתנגד הישות החדשה. גיאופוליטיקה? בניגוד למה שהוולגאטה הפופולרית והרבה עיתונות לא ישרה היו מוכנים להודות, על ידי התבוננות מדוקדקת בנתונים הדמוגרפיים והסטטיסטיקה החברתית, ברור שבתקופה שבין 1949 ל -1967 היו כל הקהילות שנמצאות בשטח ישראל. בהתכנסות למסלול משותף של פיתוח ואינטגרציה, בנוסף דגל על ידי מה שמכונה "הציונות הסוציאליסטית" שהייתה האידיאולוגיה הכמעט רשמית של המדינה באותה תקופה.
הדברים השתנו אז באופן דרמטי החל משנת 1967. באותה שנה השיגה ישראל ניצחון מדהים במה שמכונה "מלחמת ששת הימים" נגד הכוחות הערביים המאוחדים, ובמהלך הפעולות הצבאיות, כוחות ההגנה הישראליים (צה"ל).) הצליח לכבוש: הגליל העליון, הגולן, מזרח ירושלים, הגדה המערבית, רצועת עזה וכל חצי האי סיני (האחרון חזר מאוחר יותר למצרים לאחר הסכמי קמפ דיוויד ב -1978). תוצאה של אירועים אלה הייתה כי, שמונה עשרה שנים לאחר סיום "המלחמה הישראלית-ערבית הראשונה", האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת הן במדינת ישראל והן במה שמכונה "השטחים הפלסטיניים" (הגדה המערבית ורצועת עזה) כך הפך ל"מאוחד "וזה גם סימן את הרגע בו נקטע תהליך ההתכנסות המתקדם של מה שמכונה" ערביי ישראל "עם" יהודי ישראל ". הסיבות לסופו של תהליך זה היו שונות, אך העיקריות היו:
- הירידה הדרמטית, אם לא הסוף, של השקעות הציבור של מדינת ישראל באזורי ההתיישבות הערבית, שהפכו לחלק המדוכא ביותר מבחינה כלכלית-חברתית במדינה;
- חשיפת ערביי ישראל למציאות הכיבוש היומיומי של ה"שטחים "ותנאי המחיה של" אחיהם הפלסטינים ".
השילוב של גורמים אלה ואחרים הוביל, במשך למעלה מחמישים שנה, לניכור פרוגרסיבי של ערביי ישראל מהחברה היהודית, עד כדי כך שעל פי הנתונים שנאספו בשנת 2017 על ידי מחקר שערך סמי סמוחה, פרופסור בסוציולוגיה של אוניברסיטת חיפה, 16% מתושבי ישראל הערבים מזהים את עצמם כ"ערבים ישראלים ", 17% כ"ערבים פלסטינים" והנותרים 67% כ"פלסטינים החיים בישראל ".
שאלת היעדר חדירת החדשות בין הקהילות הלאומיות השונות נראית בולטת עוד יותר כאשר נוגעים בעצב העירום של נישואים מעורבים, למעשה נושא טאבו בכל המזרח התיכון. על פי נתונים שנאספו על ידי מרכז המחקר Pew, שעודכנו לשנת 2015, למעשה, 82% מהערבים המוסלמים יהיו לא נוחים אם ילדם יתחתן עם יהודי ואחוז זה עולה ל -88% בקרב הערבים הנוצרים. עם זאת, אחוזים אלה באים לידי ביטוי יותר בקרב יהודי ישראל, כאשר 89% מהם יראו בצורה גרועה על ילדם שמתחתן עם ערבי נוצרי וכ -97% יהיו נגד נישואין לערבי מוסלמי (עד 50% מהיהודים. ישראלים ישוו את הנישואין למוסלמי ל"מעשה בגידה נגד המדינה "!).
