אומרים שהנפגע הראשון במלחמה הוא האמת. זה ממש לא נכון, הנפגע הראשון במלחמה הם אזרחים, שנהרגים. לאחר מכן משתמשים באזרחים שנהרגו כדי להרוג את האמת.
המלחמה המדוברת, זו באוקראינה, היא מלחמת תוקפנות, ובמלחמת תוקפנות יש אחראי עיקרי שהוא התוקפן, ומכאן אי אפשר להתעלם מאחריות זו, מה שלא אומר שאחריות זו. ממצה את האחריות הספציפיות האחרות, כלומר אלה של אלה שהחליטו וביצעו את ההרג באופן מהותי.
ההתפוצצות של סוגיית הפרת זכויות האדם, הטבועה בכל מלחמה, התרחשה דווקא בסכסוך זה בהתכתבות עם נסיגת הכוחות הרוסיים, ב-31 במרץ, מניסיון המצור על קייב. לאחר מכן חזרו האוקראינים וכניסתם לעיירה בוצ'ה.
ב-3 באפריל מגיעות תמונות של מעשי הטבח באזרחים אוקראינים שבוצעו שם. בעיר זו לבדה נהרגו קרוב ל-400 אזרחים, ומאות נוספים צצים בעיריות שמסביב. מיד הפכו מקרי המוות הללו, וכל המצטרפים אליהם, שהתגלו עם השלמת סילוקם של הרוסים, לנחלת המלחמה, או לנחלת התעמולה של שני הצדדים. מה שלא אומר שהעובדות לא התרחשו. אבל אם העובדות הן עובדות, הן לא הופכות מעצם עובדה אמת שיפוטית, ורצוי שבעתיד, מכיוון שאי אפשר במהלך המלחמה המתמשכת, עבודה שיפוטית עצמאית תזהה את האחריות המדויקת והאישית.
החקירות הנוכחיות, הנערכות על בסיס מקורות בלתי תלויים (כי יש קריטריונים של מהימנות, עצמאות, מהימנות וכו'...!) מייחסות את הפשעים שבוצעו לגורמים הצבאיים של הפולש.
ברור שהחקירות אינן תהליכים, במיוחד מבחינת היכולת למצות את כל המידע, כך שאם הן מצביעות על גורמים אחראיים, הן אינן מעידות למשל על מניעיהם (פקודות? כוחות יצאו מכלל שליטה?...) וגם לא יכולים. הם מבררים כמה מהאזרחים שנעלמו עד היום מתים וכמה חיים, אבל ברחו, ועוד הרבה יותר.
יש להדגיש כאן דבר אחד. כל חוסר השלמות שייך, ואכן יש, למערב הדמוקרטי, הוא הצליח ליצור מודל של כוח התואם את האמת השיפוטית, גם כאשר הוא הולך לכיוון המנוגד לכוח ולרצון הפוליטיים. הכוונה והמערכת בנויות לפחות בכיוון הזה, שבריריות ככל שתרצו, אבל זה בכל זאת.
אולם אם זה נכון שהחוק חייב להיות חלקו באמת, האמת לא שייכת רק להלכה, אלא גם לתעמולה שגונבת אותה, ברגע שהיא עולה. כי עובדות, נאמר, הן עובדות וככאלה יש להן משקל, שיש לנתח כאן גיאופוליטית.
בגיאופוליטיקה, המתים הם כלי נשק כמו החיים. ככל שהמוות הלא-אזרחי הזה יותר טרגי, אלים ופושע, כך התעמולה המנוגדת מתחמשת יותר והנשק הוא שלהם, האזרחים מתים.
החל מהחזית שאליה שייכים ההרוגים, האוקראינית, מה הופך לבוצ'ה ולכל שאר המקומות שבהם הם נמצאו? מ מפה גיאוגרפית הם נהיו מפת דם, מפת כאב. ככאלה, המתים של בוקה הופכים למיתוס, זהות, זיכרון, אנדרטאות ודרכים עתידיות, אך כעת ואף יותר הם הופכים לצער, שנאה, מלחמה, כלומר, המתים משמשים לשדה החיים. במובן זה, יש "לשמור על המתים בחיים". הם משמשים לחפור תעלה בין החזית הפנימית, להידחס, לבין האויב הפולש, שמאבד, בגלל חטאים אובייקטיביים ותעמולה, את הכשירות של מי (מי הפולש) להניח את זה של מה הוא הפולש (פושע , מפלצת). כלפי חוץ, לעומת זאת, היא משמשת ללחוץ, לדחוף את העולם שאליו משתייכים, או רוצים להשתייך, לעזור למאגר ככל האפשר, וכן למנוע יצירת פערי הבנה. שאולי עוקפים את המותקף, הקורבן, מוחלט ולכן חיוני.
