בעבר כבר עסקנו בנושא קוצני מאוד: היחסים בין הרפובליקה האיטלקית לרפובליקה של אזרבייג'ן. לאור האירועים האחרונים שמרעידים את יציבות הקווקז והביקור האחרון בארצנו של הדיקטטור האזרבייג'ני, אילהם היידר אוגלו אלייב, התקבל בכל הכבוד (שלא לומר "בקול תרועה רמה") על ידי השלטונות האיטלקיים, יש צורך לחזור לנושא כי הסיקור התקשורתי המועט והחלקי (שלא לומר מגוחך) של הביקור בתקשורת הארצית וכן העדר כמעט מוחלט של מידע על אירועי הקווקז על ידם, מסתכנים ביצירת "פזילה" מסוכנת אצל משקיפים חסרי מידע שבטווח הארוך, עלולה לפנות נגד המדינה שלנו. אז כאן כולנו חייבים לשאול את עצמנו ביחד: האם אנחנו יודעים עם מה יש לנו עסק?
ראשית, עלינו לציין מיד כי לאורך השנים, הן משטרו של אילהם היידר אוגלו אלייב והן זה של אביו היידר אלירזה אוגלו אלייב לפניו הוכיחו את עצמם כישורים שטניים באמנות הקשה והלא ברורה כלל. של "יחסי ציבור".
בעוד שמשטרים דיקטטוריים אחרים היו וממשיכים להיות נתונים ל"אש תקשורתית קונצנטרית" במטרה לדווח על התעללויות ומעילה, במקרה של "טיירה דל פואגו" (שם אחר שבו ידועה מדינת הים הכספית), שום דבר לא קורה ב. החוש הזה. שימו לב, אין שום "מזימה בינלאומית" לכסות את מעללי הסרפים של הקווקז, והדיווחים המתארים את המצב האמיתי של המתרחש שם זמינים באופן נרחב הן באינטרנט והן בדפוס. מספר מוסדות כגון כתבים ללא גבולות, ארגון Human Rights Watch, אמנסטי אינטרנשיונל ומי שיש לו יותר, שם יותר, גינו שוב ושוב את המצב העגום של זכויות האדם בסטראפיה באזור הכספי, ואפילו מחלקת המדינה של ארצות הברית של אמריקה (מדינה שרחוקה מיחסים עוינים עם אזרבייג'ן) הייתה כנה בדרך כלל בהצגת המצב של מצב זכויות האדם באזרבייג'ן במונחים שליליים מאוד. כל מי שרוצה מתוך סקרנות לגלול באחד או יותר מהדיווחים הללו, במיוחד אלה של ארגון Human Rights Watch, יגלה שהמילה הנפוצה ביותר לתיאור מצב זכויות האדם באזרבייג'ן היא: "מַחרִיד", שניתן לתרגם בנוחות לאיטלקית בשם "מפחיד / מפחיד".
לאחר קריאת שורות אלו, מתבונן מזדמן יתפתה לשאול: "אבל אם המצב כל כך קריטי, למה כולם (או כמעט) שותקים?". התשובה פשוטה מאוד וניתן לסכם אותה במילת קסם אחת: HYDROCARBONS. עם 41% מהיצוא המופנה לארצנו, רומא מאושרת כשותפת הסחר החשובה ביותר של באקו, אולם "מערכת היחסים המיוחדת" הזו ממש "מסוממת" על ידי אספקה מסיבית של נפט ומוצרים שמקורם בזיקוק שלה. אם לא נכלול את הזהב השחור וחומרי גלם אחרים הכלולים בתת הקרקע, למעשה, המוצרים האחרים היחידים שאזרבייג'ן מייצאת לשוק שלנו הם קצת חקלאות, דיג, ייעור ומתקבלים ממטלורגיה, אבל זה באמת דבר קטן ולכן אנו מדווחים על כך כאן רק ל"מטרות דיווח".
