כעת ברור שהמלחמה באוקראינה היא גם מלחמה על משאבי המזון של אותה מדינה. בין הכל, דגנים בכלל וחיטה בפרט. אם זה נכון שאוקראינה לבדה לא מאכילה את העולם, זה נכון באותה מידה שהיא מאכילה חלק גדול מהעולם רעב.
אז כבר צצו שני מרכיבי כוח, החזקה של משאב הדגנים והתלות הכמעט מוחלטת של חלק מהעולם במשאב הזה, המגיע מאותו אזור. כל זאת במסגרת פיננסיזציה של המשק, כלומר בהקשר שבו לא רק הזמינות האפקטיבית של המשאב היא הקובעת את מחירו, אלא התפיסה המוצדקת לגביו או לא, ולכן המחירים נוסקים ללא קשר למציאות. קיומה של הבעיה. לבסוף, החיים הכלכליים כיום גלובליים, כך שבעלות על משאב פירושה להיות מנוף עולמי ויכולת ליצור בעיות עולמיות, נשק גרעיני אמיתי עוד לפני פצצות במובן המוחלט. בעלות על המשאב הזה, או יותר משאבים, פירושה אם כן לנסות לשבור את אותה גלובליזציה, שבזכותה האלמנט הזה עצמו הוא נשק. לכן זה אומר לנסות להפוך אותו לכלי אסטרטגי לבניית גלובליזציה נגדית, כלומר להחזיק במשותף תחום ולתבוע את שלו. זה המשחק שרוסיה שואפת לשחק עם הצד הסיני, מתוך כוונה לאסוף חיטה מאוקראינה ומכל העולם הרבה לפני פרוץ הסכסוך.
לבסוף, יש לזכור שמשחק החיטה אינו משחק בפני עצמו, ואינו משוחק ככזה על ידי המעצמות המעורבות. זה, כנשק מערכתי, הוא חלק מארסנל המשמש כדי להחליט לאן העולם צריך או לא צריך ללכת.
לכן זהו נשק מוחלט בדרכו שלו, כי אבסולוט הוא המשחק שמתיימרים לשחק איתו. מי יהיה רעב? מי ישביע את הרעב הזה, או מי ישלוט ברעב הזה? זו הרמה של המשחק הגיאופוליטי הנוכחי.
אם זו הפנורמה, איך ממוקמת איטליה? האם הוא סובייקט או אובייקט באתגר הזה? אילו מנופים יש לך ואיך אתה משתמש בהם?
דווקא נושא החיטה מאפשר להדגיש כמה יסודות אסטרטגיים איטלקיים, או אלמנטים מוחלטים, שאיטליה לא יכולה להתחמק מהם בהערכת מהלכים ומהלכי נגד. אלה תקפים ללא קשר לחילופי המזון החקלאי שיש לאיטליה עם אוקראינה ו/או עם רוסיה.
איטליה היא המקרה הטיפוסי של מדינה שמייבאת מעט מאוד חיטה מאוקראינה ורוסיה, אך, שחיה בעולם פיננסי וגלובליזציה, הופכת בהכרח גם למושא לספקולציות ועליית מחירים.
מאוקראינה ורוסיה ביחד הוא אינו מקבל יותר מ-4% מכלל היבוא של חיטה דורום וחיטה רכה. יתרה מכך, חצי האי, כמו כל קהילה, זקוק לדגנים לא רק כדי להאכיל את אוכלוסייתו, אלא כדי להאכיל את בעלי החיים שלו. לכן, חיטה, שנית, מאפשרת לך חלב ונגזרות, היא מאפשרת לך בשר, כלומר מאפשרת עולם אוכל שלם.
ראשית, יש להדגיש את כושר ייצור הדגנים הלאומי הכרוני-היסטורי, ביחס לאוכלוסייתה. במילים אחרות, איטליה אינה מסוגלת לייצר את כל התבואה הדרושה לה כדי להאכיל את עצמה.
