הופעתו של כל ממשל כוכבים ופסים חדשים על הבמה הבינלאומית מובילה אותנו לשאול את עצמנו כיצד יכולה האסטרטגיה האמריקאית להתפתח בעתיד לטווח הרחוק, תוך התחשבות בגורמים שונים: אלה הפוליטיים שעברו בירושה מהמלחמה הקרה, ואלה הקשורים הקידום הכפוי של הדמוקרטיה 2.0.
נתחיל בעובדה: ארה"ב הייתה זירת סיבוב בחירות דרמטי שהטיל ספק ביכולת להבטיח יציבות פנימית מועילה לאישור תפקיד מכובד בזירה הבינלאומית; לכן הכרחי שהממשלה תתחיל מחדש ממדיניות כלכלית - חברתית, אסטרטגית כדי להחזיר לעצמה את השליטה מֶשֶׁק בַּיִת מיוסר.
(האזנה מומלצת: אמריקה, סיימון וגרפונקל)
בואו נצלול לריאליזם. הממשל החדש מתחיל כאשר מורגש היעדר האמיתות שייקר גיאופוליטיים לג'ורג 'קנאן; אי אפשר שלא לתהות אם ארה"ב עדיין מסוגלת להרשים את האסטרטגיה שלה בעולם, ואם רווחת פרגמטיזם קונקרטי ולא אידיאולוגיות מעושנות ונוחות.
קווי פעולה אמריקאיים במדיניות החוץ מבוססים גם על התנגדותם של בעלי ברית ושותפים, הנחשבים לרוב לאמצעים גיאופוליטיים שימושיים, וחיזקו את האמונה שיש ולהיות מסוגלים להחזיק כלי מלחמה המסוגל לתמוך הגורל הגלוי של וושינגטון בהקמת והגנה על כללי המערכת הבינלאומית.
La נָדִיב ההגמוניה האמריקאית, המושתתת על עקרונות הבכורה והמחויבות העמוקה, והוכנסה בהקשר פלנטרי הנחשבת לאנרכיסטית, מבוססת על אסטרטגיות הדורשות רמות משמעותיות של יכולת צבאית וכן מדיניות סותרת כלפי הגמונים אחרים או שאפתנים, מה שמוביל לכך שצריך שקול את הנטייה להשתמש בכוח כדי לרדוף אחרי אינטרסים לאומיים בהתחשב בכך לְמַתֵן, הם אינם מאמינים כי טלאים בינלאומיים דמוקרטיים וליברליים מספיקים בכדי להבטיח שלום ואינטרסים; הגבלת טווח הפעולה האסטרטגי פירושה אימוץ א איזון חוץ1, אשר יתחשב בתכתיבים ריאליסטים נבונים יותר, לא מבודדים אלא ממילא פרוטקציוניסטים, זרים להסתברות של תיאוריות מתקדמות ללא הסמכה קונקרטית2; דוגמה לכך היא ההתנהלות הפוליטית כלפי אירופה, בוודאי פחות קונפליקטואלית, אך לא עבור תואם זה ובכל מקרה תמיד עם עין לשותפה ההיסטורית, הממלכה המאוחדת, שלא במפתיע, אסרה על Huawei ו- 5G משטחה.
(האזנה מומלצת: רוסים, סטינג)
בלב האסטרטגיה האמריקאית נותרו האינטרסים הלאומיים, הערכת הצרכים הפנימיים והשפעתם על התקציב, ניתוח האיומים המתקרבים, להקה של אמונות לגבי איך גירה העולם (sic!); לאחר מכן שמירה על רמת הכוח, הגנת השטח הלאומי, הריבונות, ביטחון האזרחים, היכולת הצבאית הקשורה לכוח הכלכלי: בקיצור, מוחץ התאמת יתר המעריך את הגנתם של בעלי ברית ושותפים הן כאלמנט פוטנציאלי של סיכון והן כיתרון אסטרטגי מהותי ובלעדי שיש לנצל, וביחס אליו לא ניתן למנוע הרתעה גרעינית בוערת, נושא שקשה כעת לרוסיה, לאור חוסר הקיימות. של מרוץ חימוש תקף.
