מהעימות הבית הלבן-זלנסקי, התבוסה הגדולה האמיתית הראשונה היא הדיפלומטיה, שלא לדבר על ההרשעות המוסדיות שהתנפצו על ידי הריאליזם האלים ביותר. הרושם הראשוני, הבנאלי, שמקבלים הוא שהמפגש היה מאורגן בצורה חובבנית והתנהל בצורה אסון עוד יותר. אין מנוס מלצפות להתפוררות מסוכנת של יחסי ארה"ב-אוקראינה ולסיבוך של אלה עם אירופה, שכבר הועמדו למבחן בנאומו האחרון של סגן הנשיא ואנס.
אם הרושם של חוסר מוכנות אמריקאי נכון, עלינו לשאול את עצמנו האם צוות פוגי בוטום עומד באירועים ובדינמיקה הפתאומיים יותר או פחות. ככל שסין ורוסיה מתקרבות, אפילו הפסקת אש בלבד נסוגה, כאשר הנשיא האוקראיני נזהר שלא להפוך לשעיר לעזאזל לעסקה שלא מספקת ערובות ביטחוניות לקייב. למעשה, נוצר מצב הכל נגד כולם, שם הרוסים והסינים נזהרים מארה"ב שהולכת וחמקמקה אפילו עבור בריסל.
אם יש דבר אחד ששר החוץ האמריקני החדש חייב לזכור כעת יותר מתמיד, הוא שמדיניות החוץ היא הרבה יותר מסובכת ומסוכנת ממה שהיא נראית, דוקט קיסינג'ר.
כדי להתגבר על הקיפאון נדרשים זמן ואסטרטגיה, שניהם חסרים כיום, בניגוד לשביעות הרצון הבלתי-דיפלומטית של הנשיא האמריקני בתום פגישה שכבר הייתה שיכורה מלכתחילה מקלות הדעת המילוליות של טראמפ בנוגע לאחריות למתקפה המיוחסת לקייב, שבמציאות לא רק מותקפת אלא גם נחשבת בלעג לפזיזה ואחראית לסכסוך האפשרי בעולם השלישי.
אילו טעויות יש לייחס לנשיא ארה"ב ומה לנשיא אוקראינה, שהבהיר כי הוא אינו אוהב כל צורה של הווסלה כפויה, בהתחשב גם באופי החריג של נוכחות בו-זמנית של נשיא המעדיף לא לדון ישירות עם חבריו, ומאציל זאת לסגן הנשיא שלו.
ההתכתשויות היו גרוטסקיות, כאשר הזוג הנשיאותי הכוכב חיפש תמיכה מקהל הטלוויזיה והאשים את קייב באי רצון בשלום, סיוע לזלנסקי שהקהה כיצד רוסיה, למרות דיסאינפורמציה קוגניטיבית מתמדת, כבשה את אוקראינה מאז 2014, ושברה את הסכם הפסקת האש ב-2019 על דונבאס בקצרה, בקצרה, מפגש מנוגד. רמה גבוהה. זלנסקי אולי לא נראה מאוד אמפתי, אבל נראה שאין ספק שהוא נחוש, גם לאור העובדה שמאז שנכנס לתפקידו בינואר, הצליח הממשל האמריקאי הנוכחי לערער 80 שנות שיתוף פעולה אירו-אמריקאי.
זלנסקי נוגע? אולי, אבל בהחלט החיים במדינה כבושה ובאזורים מסוימים נשלחו אחורה כמה מאות שנים בירי ארטילרי שדה, בהחלט לא עוזר לאופיו של האדם.
זלנסקי לבוש רע? זה בטוח שלגריסייל יש אלגנטיות נוספת, שלעגים לתלבושת סמלית גרידא גורמת להאמין שסמיוטיקה (פרופ' אקו המסכן) כמעט ולא ידועה, אפילו מול, אחרי הכל, האיש העשיר בעולם, שנשאר בחדר הסגלגל בכובע בייסבול ובחולצת טריקו. בקיצור, מתיימר לפרסם אורבי et Orbi מה שהוא למעשה תכתיב מסחרי שהוטל על מדינה גוססת ללא ערבויות, היה אולי קצת יותר מדי, גם אם הוא יכול לספק בסיס אלקטורלי שאליו אולי יהיה מעניין כעת להציע סקרים. אולם הבעיה היא קונקרטית מכיוון שלמעשה אוקראינה אינה יכולה שלא ללגום את כוס התמיכה המרה של וושינגטון, אשר יתרה מכך, מציגה את עצמה כמתווך, אינה יכולה לשבת לצד קייב.