גורם שני, תוצאה של הראשון. זוהי מדינה אשר לא מחזיקה בכמות מספקת של חומר גלם זה, ולכן נאלצת לייבא אותו וזה חושף אותו בשני מישורים. כלפי המדינות המייצרות את המשאב הזה (במקרה זה בעיקר רוסיה ואוקראינה), אך גם כלפי כל המדינות המועמדות להחליף את האספקה שלה; שנית, הוא חושף אותו לנתיבי מסחר, שבטיחותם, וודאותם והמשכיותם הופכות אפוא לבסיסיות.
גורם שלישי, יש חשיבות חיונית לאיטליה, עם 8000 ק"מ של קו חוף, במרכז הים התיכון ורווחתה התלויה ביבוא ויצוא ימי, להתרועע מכורח ונוחות עם המעצמות השולטות בעולם. נתיבי מסחר דרך הים. ההגמון העולמי הנוכחי, ארצות הברית, שולט בסחר זה ואיטליה נכללת בתחום הכוח שלהם, בעקבות התבוסה במלחמת העולם השנייה. במקרה זה, אם כן, נראה כי צירוף המקרים בין הפצע ההיסטורי וההכרח האסטרטגי מעדיף אותו, אך כאן נפתחת הסתירה של המצב הנוכחי, עם קיומו של אנטגוניסט לדומינוס הזה, רוסיה, המבקשת לשלוט יותר ויותר. הייצור העולמי של חיטה, דווקא באמצעות רכישה מחדש של אדמת אוקראינה לתחום ההשפעה שלה.
בין אם אוקראינה, במיוחד אדמותיה השחורות, יהיו חלק מהמחנה המערבי או מהמחנה הסיני-רוסי ובין אם לאו, יהיה לזה משקל חיוני (או קטלני) באתגר הנוכחי מול מוסקבה ובעתיד מול סין.
אז איטליה מתמודדת (אסטרטגית חשופה) לכל אותה רצועה של העולם שרוחשת אפריקה בשל הדמוגרפיה והעוני המדהימים שלה. עולם שלם עם המאפיינים האלה חי בחופים מול אחד מאגרנות המגף, סיציליה והדרום בכלל. לוודא שחלק זה של העולם אוכל ושהוא לא ניזון מהמעצמות, שיותר מכל האחרות רומזות לעצמן (רוסיה, סין וטורקיה) היא אפוא מטרה נוספת שאיטליה צריכה להגיע אליה. על כאב של גלי נדידה ו/או חוסר יציבות מהפכנית בגבולותיהם. מה שאומר גם, במקרה הגרוע, היווצרות סמכויות פורמליות או בלתי פורמליות המושפעות פחות או יותר מכוחות עוינים או לפחות יריבים. הנה הופעתה מחדש של הרמה המערכתית של מגרש התבואה. קחו את המקרה של לוב, המחולקת לשני אזורי השפעה, שנשלטים על ידי טורקיה ורוסיה. המשמעות היא להחזיק את ברזי הרעב וההגירה בידי המעצמות בחזית הדרום איטלקית, שמחריפים את השבריריות לה כבר נתונה איטליה.
חולשות אלו מודגשות בדרך שבה ניהלה את כושר הייצור החקלאי שלה, לפחות החל משנות ה-70. מאותו רגע, יחד עם התיעוש, מועדפת סטנדרטיזציה של ייצור הדגנים. לאחר מכן מצטמצמים השטחים המעובדים עם הזנים הישנים הנמוכים והאיכותיים והחקלאות בכלל ביחס לגידול בעלי חיים מצטמצמת, ויוצרים התפתחות שאינה ברת קיימא, שכן הרעב גובר והמוצר פוחת להאכלה. יחד עם זאת התופעה הזו הורסת חוכמת רקמה חקלאית שלמה, שאפשרה לפני שני דורות לנצל כל רצועת אדמה, אפילו השולית שבהן באפנינים, משום שהיא מבוססת על עיבודים המבוססים על האדמה והזמן ומיושמה. עם סיבוב של הגידולים ומגוון של אותו הדבר, עם יכולת הסתגלות רבה כתוצאה מכך.
