לאן הולך האיחוד האירופי?

(של רנאטו סקרפי)
04 / 08 / 22

ההשתקפות האסטרטגית של האיחוד האירופי תמיד התקדמה בקושי, בשל הדעות השונות לעתים קרובות של חבריו. עם זאת, עמדות התקרבו משמעותית בעיקר במהלך משברים גדולים. פרוץ המלחמה בבוסניה (1992-1995), למשל, סיפק את הדחף האחרון לאישור מדיניות חוץ וביטחון משותפת (CFSP)i. עם המלחמה בקוסובו (1998-1999) החלה הרהור שהוליד מדיניות הגנה והגנה משותפת (CSDP), שהפך לחלק בלתי נפרד ואחד מהמכשירים העיקריים של ה- CFSP. המלחמה בעיראק ראתה גם את אימוץ ה- אסטרטגיית ביטחון אירופית (2003) שבאמצעותו, לראשונה, אירופה קבעה עקרונות ויעדים ברורים לקידום האינטרסים הקהילתיים בביטחון המבוססים על ערכי הליבה שלנו. בשנת 2016, בעקבות פלישת רוסיה לקרים, אירופה סוף סוף אימצה את אסטרטגיית ביטחון אירופית גלובלית, שאיתו זוהו סדרי העדיפויות למדיניות החוץ של האיחוד.

La מצפן אסטרטגי אירופאי, שנולד ב-25 במרץ השנה, מייצג קפיצת מדרגה איכותית בחשיבה האסטרטגית האירופית ומהווה ניסיון להפוך את האיחוד האירופי לשחקן חשוב בביטחון בינלאומי (קרא מאמר "הגנה אירופית: הזדמנות או תעתוע?"). שוב, נוכחותה של מלחמה האיצה את ההצטברות סביב עקרונות המסמך. ליתר דיוק, המושג החדש נדחה בארבעה "עמודי תווך" שבקיצור ניתן לזהות אותם עם "פעולה", "להשקיע", "לוודא" ו"לשתף פעולה".

מנקודת מבט מעשית, ההשפעות הרלוונטיות ביותר של הקונספט החדש היו ההחלטה לבנות, עד 2025, יכולת תגובה מהירה באירופה של 5.000 איש, הרצון לפתח "אסטרטגיית חלל" אירופית בזמן קצר יחסית, נחישות לפתח שיתוף פעולה בין החברים למאבק בדיסאינפורמציה ובאפשרות של התערבות זרה במידע הציבורי.

בקצרה, ה מצפן אסטרטגי מודה בכך כוח כלכלי לבדו אינו מספיק עוד כדי להבטיח ביטחון ויציבות, וכי על האיחוד האירופי להצטייד בכלי אבטחה משותפים "חזקים" יותר, שישמשו בעיקר כגורם הרתעה אמין, אך גם ככוח כפייה יעיל, אם המצב יהפוך אותו לבלתי הכרחי. למעשה, פתגם ישן אומר "דבר בטונים מתונים, אבל תביא איתך מקל גדול". בעצם, מדובר בחיזוק - ביוזמה משותפת - את יכולות ההגנה הלאומיות כדי להביאן לרמות אמינות, אם נעשה בהן שימוש משותף ברמה האירופית.

מטרה זו צריכה להיות מושגת באמצעות תיאום אירופי של פעולות צבאיות לתמיכה ביוזמות של מדיניות חוץ, שימוש בכלים פיננסיים אירופיים קיימים (קרן ההגנה האירופית), רציונליזציה של ההוצאות לייצור משותף של נשק וכללי תקציב אירופיים חדשים על השקעות , כולל אלה להגנה, חיוניים לבטיחות האזרחים.

עם מסמך זה, אפוא, רצון המדינות החברות והמוסדות האירופיים של להפעיל מחדש את תהליך האינטגרציה לאור האתגרים, הישנים והחדשים, אליהם נקראת אירופה, ובתגובה לציפיות האזרחים. יש לרשום ציפיות אלו ולהביא אותן בחשבון בקפידה לצורך הפעולות הקונקרטיות שיש לבצע, מבלי להמשיך בפרויקטים לא מציאותיים. יעדים חשובים מאוד לבטיחותם ולרווחתם של האזרחים ולהגנה על ערכי אירופה חקוקים זה מכבר באמנות, אך עד כה נותרו בלתי יעילות במידה רבה, בשל היעדר רצון פוליטי של ממשלות ו/או של הולם מכשירים משפטיים שנקבעו באמנות.

אולם עד למימושו המלא, ה מצפן אסטרטגי היא מייצגת "רק" הצהרת כוונות שתצטרך למצוא התכנסות משמעותית נוספת (ויש להניח שהיא מעייפת) כדי להשיג את המטרות המוצהרות.

במישור המוסדי, למשל, עדיין אין אינדיקציה למפגשים הקבועים בין מחזיקי משרדי הביטחון, החיוניים לתיאום הכולל.