החשיבות שרכש הנפט האזרבייג'ני עבור שורה שלמה של מדינות, במיוחד באירופה, הבטיחה לאלייב אחת כמעט בלתי ניתן לגעת על ידי העיתונות היבשתית, במיוחד שלנו, ובכל פעם שהובע קול מעל המקהלה מחוץ למקהלה, המשטר האזרבייג'אני התמודד מולו בחומרה מרבית. זהו המקרה של העיתונאית ומנחת הטלוויזיה הידועה מילנה גבאנלי, אשר על כך ששידרה במהלך פרק בתוכנית הטלוויזיה "דיווח" סרט תיעודי הנוגע למציאות השחיתות והפרות זכויות האדם באזרבייג'ן, נרשמה מיד בפנקס. של "אנשים לא רצויים" ואסור לצמיתות להיכנס לשטח המדינה.
עם זאת, בסך הכל, גבאנלי עדיין יכולה לראות את עצמה בת מזל בהשוואה למה שהיא סיכנה, ועדיין מסתכנת, אבל מסיבות שונות, הנוסע, הבלוגר והעיתונאי בעל אזרחות רוסית וישראלית כפולה אלכסנדר ולרייביץ' לאפשין. במקרה שלו, לדיווחים עיתונאיים על שחיתות והפרת זכויות אדם אין שום קשר לכך, אלא ל"חטא" שביקר בשטח נגורנו קרבאך בשתי הזדמנויות שונות, ב-2011 וב-2012 (לאמנות), אזור במרכזו של סכסוך שמתנגד לארמניה, לארמנים נגורנים ואזרבייג'ן במשך 34 שנים.
שימו לב, לפשין הוא בשום אופן לא האדם הראשון שביקר באדמות האלה, אך יש לו נסיבות מחמירות של תיעוד כל מה שהופך אותו לנגיש לקהילת האינטרנט. בכך הוא למעשה "עשה צחוק" ממשטר אלייב, וכפי שיודעים כל המומחים לסוגיות קווקזיות: אין דבר גרוע יותר בקווקז מ"לעשות אדם לאבד פנים", במיוחד אם הוא איש הכוח, כי הוא יעשה הכל כדי לנקום, ופשוטו כמשמעו, "לשטוף את הכבוד בדם". מערכת המשפט של אזרבייג'ן (לא יותר מאשר נספח של כוחו של החמולה המפקדת על המדינה) "צדה" במשך שנים את לפשין בבקשה ב-13 הזדמנויות שונות להסגירו אך תמיד נתקלה בסירובים ברורים מצד הרשויות של כמה שיותר מדינות. (באופן מובן, בהתחשב בכך שקורות החיים של הבלוגר אינם מתיישבים עם זה של "פושע בינלאומי מסוכן") עד שאלייב מצא צד שאנן ב- המשטר הבלארוסי מאת אלכסנדר גריגורביץ' לוקשנקו. לאור היחסים החשובים בין מינסק לבאקו, האוטוקרט הבלארוסי הוכיח את עצמו כשמח לענות על רצונו של "עמיתו" הקווקזי.
ב-15 בדצמבר 2016, לפשין, שביקר אז בבלרוס, נעצר על ידי המשטרה וב-7 בפברואר 2017, בהוראת התובע הכללי של הרפובליקה של בלארוס, הוסגר לאזרבייג'ן כדי לענות על "פשעי" שביצע נגד הרשות במדינה. . מעניין שהטיול בכיוון אחד של הבלוגר הרוסי/ישראלי לבאקו התקיים לא פחות מאשר במטוסו האישי של הסטראפ! זה אומר הרבה על העובדה שהאיש החזק של "טיירה דל פואגו" ממש מוכן "ללכת עד הסוף" על האירועים שמעניינים אותו ונוגעים בו אישית. לאחר מכן, הודות למאמצים ולמחאות המשותפים של ממשלות רוסיה, ישראל, ארמניה (וכנראה אחרות), לפשין שוחרר ו"חנינה" אך לא לפני שעבר, בליל ה-11 בספטמבר 2017, מתקפה שבזכות מעטה. לא יעלה לו בחייו בזמן שהיה כלוא בבידוד!