אלמנט נוסף שיכול לטווח הארוך להרעיל את היחסים בין הקהילות השונות הוא מה שמכונה "חוק הלאום", שאושר על ידי הכנסת בשנת 2018, אשר גם אישר דה יורה את העובדה שישראל היא מדינת העם היהודי למעשה. ביטול כל מרחב תמרון פוליטי עבור קהילות אחרות. מאז אישורו, חוק זה הותקף בחריפות במיוחד לא רק על ידי ערבים מוסלמים וערבים נוצרים, אלא גם על ידי בני קהילות קטין אחרות כמו צ'רקסים, ארמנים ובעיקר על ידי דרוזים. למרות שעל הנייר הם מסתכמים בפחות מ -2% מכלל אוכלוסיית המדינה היהודית, 5000 הצ'רקסים ו -143.000 הדרוזים ממלאים למעשה תפקיד חשוב מאוד הן בכוחות המזוינים והן ברמה הפוליטית מכיוון שהגברים של שתי הקהילות הם אזרחי המדינה היחידים. 'ישראל (מלבד היהודים) הייתה כפופה למשטר הגיוס החובה והתייחדה בכל סכסוך יחיד של ישראל, מיסודה ועד היום, ולעתים קרובות הוכיחה את עצמה כחשובה אפילו ברמה, כביכול, "תעמולה" בדבר ערכיה כ"מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה ". לאור האירועים הללו, אין זה מפתיע שחברי הקהילות הללו שנחשבו תמיד לנאמנים חוו את אישורו של "חוק הלאום" כדקירה אמיתית בגב.
Moving towards the conclusion, however, it is now time to ask ourselves: “what are the actual numerical relationships on the ground between the various communities living in the territories of Israel and“ Palestine ”?
בהתבונן בטבלאות הדמוגרפיות שהפיקו לאורך השנים ארנון סופר וסרחיו דלה פרגולה, ניתן לראות כי בכל השטח העובר מהים התיכון לנהר הירדן וכולל את רמת הגולן, המספר הכולל של הלא-יהודים היה הגיע עכשיו לזה של היהודים. האוכלוסייה היהודית הכוללת ב"ארץ ישראל "מסתכמת למעשה ב 7.250.000 נפשות (בהתחשב הן ב"יהודים טהורים" והן בקרובי משפחה לא יהודים בני משפחות יהודיות) אך מספר זה משווה כעת את סכום הפלסטינים החיים ב"שטחים ". "(עזה בתוספת הגדה המערבית) ושאינם יהודים החיים בישראל (ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, דרוזים, ארמנים, צ'רקסים, מהגרים מאפריקה וכו '...).
אם לא-יהודים ישראלים למרות העיתונות הרעה אליה הם נתונים, הם אינם מהווים למעשה איום קיומי על המדינה היהודית, בהתחשב בכך שעל פי כל התחזיות הדמוגרפיות הם לעולם לא יוכלו לחרוג מ- 25% מאוכלוסיית המדינה. דברים שהם משתנים באופן קיצוני כאשר הפלסטינים מ"השטחים "וה"פצצה הדמוגרפית" שהם מביאים כנדוניה נחשבים במשוואה. למרות ששיעור הפריון הכולל (TFR) של נשים יהודיות ישראליות הוא 3 ילדים לאישה (הגבוה ביותר שנמצא במדינות מפותחות), זה של נשים פלסטיניות הוא 3,6 ילדים לאישה.
משנת 1881 ואילך יכלו היהודים להשתמש ב"מילואים האנושיים "שהקימה התפוצות היהודית כאס בחור בצד שולחן המשחק הגיאו-פוליטי, אולם אפילו מאגר זה נראה כעת מותש, בהתחשב בכך ששתי הקהילות היהודיות היחידות היחידות. בעולם שהישראליות והאמריקאיות עדיין מציגות שיעורי צמיחה מתמשכים בזמן שכל האחרים נמצאים בהתכווצות דמוגרפית מלאה. בהתחשב בכך שלמיליוני יהודים אמריקאים כמעט ולא יהיה תמריץ לעלות לישראל, מובן כי לאחר 140 של "ניצול יתר", אפילו נשק העלייה (הגירה לישראל) נוצל כעת יתר על המידה.
לאור עובדות אלו, קל מאוד לחזות כי הפער הדמוגרפי בשנים 10-20 הקרובות יגדל יותר ויותר לטובת הפלסטינים, בתוך גבולות ישראל ומחוצה לה, והתרחיש ההיפותטי שהדבר יכול להתבטא בטווח הארוך באובדן קונוטציות יהודיות מצד מדינת ישראל, זו אפשרות שאסור לפסול מראש.
צילום: צה"ל / רשת