לאלו המואשמים באחריות למתים, הקרב הוא במובן מסוים קל יותר, כי די להעלות את הספק, ולחזור על ה"לא נכון". "הכל טריק, זיוף", "זו תעמולה", "זה לא קרה" או "זה קרה, אבל זה לא היינו אנחנו" וכו'... הן נוסחאות אופייניות. לא משנה עד כמה הראיות המוצגות מהימנות, ה"לא כך" אינו חייב להוכיח את חוסר היסוד של הראיות, אלא לגרום למאזין לפקפק בה. זה לא מופנה לעובדה, אלא למי שמתבונן בה. ספק ככלי נשק מתנגד למתים כנשק, למרבה הצער לעיתים קרובות, ספק ככלי נשק מתנגד גם למתים האמיתיים.
כל עוד אנו נשארים בתחום התעמולה, ולכן בתוך פרויקטים גיאופוליטיים מנוגדים, המתים אינם יכולים לנוח או "להביע" את האמת שלהם באופן מיידי. אפילו מתים הם חייבים להילחם על זה, בדיוק בגלל שהם מתים. במובן מסוים עם התעמולה, במיוחד המכחישה, הם ממשיכים למות, הם ממשיכים להיהרג ולכן הם לעולם לא מתים באופן סופי.
סוג זה של נפגעים אינו קובע את גורל המלחמה, אלא איכותה, המיתולוגיה שלה. המתים הללו "מדברים", אך אינם "מחליטים".
יש סיפור שנוגע למתינו, האיטלקים של הבולענים, שנרצחו על ידי הטיטואים כי הם איטלקים. עליהם, על גופם שכבר קצור, כבר מחולל, נזרקו כלבים שחורים, כהומאז' לפולקלור האיסטרי-בלקני לפיו אותם כלבים, בצבע זה, נובחים, היו מונעים את שלוותם של אותם בני אדם גם בחיים שלאחר המוות. . התעמולה שמכחישה היום את ההרוגים באוקראינה היא כמו כלב שחור, הנובח עליהם, מייסר אותם, מחביא אותם בבור דיגיטלי, חשוך ושקר. כמובן, נאמר, אפילו התעמולה המאשרת אותם משתמשת בהם, אבל לפחות היא מכבדת את העובדה הבסיסית שלהם, המוות האלים שהתרחש.
אונגרטי ב-1945 הלחין ליריקה בשם אל תצעק יותר, כלול באוסף איל דולורה, לזכור את הפצצת בית הקברות וראנו ברומא ב-19 ביולי 1943.
אז זה אמר:
תפסיק להרוג את המתים,
אל תצעק יותר, אל תצעק
אם אתה עדיין רוצה לשמוע אותם,
אם אתה מקווה לא לגווע.
יש להם את הלחישה הבלתי נשמעת,
הם כבר לא עושים רעש
על גידול הדשא,
שמח היכן שהאדם לא עובר.
נראה כי הגניחות הללו של כלבים שחורים מהדהדות בו.
קצת חוק
יש לציין שהאמת השיפוטית עצמה נועדה להפוך למושא של פלגים ותעמולה מנוגדים. ניתן לפקפק בלגיטימיות, מתודולוגיה, חוסר משוא פנים, משפט וכו'...
באשר למקרה המדובר, כלומר הפשעים נגד אזרחים באוקראינה, הם נושאים של שני גופים בינלאומיים. בית הדין הבינלאומי לצדק, שהוא גוף של ארגון האומות המאוחדות (או"ם) ואשר יכול להגביל את עצמו רק לשפוט סכסוכים בין מדינות, לא פשעים אישיים. במקרה הנוכחי היא ביקשה מרוסיה לסיים את הפלישה, אך היא סירבה להשתתף בדיון. לגבי הגוף השני, זה בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שלמעשה כבר פעיל בתיק האוקראיני. זה לא גוף של האו"ם, אבל ניתן להפנות אליו מצבים מעבר לסמכות השיפוט הישירה שלו, אם מדינה, גם אם היא לא תעמוד בו, תבקש את התערבותה ומוכנה לשתף פעולה, כפי שאוקראינה הראתה שהיא רוצה לעשות עם תובע בית המשפט, קארים חאן, אשר חוקריו נמצאים בשטח אוקראינה. לא רוסיה ולא אוקראינה ולא ארצות הברית דבקות בבית המשפט הזה, אבל זה לא מונע את הפעלתו הנוכחית.
לבתי משפט כאלה אין ולא יהיה כוח מוחלט, הם יתקלו במכשולים מכל הסוגים, אבל לעת עתה הם מייצגים את הדבר הכי עצמאי וחסר פניות שקיים, ומעל הכל הם משרטטים גבול מוסרי מדויק, כי אם הוא מאוד לעתים קרובות נכון שזו לא הזכות להחליט על הכוח, זה גם נכון שבדמוקרטיות אין לכוח את כל הזכות.
פשעי מלחמה הם פשעי מלחמה, ללא קשר לזכות הסיבות לסכסוך.
צילום: אינטרנט