אבל מי שמאמין שהאודיסיאה האישית שלו הסתיימה ב"סליחה" והחזרה למולדתו טועה! בפברואר 2019, מערכת המשפט של אזרבייג'ן שוב פתחה נגדו תיק משפט, הפעם הואשם ב"הכפשת או השפלת כבודו וכבודו של נשיא הרפובליקה של אזרבייג'ן" ו"הסתה בגלוי נגד ממשלת אזרבייג'ן "וב-15 בדצמבר. באותה שנה הוא נמלט לבסוף מניסיון חטיפה, ככל הנראה בתזמורת של השירותים החשאיים של אזרבייג'ן בשותפות של גורמים עברייניים השייכים לאותו לאום אך פעילים בלטביה, שם הבלוגר היה אמור להשתתף בפורום תיירותי.
מעניין לציין קוריוז בשום אופן לא משני. במשך שנים אזרבייג'ן לא חסכה מאמצים בטיפוח היחסים עם מדינת ישראל. שוב מילת הקסם היא "פחמימנים", בהתחשב בכך שכיום המדינה היהודית מייבאת 50% מהנפט הדרושה לו דווקא מאזרבייג'ן. עם זאת, ישנן גם סיבות אסטרטגיות נוספות שהניעו אזרבייג'נים וישראלים ליצור מערכת יחסים דו-כיוונית רווחית (אחת מהן היא שיתוף הפעולה לבלימת איראן). שילוב הסיבות הזה הוביל רבים להאמין בתמונת החזית שבנה המשטר האזרבייג'ני, והושקה מחדש ב-360 מעלות על ידי דהירות השכר שלו הפזורות ברחבי העולם, לפיה אזרבייג'ן היא "הידידה הטובה ביותר של ישראל ושל היהודים בכלל". עם זאת, רק תסתכל בכותרות העיתונים המרכזיים של אזרבייג'ן בזמן הדיונים במשפט נגד לפשין ובתמונות של מפגינים מקומיים חמושים בכרזות כדי לקרוא כמה רמאות אנטישמיות שאין להם שום קשר לדימוי התומך של "סובלנות" שהסטראפיה הקווקזית מתיימרת "למכור" לחו"ל.
בעקבות מה שנאמר זה עתה, יש צורך לדבר על עוד סוגיה קוצנית מאוד: הסכסוך הארמני-אזרבייג'ן. מאז 1988, כששתי המדינות עדיין היו חלק בלתי נפרד מברית המועצות, נמצאות ארמניה ואזרבייג'ן במצב של סכסוך על החזקה בשטח נגורנו-קרבך (ארטסח) והסביבה; הסכסוך שהסתבך בשל העובדה שלמרות שנגורנו קרבאך (ארטסח) הייתה חלק מנהלית ממה שהיה באותה תקופה הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של אזרבייג'ן, תושבי האזור היו לרוב מדינות ארמניות, ובשל סדרה של בעיות שהורשתו מההיסטוריה המסובכת של אותו אזור, תמיד ראו בהשתייכותן ל"מדינת אזרבייג'אן" לא יותר מ"הטלה קולוניאלית" כאשר לא התעללות אמיתית מצד השלטונות של מוסקבה וגם באקו.
הנרטיב הממצה של סכסוך נגורנו-קרבאך אינו נושא הניתוח הזה, אולם חלקם השלכות גרוטסקיות יש לטפל בהם בהכרח. למעשה, משנת 1994 ועד היום, גם בשל הצורך להכיל את הכוחות הצנטריפוגליים על ידי קבוצות אתניות אחרות שאיימו/איימו להרוס את אחדות מדינת אזרבייג'אן, קיימו שלטונות באקו שני קרבות מקבילים. הראשון הוא אחד קמפיין מדעי ומתודי לדיכוי זהויות תרבותיות ולשוניות על מנת לקדם מעין "הומוגניזציה של האוכלוסייה האזרבייג'נית". השני הוא עקבי באותה מידה מסע "ההרג" של האויב הארמני שבכל הרמות המוסדיות, בתי ספר, תקשורת ועוד ועוד, הוצג ומצטייר כ"רוע המוחלט" הראוי להימחק לחלוטין מהעולם הזה.
הקיבעון של האב והבן אלייב להרוס את "כל מה שהוא ארמני" הרחיק לכת והורה על ביטול כמעט מוחלט של מה שהיה פעם המורשת התרבותית הארמנית העקבית מאוד הקיימת במדינה.
