העולם השתנה. אני מרגיש את זה במים. אני מרגיש את זה באדמה. אני מרגיש את זה באוויר. השדון גלדריאל הרגיש את זה בארץ התיכונה, אנחנו מרגישים את זה בעשן הפיצוצים של ג'נין, ירושלים, סולדר.
זו ההיסטוריה שזורמת, היא ההיסטוריה שחולפת; זה הסיפור שבוודאי לא נגמר. המגנטיות של קטבים גיאופוליטיים משתנה בפתאומיות ומחפשת איזונים אחרים.
למעשה, בפלסטין ה-PNA מחוץ לתמונה, כעת מכוון אחר ומפורש על ידי חמאס והג'יהאד. זה בטוח שאיראן מפעילה השפעה חזקה עם הסהר שלה; שגם שיווי המשקל אינו יציב באופן משתנים.
מלחמה קרה רב קוטבית חדשה עומדת בפניה, נקודות השבר מכפילות ומתלקחות בו זמנית, בעוד הקונסטלציה האנרכיסטית חוזרת לאירופה כדי לדבר עליה. התקיפות הפלסטיניות מדגישות את המשכיות המדיניות שקיבלה את פניו של ראש אמ"ן החדש של ירושלים, הרצי הלוי, שנאלץ להעריך מחדש גישה טקטית מחודשת למבצע שומר החומות עם זאת, מבלי שיוכל להסיר את עיניו מטהראן, המחויבות לנצל את המבוי הסתום במשא ומתן למען ה-JCPOA, שימושי לאפשר העשרת אורניום למטרות מלחמה.
השריפה בירושלים עדיין מתלקחת ובאופן טראגי בימי הזיכרון של ה שואה.
נקודת תקלה נוספת מסתיימת בפיצול הקרום התת-קרקעי של היחסים הבינלאומיים, שהולכים ומגמטיים יותר ויותר באוקראינה ומשגר הד שמהדהד במזרח התיכון. הדיאלקטיקה הפוליטית, המבולבלת לעתים קרובות, מדברת במונחים של תזה ואנטיתזה, היא לא יכולה למצוא, באשר היא, את עיקרה של סינתזה אפשרית והגיונית.
עד כמה אזורי יכול להיחשב הסכסוך האוקראיני, לנוכח הגלובליזציה של ההתערבויות שעדיין מתרחשות? האם ניתן לומר שהעולם מעורב בסכסוך עולמי, אם כי מקומי ומוגבל (בינתיים) בהקשר אזורי? כמה רחוק ומנוכר יכול זה להיחשב מהדוגמה שהציעה מלחמת קוריאה?
סין, צופה חרישית, מתבוננת ומסיקה את מסקנותיה לגבי המחיר המופקע באופן בלתי נמנע שיש לשלם עבור הפלישה המיוחלת לטייוואן, לאור רגע היסטורי בו המגיפה והמיתון דופקים בדלת. אבל מה לעשות עם רוסיה, שנאלצת להתמודד עם מצב פוליטי-צבאי כה מורכב?
השאלה היא אותה השאלה המהדהדת בחדרים שבהם מנסים לתכנן את תוצאות הבחירות הקרובות יותר ויותר, כמו בטורקיה. רק ההשערה של א שינוי המשטר להגיע ליישב מצבים דומים יותר ויותר לערער? אנחנו לא מאמינים, ואכן אנחנו מתכוונים להפנות את תשומת הלב להשערות שמבחינה פוליטית-צבאית-חברתית מביאות להרעת ההקשר.
אם רוסיה תיכנע, היא תצטרך לעשות זאת ללא לחץ חיצוני, ללא ניסיונות להפעיל פיוזים נוספים, עם המצפון שלה: מוסקבה תצטרך לפעול באופן אוטונומי על ידי אימוץ מדיניות שמקבלת לידת חומות חדשות ומלחמות קרות חדשות מזו שהסתיימו ב-1989.
האם המערב יוכל להתמודד עם ההשלכות של אפקט הדומינו של קריסה רוסית חדשה היפותטית, ואחריה מהפך לאומני חריף? בלתי אפשרי לאירופה שרגילה יותר למימון מאשר להפעלת מדיניות משותפת. עם זאת השכל הישר אומר שאתה צריך להתכונן לגרוע מכל, אבל איך? עבור קו קהילתי מעורפל, או על פי פרדיגמות לאומיות, באותו אופן כמו אלו שאומצה על ידי גרמניה, קשוב יותר ויותר לאינטרסים של החצר האחורית שלה?
דווקא המצב הנוכחי מצריך פרגמטיות מוצקה והגיונית, לא השערות או תקוות. את הצורך באיזון, אולי קר, אי אפשר עוד לדחות.
בתמונה: עבודות בנייה של חומת ברלין ב-20 בנובמבר 1961