מערכת נחלשה גנטית, מה שבשלב של שינויי האקלים של היום הוכיח כמה היא יעילה יותר בטווח הארוך. מיני הדגנים הנוכחיים אינם מסוגלים להתנגד, מכיוון שהם נבחרים על פי הרעיון של אקלים נצחי ומרחב נצחי, אשר אחידות גנטית כמעט הייתה נוחה להם. יהיה צורך לחדש את הזנים הוותיקים ביותר, בעלי יבול נמוך יותר, אך אשר הבטיחו צריכת חלבון גבוהה בהרבה ממה שהוא מוצר מתוקנן ולהחזיר זן חקלאי העשוי מקטניות, עגבניות ועוד, מזין יותר ודבוק יותר לאקלים. קרקעות שבהן הם גדלים. בכל מקרה, במשך עשרות שנים, בנוסף לפסילת המוצר, ירדה גם הקרקע המעובדת בחיטה, מהותית בחצי מיליון דונם. כאילו לומר, איכות וכמות אבדו.
לדברי קולדירטי, רק בעשור האחרון אחד מכל חמישה שדות חיטה, כלומר חצי מיליון דונם, כבר לא מייצר חיטה.
לפני שמבינים כיצד איטליה יכולה וצריכה להגיב למצב הנוכחי, יש צורך בסקירה כללית שלו במונחים של מגזר המזון החקלאי, כדי להבין את הנקודות הקריטיות והחוזקות שלו. במובן כללי, אפשר לומר שאיטליה היא מעצמה במגזר. לשרשרת אספקת המזון החקלאי שלה יש שווי של 540 מיליארד יורו, כוח העבודה שלה במגזר כולל ארבעה מיליון עובדים וכדי להזין את המכונה הזו, רומא מעבירה 11% מהאנרגיה שלה, או 13.3 מיליון טון נפט. באשר לחיטה הרכה, היא מייבאת 64% ממנה, ומצליחה לייצר רק 36% מהצריכה שלה, ונאלצת לקנות מצרפת, גרמניה, ארצות הברית וקנדה. אולם בתקופה זו יש להדגיש מעל לכל 30% מהיבוא מהונגריה, אשר הקשה מאוד על היצוא כמעט מיד, מחשש למחסור במשאבים, למעשה, במנה הנוכחית המתנהלת, חשף את איטליה ואת כל האיחוד האירופי בעלויות נוספות עבור יבוא מחו"ל ועבור הספירלה האינפלציונית.
עם זאת, יש לציין שהמכרז הגדול הוא לא מה שצריך כדי לייצר את המצוינות האיטלקית העיקרית, הפסטה, שעבורה נדרשת חיטת דורום. מנקודת מבט זו, איטליה שומרת על שיא. היא לבדה מייצרת 50% מכלל חיטת הדורום האירופית ומכסה 70% מהצריכה הלאומית, והקצתה עד לפני שנתיים לא פחות מ-1.23 מיליון דונם, המתחלקים כך: 73% בדרום, 21% במרכז ו-6% ב- הצפון, אבל הצפון מאשר את עצמו כאזור ייצור איכותי יותר, המסוגל להוות 12% מהייצור הלאומי, בעוד שבדרום, למעשה, כל הייצור מגיע עבור 28% מפוליה ו-22% מסיציליה.
בהתחשב בהיקפי ייצור הפסטה ברחבי העולם, איטליה נותרה היבואנית הראשונה של חיטת דורום בעולם והיצואנית הראשונה. חצי האי נותר גם בתחום זה "בית חרושת" להפיכת חומרי גלם למוצרים מוגמרים, ולכן יש לו כישורים לא רק אומנותיים, אלא אפילו אמנותיים, להפוך משאב ולמכור אותו מחדש בצורה של מצוינות. הפסטה האיטלקית למעשה. כמובן שבעתיד המיידי, מצב החירום הנובע מהזרמת דגנים נמוכה מאוקראינה רמזה על גידול בשטח הניתנים לעיבוד ברחבי אירופה והורדת תקני האיכות, כדי לקבל את הדגן הזה שהעולם צריך. מכיוון שארצות הברית וקנדה הן האלטרנטיבות הקיימות היחידות במקרה זה, האיחוד האירופי מסתכן בקבלת חיטה שגדלה עם שימוש רב יותר בדשנים כימיים, למשל פי שניים יותר של גליפוסאט, ואם יש לשחרר גם את המחסום מפני הנדסה גנטית. , איטליה , שאינה מדינה של חברות רב-לאומיות יוצאות דופן, תהיה חשופה לתלות בהן (ובסמכויות אליהן הן משתייכות).