הודות לאינטראקציות מכל הסוגים שנמשכו אלפי שנים, הארמנים הותירו עקבות חשובים מאוד בהיסטוריה הארכיאולוגית ובארכיטקטורה של הקווקז הסמוך ואזרבייג'ן עצמה. במיוחד באזור Naxçıvan, אחת מעריסות העם הארמני, תיעד החוקר Argam Aivazian (יליד המקום הארמני) במהלך שנות ה-80 של המאה העשרים את קיומה של מורשת תרבותית עשירה מאוד ממוצא ארמני על ידי פרסום טוב. 80.000 תצלומים וציורים המייצגים בין היתר סך (לפי המחבר, חלקי) של 218 כנסיות, מנזרים וקפלות, 41 טירות, 26 גשרים, 86 אתרים של ערים וכפרים, 23.000 מצבות ומעל לכל, 4500 צלבים של אבנים. ה"חצ'קר" האגדי, המייצג אולי את הסימן החשוב ביותר של התרבות הארמנית בכל תקופה היסטורית. בפרט, בסביבת העיר ג'ולפה היה בית קברות ייחודי בעולם המורכב מ"יער" של חצ'קר שעלה באלפים (10.000 לפי המיסיונר הצרפתי אלכסנדר דה רודס שביקר באזור ב-1648) בשטח פתוח הממוקם לאורך נהר אראס.
ובכן, בשנים שלאחר העצמאות, לאחר שניקו לראשונה את האזור מהארמנים האחרונים שנותרו, היורשים האחרונים של נוכחות בלתי פוסקת של אלפי שנים בדיוק כמו בנגורנו קרבאך (ארטסח), אזרבייג'ן השמידה באופן שיטתי את כל עקבות המורשת הארכאולוגית והאדריכלית הקיימת בשטחה, תוך שהיא הפעילה רצח עם תרבותי חמור אף יותר מזה שנגרם על ידי דאעש בסוריה ועיראק או על ידי הטליבאן כאשר השמידו את פסלי הבודהות הבמיים.. בין 1998 ל-2002, ה-3000 חצ'קר ו-5000 המצבות שעדיין נמצאו בבית הקברות ג'ולפה (כולל כמה מצבות נדירות ויקרות מאוד הנושאות את מוטיב האיל הארמני מהתקופה הטרום-נוצרית, בשום מקום אחר על פני כדור הארץ) נהרסו, פוצלו ונגרסו באופן שיטתי על ידי חיילים אזרבייג'ן עד שהם ממש הצטמצמו לאבק ואז הושלכו לאפיק נהר עראס.
ההרס הללו הדהדו אז בכל המדינה (למעט כמובן נגורנו קרבאך!) עד כדי כך שכיום שתי הכנסיות הארמניות היחידות שעדיין עומדות באזרבייג'ן הן הכנסייה של הכפר קיש (אבל רק בגלל שבמהלך ההיסטוריה היא הפכה לאחר מכן. תחילה כנסייה אלבנית-קווקזית ואחר כך כנסייה גאורגית, אחר כך זה היה משהו אחר, בנוסף להיותה ארמנית) וכנסיית סן גרגוריו המאיר שנמצאת בבאקו אך סגורה לצמיתות והיום משמשת כמחסן. למיטב ידיעתו של המחבר יש גם חורבות של כנסייה הממוקמת בעיירה מדרסה, חורבותיו הרעועים של מנזר טארגמנצ'טס ואלה הנטושות לא פחות של מנזר סן סרקיס בהר גאג.
למרבה הצער, התעמולה הממלכתית חרגה הרבה מעבר לכך, והנחילה א שנאה עזה לא רק כלפי סמלי ה"ארמניה" אלא גם כלפי הארמנים כבני אדם, ובמקרים מסוימים היו לכך תוצאות עגומות לחלוטין. דוגמה ששווה לאלף ספרי לימוד היא המקרה של ראמיל ספרוב, קצין אזרביג'אני שב-18 בפברואר 2004, בעת שהשתתף בקורס שאורגן על ידי נאט"ו "שותפות לשלום" בבודפשט, הרג סגן בקור דם בשנתו גורגן מרגריאן מהצבא הארמני גרם לו לא פחות מ-16 מכות באמצעות גרזן. כאשר, לאחר 8 שנים, הועבר ספרוב על ידי השלטונות ההונגרים לרצות את שארית מאסרו של עולם בארצו, אילהם אלייב לא מצא דבר טוב יותר לעשות מאשר לסלוח לו ולהפוך אותו לגיבור לאומי!