ההקרנה האמריקאית זקוקה ליסודות פנימיים איתנים, אם כי כעת עליה להמשיך במסלול פחות יקר ופגיע יותר, במיוחד באזור MENA3: מול אוריינטציה סמויה התערבותית יהיה חשוב לבחון הן את ההתפתחויות בעיצומן והן את העדיפויות הפנימיות.
ביידן, שקיבל את הסמל מ גבר רגיל, תומך במולטי-צדדיות מבנית ולא-צלבית, שתמנע מהגמונים אחרים (סין) להיכנס ליחסים דו-צדדיים בהתחשב בנוכחות המשא ומתן האמריקני המתמיד; מסתכל על הממשל האירופי כמכשיר ליציבות גלובלית, על היחסים הכלכליים עם נאט"ו, שוב אבן הפינה של האסטרטגיה האמריקאית; האירופאים, עם ג'וזף רובינט, מומחה עמוק במדיניות החוץ, יצטרכו לעשות יותר, בהתחשב בכך ש -2% מהתמ"ג להוצאות הביטחון נותרו על הסף, ובהתחשב בכך שסין, אנטגוניסט מתפתח שהעריך בחיוב את בחירתו של ביידן, תדרוש יציבה אסטרטגית ולא רק מסחרית השולטת בקפידה על ההיבטים הטכנולוגיים4 ואתה מצנזר את השלילה הבוטה של זכויות האדם. אולם הכוונה ברורה: אם הנשיא היה רוצה לשנות את מדיניות החוץ, זה לא יהיה לרעתו של ה מעמד בינוני.
האיש של תחתון מעורפל המיועד לנהל את השותפות עם סעודיה, הברית המורכבת עם טורקיה, שאיפות הגרעין של טהראן, מדיניות ישראל בגדה המערבית מבלי לנקוט בהגבלות על סיוע צבאי, היא וילסיאן, תומך פרו-אירופאי וישראלי אנתוני בלינקן, תומך ב אירוסין מקיף5 כמו גם השימוש הרחב של כוח רך, והכוכב הראשון ברקיע פוליטי שראה את הופעתם מחדש של כמה מיועציו האחרים של ביידן לביטחון לאומי שנכחו במהלך כהונתו בתפקיד סגן הנשיא; משתתף פעולה נזכר בין היתר בייעוץ לסנטור דאז ביידן בפלישה למען הצבעת הצבא לעירק בשנת 2002, והציע לו להביע את התנגדותו להקמת מדינה כורדית, מבלי לפגוע בביקורת בעקבות הצבא הנסיגה על ידי טראמפ, מבשר ההתקפות הטורקיות שהתקבלו בעקבות זאת. הנשיא כבר צפה מחדש תצורה של היחסים עם סעודיה, הן על ידי סיום התמיכה שניתנה בתימן על ידי הפסקת מכירת אמצעי לחימה וטילים מדויקים הן בריאד והן באבו דאבי כמרכיב של חוסר המשכיות עם העבר, אך מבלי לתת תנאי לסיום הסכסוך, הן בהערכת ההשלכות של רצח העיתונאי ג'יי חשוגי.
למרבה האירוניה, היו אלה היועצים האחרים של בלינקן וביידן אשר דחקו באובמה לתמוך במערכה האווירית הסעודית נגד החות'ים הנתמכים באיראן על מנת להפיג את זעמו של ריאד על הסכם הגרעין עם טהרן.
(האזנה מומלצת: זו לא אמריקה, פ 'מתני וד' בואי)
בכל מקרה, עלייתו של ביידן מגיעה בזמן שמסומן על ידי משבר מגיפה ובעיות פנימיות המצריכות נוכחות של הממשלה הפדרלית עם ארגון מחדש של החברה סביב כללים ברורים, ועם הסכמה פוליטית רחבה, שאי אפשר להניח אותה כמובן מאליו. השערה שניתן לקדם היא זו הרואה בבידן מושרה להסתכל על משבר 2008 ועל מדיניות אובמה, עם העלייה של שכר המינימום6, עם חבילת אמצעים שישפיעו באופן בלתי נמנע על החוב הציבורי, ועם שאלה לגבי תוקפו של הוראות ביצוע שהם לא יוצרים תגובה חסימתית רפובליקנית בתחום הפרלמנטרי.