עם זאת, בכל הנוגע לתגובות שלנו, יש להדגיש זרימה של שישה מיליארד יורו שצפויה על ידי ה-PNRR והתחלה של היכולת ליצור מערכת באמצעות חוזי שרשרת אספקה. מה שצריך זה אישור על השקעה ב כוח רך, מבוצע באמצעות יכולת המעבדה להפוך את חומר הגלם. נדרשת שיקום קרקע, אך לא להגדלת הכמויות, אלא לייצור חקלאי של זני מזון, בעיקר קטניות, בעלי תכולת חלבון גבוהה בהרבה מחיטה.
ואז איטליה, במרכז הרעב וההגירה באזור שברירי מאוד בעולם, נאלצת להבין שאינה יכולה להרשות לעצמה את המשברים הללו בגבולותיה. לכן נחוצה אסטרטגיה לאומית, שאינה מתמקדת בהסתכלות רק על ההקטרים הפנימיים ואפילו לא רק על אלה שמטפחים על ידי בעלי בריתה הקרובים ביותר (שממילא מזכה את האינטרסים שלהם). נחוצה בדחיפות אסטרטגיה כוללת, הכוללת את הבטיחות של נתיבי הסחר לכל אותן מדינות שחיות ממש מהתבואה של אחרות, על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שכל זה מתרחש בים התיכון, שם איטליה נחשבת פחות מיריבתה האזורית העיקרית, טורקיה, שעוברת לגבולות הסובלנות האמריקאית, אך עם כישורים ותוצאות נחוצות עבורה ואשר ארצות הברית לא מוכנה לפעול נגדה, רק כדי להעדיף את האינטרס האיטלקי. זה אינטרס שרומא צריכה לטפח בכוחותיה, במיוחד מאחר שנאט"ו והאנרגיות שלו מיועדות להתרכז עוד מזרחה וצפונית מאירופה, ואפילו באוקיינוס השקט, להכיל את סין, ולהקצות לים התיכון מספיק כדי להכיל את האפריקאי. שאיפותיהן של יריבותיה של וושינגטון, אך לא להרחיק אותן תמיד ובכל מקרה מהאינטרסים של איטליה במובן החמור.
לעשות את זה לבד, לעשות בכוחות עצמו, מאושש כסיוט לחשיבה א-אסטרטגית איטלקית ועם זאת זו גם הזדמנות, שבעיני הציר האמריקאי הופכת אותם לראויים להתחשבות רבה יותר, נתונים יותר לאתגרים ופחות. לְהִתְנַגֵד. זו הזדמנות לחזור לים עם המחשבה עוד לפני ההתבטאות הפיזית של המדינה.
איטליה יכולה להתגבר על סערת הדגנים המתמשכת בעצמה וכחלק ממערכת משברים שחוצה בצורת, מלחמה, הגירה, עוני ואינפלציה רק אם יכולתה לבסס את הפרדיגמות של טוב ובריא ברמת המזון היא תהפוך מכל הבחינות ל- כוח רך של כוח מתוחכם. ברור שכל מערכת המזון החקלאי האיטלקית אינה יכולה להשיג את התוצאות הללו, אם בתורה היא אינה משולבת באסטרטגיה מדינתית הכוללת את כל התחומים. מה שמביא למרכז את השאלה הנצחית של חוסר השלמות של החשיבה הגיאופוליטית והאסטרטגית שלו.
לכן לא הפתרון לבעיית החיטה יגדיל את העומק הגיאו-פוליטי של איטליה, אלא עיבודו של פרויקט גיאופוליטי ריאלי ולכן אפקטיבי, שיאפשר לה להשמיע קול ולהביא לתוצאות גם בסערה שמקוממת את המשאב הזה. .
צילום: נשיאות מועצת השרים