אבל זה לא צריך להרגיז מדי בהתחשב בכך שאזרבייג'ן היא, למיטב ידיעתו של המחבר, המדינה היחידה בעולם המפלה כניסת אזרחים זרים על בסיס אתני. למעשה, יש כלל ש אוסר במפורש על כניסה לשטח הסטראפיה הכספית לכל אדם זכר או נקבה מכל לאום ממוצא ארמני. הדבר שצריך להדגיש שוב ושוב הוא שהאיסור הזה לא נוגע רק ל"אזרחי הרפובליקה של ארמניה" (יחס כזה יהיה מובן גם, שכן שתי המדינות נמצאות במלחמה), אלא כולל את כל 12 מיליון ארמנים שחיים על כדור הארץ הזה למרות שמעולם לא ביקרו בארמניה בחייהם ותמיד התרחקו מהקונפליקט של נגורנו-קרבאך (ארטסח).
כמובן שקורא רשלני יתפתה ליצור הקבלה בין איסור זה לזה הקיים בעולם הערבי-אסלאמי שבו מספר מדינות אינן מתירות לאזרחי ישראל לנסוע בגבולותיהן, מבלי להכיר בקיומה של "המדינה היהודית". . אולם האיסור על ידי מדינות אלו משפיע רק על אזרחי ישראל (לא על כל היהודים), אך אינו חל על כל יהודי שחי על כדור הארץ הזה!
לכן היחס מצד משטר באקו מייצג את תמצית של זדון ואינו מוצא הצדקה רציונלית מלבד ליצור בכוונה אקלים כך שכל האזרים הופכים ביודעין למכונות שנאה חיות שאינן מסוגלות לחוש כל סוג של אמפתיה כלפי הארמנים ושאם כך לא יהיו להן שום נקיפות מצפון להביא לביצוע תוכניות רצח עם כלשהן. אלייב וקליקת הכוח שלו יצווה עליהם לעשות.
לעתים קרובות אומרים שפוליטיקה וגיאופוליטיקה הן "אמנות האפשרי" ושהדבר היחיד שחשוב במעגל היחסים הבינלאומיים הוא ההגנה על האינטרסים הלאומיים. מכיוון שאני באופן אישי חסיד של ההשקפה ה"ריאליסטית" בתחום היחסים הבינלאומיים, אני לא מוצא שום פסול בגישה זו, אולם יש צורך לשאול שאלה במצב זה.
אם זו אזרבייג'ן (ובקווים אלה רק גירדתי את פני השטח!), ולא גרסת האופרטה שרוב כלי התקשורת שלנו מפיצים בידיעה שהם משקרים, איזה סוג של ערבויות ארוכות טווח יש לאיטליה בקשר למדינה דומה יתר על כן, החבר הכי טוב של טורקיה, שכבר תיארתי אינספור פעמים כאיום אסטרטגי ארוך טווח עלינו, והופך אותה לספק האנרגיה העיקרי שלנו כאשר בעלי הכוח הן בבאקו והן בקאן אנקרה משתמשים בנשק הזה בכל עת כדי להצניע אותנו ולהגיש אותנו לרצונם?
זו נקודה בסיסית כי אנחנו לא מדברים על שוויץ השלווה והנייטרלית אלא על משטר צמא דם עם שאיפות התפשטות הקשורות למשטר צדקה לא פחות השולט במדינת נאט"ו חשובה מאוד ושניהם מיישמים מדיניות חוץ חסרת מצפון ובלתי צפויה המסכנת לערער את היציבות בעולם לרמה, אם אפשר, אפילו גבוהה יותר אפילו מרוסיה המושמצת.
בפרפרזה על דבריו של סוקרטס: "דע את האויב. אם אתה לא מכיר אותו, זה אומר שאתה אפילו לא מכיר את עצמך. ואז אל תאפשר לעצמך להיות מופתע".
צילום: Quirinale