יתרה מכך, במישור התעשייתי, בעוד שמצד אחד חברים מוזמנים להגדיל תקציבים ושיתוף פעולה בענייני ביטחון, אין התייחסות לעקרונות לפיהם ניתן לייעל את הייצור התעשייתי האירופאי של חימוש. עם זאת, עבור נתונים שהושקעו, האיחוד האירופי הוא השלישי בעולם (אחרי ארה"ב וסין), אך יש לו קטלוג עצום ומגוון ביותר של חומרי חימוש מסופקים, מה שהופך אותו לפחות תחרותי מבחינת קוהרנטיות הייצור. זה הופך את השוק האירופי לפחות אמין מהמתחרים.

במישור הקיבולי, המסמך אינו מספק כל אינדיקציה קונקרטית להתגברות על מגבלות פוליטיות לאומיות העלולות להפריע ליצירת, למשל, יכולת התגובה המהירה האירופית הנ"ל. מגבלות שעד כה הקשו על תהליך יצירת הכוחות למשימות בחו"ל, כפי שהודגש שוב ושוב על ידי הגנרל גרציאנו, נשיא הוועדה הצבאית של האיחוד האירופי (היום, נשיא Fincantieri, ndd).

בכל הנוגע לפיתוח אסטרטגיית חלל וקיבולת, איטליה מבצעת פרויקט, הנקרא "SIMONA" (Italian System Put into Orbit by NAve) אשר, כחלק מתוכנית המחקר הצבאי הלאומי (PNRM), מתכוונת לפתח מערכת להסרת נושא מסלול, לפני פקודה על הצתתו, לשימוש על פלטפורמה ימית. במקרה זה תהיה שאלה של העסקת נוה גריבלדי, שתגיע בקרוב לסוף חייה המבצעיים, כפלטפורמה לשיגור לוויינים קטנים. זה יהיה אחד פתרון חדשני המסוגל לתת יוקרה ויתרון אסטרטגי לאירופה ויוקרה לאיטליה, כמו גם להבטיח השלכות כלכליות ותעשייתיות משמעותיות (קרא מאמר"החלל, הגבול החדש").

לבסוף, ברמת האוטונומיה האסטרטגית האירופית, ה מצפן מצביע על נאט"ו כמרכיב העיקרי של הביטחון של היבשת הישנה. בתחום זה, האגרסיביות שהפגינה רוסיה הביאה גם את האיחוד האירופי לגבש את הרצון להגביר את ההגנה הגרעינית שלו על ידי חיזוק מטריית ההגנה. זה הוביל, למשל, לכך שגרמניה הכריזה על נכונותה לרכוש את מטוס ה-F-35.

בהקשר זה, בהתחשב בהבדלי הדעות המשמעותיים לעיתים ליישום מעשי של העקרונות שעל פיהם נמצאה התכנסות, מדינות המעוניינות להשתתף באינטגרציה מתקדמת יותר בתחום הביטחונית יוכלו להקים "שיתוף פעולה מחוזק", שנשלט לפי כללים ספציפיים. עם זאת, לא ניתן לשלול כי ייתכן שמדינות מנוגדות ינסו להאט את התהליך גם אם, במקרה של מדיניות ביטחון, האמנה קובעת כי על מנת לאשר שיתוף פעולה מוגבר במגזר זה (מוגדר כ"שיתוף פעולה מובנה קבוע" ), המועצה יכולה להחליט ברוב מיוחס. שיתוף פעולה משופר שיכול לשמש מדינות העומדות בקריטריונים גבוהים יותר מבחינת יכולות צבאיות ושמתכוונות לקחת על עצמן אחריות מחייבת יותר למשימות התובעניות ביותר.

לכן מובן שהמצפן לבדו, למרות הצהרת הכוונות החשובה, לא יוכל להבטיח את הביטחון האירופי ללא נחישות פוליטית קוהרנטית, מתמשכת ורווחת מספיק, המאפשרת לשמור על הגה יציב בכיוון המצוין ובכך, לבנות מסגרת אמינה של הרתעה וביטחון עבור עמי היבשת הישנה, ​​על מנת למנוע את הסכנות המאיימות על אירופה בפתח ביתה כמו, למשל, התוקפנות הרוסית המחודשת, הסכסוכים במזרח התיכון והתעוררותם בים התיכון (המורחב), חוסר היציבות וחוסר הביטחון של יבשת אפריקה (קרא מאמר "חוסר היציבות באפריקה והשלכותיה הגיאופוליטיות").

הנקודה המכרעת, אם כן, היא כמה ואיזה מדינות אירופיות יכירו את עצמן בפרויקט הביטחוני האירופי הזה, שזקוק למסה קריטית משמעותית כדי שייושם ביעילות. במקרה ההיסטורי הנוכחי, מדובר בבדיקה שצריך לעשות בדחיפות מסוימת. האלטרנטיבה יכולה להיות התבוסה הסופית של הפרויקט האירופי בכללותו.

i אמנת מאסטריכט, שנכנסה לתוקף ב-1 בנובמבר 1993

צילום: USArmy

הגנת rheinmetal