דמיון והתעלות פוליטית מאחדים בשעות אלו את חדרי הכוח התיאוקרטי וימי הביניים של טהראן עם פאר אולם הנשפים של נסיך סלינה. על המקצב המסומן בתווים של ואלס מתעתע, המילים של טנקרדי מהדהדות, המבוטאות באחד ה משברי הרצינות שלו שהפכו אותו לבלתי חדיר ויקר, עם פנינה של חוכמה פוליטית נצחית עבורה sואנחנו רוצים שהכל יישאר כפי שהוא, הכל צריך להשתנות. חסרה דמותו המפוארת של הנסיך, שבניגוד למנהגים לאומיים מבוססים, מוותר על מושב הסנאטור שהציע לו השבלייה ההמום. גיבור בלו אי בלתי אפשרי דון פבריציו, מתוך הבנה שהוא שייך לזמן אחר ולאידיאלים אחרים, מחליט לדחות עמדה שאינה יכולה להיות רק כבוד.
אם האייתוללה חמינאי (תמונה) הוא למעשה טנקרדי חסר תקדים וממולח, הנשיא פז'קיאן אינו יכול להיות הנסיך של סלינה: קשור מדי לעבר, נאמן מדי להאנשה של כוח שמאפיין אותו. tאנושי מדי נתנו טרנסצנדנטי בנוחות ולכן אין עוררין, מסעוד לא יכול ללבוש את הגלימות Dellאיש ההשגחה במדינה גדולה מדי, מורכבת מדי, הטרוגנית מדי, עם יותר מדי היסטוריה מאחוריה כדי שתוכל להמשיך לראות את עצמה מיוצגת על ידי תיאוקרטים נוקשים ולא מסתכלת לעבר עתיד מעורפל יותר ויותר.
ודאי יוכל פז'שקיאן הטוב להועיל לרחבר הנאלץ, מגיל שהרישום החילוני אינו מוזיל ממנו כאלוהויות למחצה נרכשות, לחשוב יותר מדי יום על רצף המנציח ימי ביניים אנכרוניסטיים. האיזון הפנימי הוא בסיסי, ולו רק בגלל שעליו להימנע מהתערבות ולהבטיח את החמצן הפיננסי של השקעות אמיתיות, קונקרטיות ומערביות, שאינן ניתנות עוד לדחייה ובמחיר נמוך כמו אלה בהשראת מזרח רב-גוני המעוניין בשונות של סדרים הגמוניים אך מבלי לספק חלופות מאוזנות. כל מי שחושב שפז'סקיאן יכול להיות חסיד של לוק או ג'ון סטיוארט מיל, יצא מהפסים: מסעוד הוא דמות ייצוגית, מקובלת על מנהיגות שחוגגת בכל זאת בניצחון גבוה של הימנעות גבוהה, שבאופן הגיוני חייב לייצג משהו בצורה מסוכנת, למשל הישנות אפשרית. של הפגנות המסוגלות לערער את הלגיטימיות והאמינות הפוליטית.
הנשיא נושא כרומוזומים אזרי, כמו אלה של מדריך עליון, והכורדים: אירוע שלא ניתן לחזור עליו קשר גנטיקה של מיעוטים חסרי מנוח שטהרן חייבת לשלוט בהם באותו אופן כמו פלגים שמרניים לא הומוגניים לחלוטין, המוקדשים לשימור הכוח הטהור ביותר ולהסתרת אבק חילוקי הדעות מתחת לקפלים הרכים של השטיחים הכבדים של איספהאן.
מבחינה פוליטית, חמינאי ניחש הכלכלומר, קבלת המועמד הכי פחות נפגע והסרת אורתודוקסיות מפלגות שיכולות רק להקנות כוחות מתפוררים נוספים ומזיקים, מקורות לאי ודאות כאלה ששמועות לא מאושרות מציירות את גליבאף כספונסר של פז'שקיאן ולא של ג'לילי. יתר על כן, מסעוד, למרות שאינו מספק לחלוטין את הרפורמיסטים, שומר על תקיפות המבטיחה 6 פוליטי רגוע, מאומת על ידי תפקיד פיזיק להיפך, הוא מסוגל לכבות את הניצוצות בריבועים. בקיצור, לפי סנסלי תיאוקרטי, המועמד המושלם. עם זאת, נותרה חוסר שביעות רצון מהמשטר וממערכת הכוח שהופנתה על ידי הפסדראן, הנוטה לחילוניות המבודדת מדינה שכבר מוקצה. לכן לא יהיו שינויים, אלא האישור הראשוני של הקו הפוליטי הקודם, אם כי בניואנסים מקובלים יותר, במיוחד בתחום הכלכלי. האינטרס של חמינאי פרגמטי, מחשש שהמחנה הרפורמיסטי עלול להפוך למפלגת אופוזיציה המסוגלת להניע את ההמונים, במיוחד אלה שלא הצביעו, אלה שמטרתם לסכן את עלייתה של מפלגת אופוזיציה חדשה. מדריך עליון שיצטרך לתת תשומת לב מרבית לחיזוק הצבאי המקביל של המדינה בתוך המדינה: הפסדראן.