בהתחשב בכך שמאחורי גבו של זלנסקי היו רוחות הרפאים של מאות אלפי אוקראינים שנפלו ושל מה שאירופה מייצגת מבחינה פוליטית במשך מאות שנים, האם זו באמת הייתה הצלחה עבור טראמפ? יש גם סיבה לפקפק בכך במונחים של אישור פוליטי פנימי, ולכן אנו יכולים לשלול את התיאוריה של כוונה מוקדמת לתת אמון בגרוע מכל, זו של אימפרוביזציה הקשורה בעקשנותו של איש עסקים בוול סטריט, אשר רודף רווח בלבד, זורק כל אידיאולוגיה שבה יש לו, אך עושה טעות בנקודה בסיסית: לא ניתן לצמצם את המשבר האוקראיני לסוגיה פיננסית בלבד, כי האימפריאליזם מהמזרח בקושי יגביל את עצמו לכך, שלא לדבר על MAGA. אם החזיתות התרבו והתרחבו, זה כנראה נובע במידה רבה מקוצר הראייה הפוליטית האמריקאית, בניכוי הרוב הפוליטי שבאו זה אחר זה, בהקלה על הטירוף האירופאי.
מי מרוויח מהשלום עכשיו? התשובה חופשית ועל פי המצפון, אולם יש לקחת בחשבון שאם אוקראינה תשושה, גם התוקפן הרוסי נמצא בקושי, עד כדי כך שהוא נאלץ לקבל - לא פחות מאשר - את עזרת האחווה של צפון קוריאה. מה שבאמת חסר, ועדיין, הוא אירופה, שאינה מסוגלת לחשוף בלופים רוסיים.
היורש האידיאולוגי של טראמפ של הנשיא המפורסם יותר ג'קסון, כפי שהשער וולטר ראסל מיד ב-2016? אין ספק שהשילוב נעים במיוחד לאיש עסקים הזקוק לאבות אצילים. הקריאה החוזרת של מיד באסכולות הפוליטיות האמריקאיות, כולל המילטון, הווילסוני, הג'פרסוני והג'קסוני, אמורות לעזור לנו להבין אילו וכמה אמונות מחיות את האינטרנציונליזם, הריאליזם, המרקנטיליזם והתערבות; למי נוכל לפנות ביעילות בהגנה מתמדת על התחושה החריגה הנפוצה, יותר ויותר בסכנה ונצורה על ידי הגמוניות מתעוררות אחרות? עם בתי הספר, מיד ניגשת לפרשנות פוליטית המכוונת לפרגמטיות בסגנון המילטון, המתאימה להתמודדות עם משברים עכשוויים. רחוק מריאליזם נאור שכזה, ההשוואה האמורה בין טראמפ וג'קסון צריכה להיחקר עוד יותר, ולו רק בגלל הקונוטציות הביוגרפיות המשמעותיות השונות אך עם דרישות פופוליסטיות משותפות; אם מסתכלים היטב, אולי הג'קסוניאני הכי אמיתי הוא ואנס, בהתחשב בחוויותיו המשפחתיות והמעצבות.
מדיניות החוץ של ג'קסון היא ריאלית, היחסים הבינלאומיים מבוססים על יחסי כוח, רחוק ככל האפשר מהאידיאל הווילסוני. עבור ג'קסוניאני, מלחמה יקרה מדי ומעמידה את שגשוג היאנקי בסיכון, אבל המנגנון הצבאי הוא הבסיסי לערבויות שהוא מציע. מדיניות חוץ מובנת אם כן, אף שאינה מבודדת, שוקלת בהכרח יתרון ללא ספק שיש לשאוף אליו, מה שמקל על ההבנה, דווקא עם טראמפ, את הנסיגה האמריקנית מהגבול הצפון-מזרחי של סוריה, כשטורקיה חופשית להמשיך בפעולות אנטי-כורדיות, ואת הנטישה שלאחר מכן של אפגניסטן. יש לבחון את מה שלא מתפקד לאינטרסים האמריקאיים וזהו עיקרון שהשפיע גם על ממשל אובמה, אם כי בשיטות וסגנונות שונים.
בהקשר זה, הניתוח שביצע ג'מנו דוטורי מאיר עיניים, בהקשר הרואה נושאים פוליטיים כמו טראמפ כצירוף מקרים היסטורי. אבל דמות כמו טראמפ חורגת מההגדרה הזו כדי להפוך לאחת התגובות לאיומים על העליונות האמריקאית. בקיצור, טראמפ זו לא הייתה תאונה אלא חיזוק אסטרטגי שכבר הציג אובמה, מודע לקשיים ההגמוניים שלאחר המלחמה הקרה; טראמפ הוא תוצר של קיטוב פוליטי פתאומי וחוסר התמצאות שהגיעו מרגע של דעיכה בלתי נמנעת. אובמה נקט בעמדה ווילסונית, טראמפ לאומן, זהיר משימוש בכוח צבאי הקשור לביטחון כלכלי, שמטרתו לצמצם את החשיפה הפוליטית האמריקאית.
ללא קשר לשיקולים תיאורטיים, הסיכון הוא שטראמפ יגלה את עצמו שוב כפי שגילה מול זלנסקי, כלומר, המתורגמן, דרמטי וגרוטסקי בעת ובעונה אחת, של מדיניות שתהיה. לדבר להראות.
צילום: הבית הלבן