פז'קיאן, רפורמיסט במונחים של עברו ולא בגלל שהוא צד מפלגתי, מועיל כרגע, על אחת כמה וכמה אם נסתכל על הבחירות בנובמבר בארה"ב ועל התפתחות המחלוקת הגרעינית. הנומנקלטורה ניצחה לעת עתה; לפי הפזורה האיראנית מדובר במבצע שיווקי טהור בתזמורת חמינאי שבקרוב יראה את כוונותיו לגבי סוג שיתוף הפעולה שהוא מתכוון להקים. היבט נוסף שאסור לשכוח הוא שיש רוב שמרני ברור בפרלמנט, שהוא הגורם המכריע במיוחד בכל הנוגע לאישור תקציבים, שדה מוקשים כבר בזמנו לרוחאני והערכות הביטחוניות, עד כה. הרקע של פז'קיאן. מסעוד נותר אאוטסיידר, דמות שאינה יכולה לייצג סיכון עבור המשטר, בהתחשב בכך שההחלטות האמיתיות נשארות בידי הרבאר.
לכן אין מה להאמין בניסים פוליטיים אלקטורליים; מה שחשוב הוא האסטרטגיה של פסדראן להרוויח זמן כדי להגיע לפצצת האטום של אללה. אז הנה פז'שקיאן, רפורמיסט ומסכה הָגוּן של משטר שבכך יוכל להוציא את מתנגדיו החוצה; הנה אם כן מסעוד, שכבר הסתבך ברשת של הכוח הדתי של המולות ושל הכוח הצבאי של הפסדראן ובכל זאת נתמך, מחוסר אלטרנטיבות, על ידי חתאמי וזריף. יש הרבה נושאים על הפרק, החל מהמצב הלא יציב בגבול ישראל-לבנון בין חיזבאללה לצהל, שעובר את התהפכות המכסים המעט מתוקשרת אך חשובה מסיבות עדיין לא מוגדרות של הסהנד בבנדר עבאס, יחידה חדשה, מסווג כלוחם אבל עם תזוזה של פריגטות ועם בעיות טכניות-הנדסיות קריטיות ברורות. בינתיים מגיעות ברכות ממי שמחשש להתקרבות לארה"ב, חוששים מפירוק קשרים מסחריים מתעניינים: של נפט גולמי עם בייג'ינג, של מל"טים עם מוסקבה, של טילים עם צנעא.
אז שימו לב לזה שכבר הוזכר תְפוּצוֹת, מלווה בהתנתקות מוסמכת, שכמו זו של נרג'ס מוחמדי מתאי הכלא, משפיעה על משקל ניכר, וכך גם תרבותו של הבמאי רסולוף, המוגן בחו"ל כראוי, עם סרטו, הרוע לא קיים, על עונש המוות באיראן, עוד נושא עדין מאוד הקשור להפרעות של משטרת המוסר.
נחזור לפוליטיקה הקונקרטית יותר; אם מצד אחד פזשקיאן היה התרופה המועילה (והיחסית) נגד הימנעות פרו-אייתוללה, מצד שני חמינאי היה להוט לציין שהתקרבות היפותטית לארה"ב אינה ביטוי של מדיניות טובה ומי שרודף אחריו לא יכול להיחשב מסוגל לשלוט במדינה. כואב להגיע למסקנה שד"ר מסעוד צריך להיחשב כנשיא תחת אפוטרופסות כמו חתאמי ורוחאני לפניו, סיד בלתי עביר המוכר היטב גם לקהל הבוחרים. הנה אפוא מנהיג שאינו מתנתק מהמשטר, גם אם הוא בעד פתחים פוליטיים פנימיים וזרים גדולים יותר, בעיקר בתחום הכלכלי, זה שהכי מעניין את המעמד של בזארים, להוטים מתמיד למתן את משטר הסנקציות שפוגע יותר מדי בנטל שלהם.
סצנת הוואלס של גאטופרדו הוא בעל שליטה קולנועית נדירה; אבל זה גם הרגע הפוליטי האינטנסיבי ביותר של הסרט, זה שבו חוסר הפעולה התזזיתי ביותר מוצא את הסיבה לקיומו. בחדר שבו נאלץ פז'שקיאן להביע ביטויים מרגיעים בעד עקרונות שבניגוד לזה של סלינה כמהים לשימור הכוח, הריקוד הופך למלכודת של ביטויים של שליטה גופרית וקונקרטית, נטולי השראות אידיאולוגיות שהתמוססו כעת. למשך עשרות שנים. אולם הנשפים נותר חדר אטום, אנטיתזה לדמוקרטיה של הכיכרות גם בטהרן, שבה אפילו הסיפוק החולף של המוזיקה והצבעים לא נשאר.
צילום: אירנה