בכל מקרה, הנשיא היה ברור: נאומו הראשון בפני משרד החוץ, אשר באופן מוזר היה חסר כל התייחסות לאיראן, העמיד את הדיפלומטיה במרכז המוקד הפוליטי. ב- MO, המדיניות האמריקאית שמרה על המשכיות אסטרטגית בעקבות טראמפ, ואשר תתחזק על ידי ביידן בכיוונים פחות אימפולסיביים ותכוונה לניתוק מהאזור מבלי לשנות גישה גיאו-פוליטית המאופיינת בגמישות שהבליטה הסכמי אברהם אשר מייצגים סוג של הכרה בין-לאומית בתל אביב, מהווים גורם טרנספורמטיבי פוסט-אמריקאי; בעוד שבמרחבים שנוצרו על ידי ההסכמים רוסיה, סין והמעצמות האזוריות איראן וטורקיה יכלו להכניס, ישראל, שאינה צריכה לחשוש מהשלכות מיוחדות ואשר מעוניינת בחילופי מסחר עם סין ואיחוד האמירויות, תשמור על כנה לפעול בפקולטה שלה. בתיאטרון המזרח התיכון אם כי מול מהדורה מחודשת של הבעיה הפלסטינית. ההסכמים עצמם יאלצו את השותפים האמריקנים לקחת על עצמם חובות הגנה חסרות תקדים, ומאפשרים לוושינגטון להתמסר לאזור הודו-פסיפיק.
מדינות המפרץ עדיין תהיינה בעיה אובייקטיבית המיוחסת לאיראן, למרות ההתקרבות בין ריאד לדוחא, בגלל התמיכה הניכרת במיליציות החות'יות, והנרחבת. מוסרי איראני בעירק. בסוריה ובלוב, בלינקן יכול היה לנקוט במדיניות פרגמטית יותר, תוך התבוננות בשני התרחישים כמרחבים מתאימים למאבק בטרור ואיפה לפקח על רוסיה, סין, טורקיה, איחוד האמירויות הערביות ומצרים. בקהיר חוששים שבלינקן, שאינו מוכן לתמוך בכוחות אוטוריטריים, על כאב לאבד את מרכזיותה האסטרטגית של סואץ, עשוי לפתוח בדיאלוג עם האופוזיציות החילוניות והדתיות, כולל האחים המוסלמים, ובעקבותיו תשומת לב רבה יותר ליבשת אפריקה בכלל, מעולם לא היה אחד העדיפויות של וושינגטון, ובכל זאת רלוונטי כל כך מבחינת המשאבים7, נושא הוויכוח עם סין.
מעבר לכך, באפריקה, האופוזיציה החוצה עם מוסקבה ובייג'ינג עלולה להצית את ההגנה על זכויות האדם ואת השאיפות הרפורמיסטיות של החברה האפריקאית, המעוניינות באותה מידה שינוי האקלים כמכפיל קונפליקטים כשנחשבים מבחינת בטיחות המזון. לכך מתווספת המחויבות במאבק נגד הופעתו של מותג ג'יהאדיסטי.
(האזנה מומלצת: הגבול, אמריקה)
יבשת אסיה תמשיך לתפוס עמדה מרכזית, שכן נראה שבידן היורש הטבעי ציר לאסיה של אובמה; המיקוד יהיה בתחרות עם סין פחות גמישה מבעבר, וכלפיה גוונים פחות בהירים יתקיימו אך עדיין מסומנים בקפדנות ושכבר באו לידי ביטוי בדחייה לא מוגבל הסרת התפקידים, הסכם הגרעין עם איראן, הנסיגה האפשרית (והקשה) מאפגניסטן.
הפרשנות הרב-צדדית, בחיזוק הבריתות האזוריות המסורתיות עם יפן, דרום קוריאה והודו, עשויה לתרום לאסטרטגיה להכיל את ההתרחבות הסינית, ולהציע עצמה גם כבן שיח מסחרי; בקיצור, מצבר אסטרטגי שייקח בחשבון את תוצאות המדיניות המתנהלת מול צפון קוריאה, בכפוף לתיקון, ואשר תוביל את ארה"ב לפרש את אזור אסיה כ- unicum המורחב מהאוקיאנוס ההודי לאוקיאנוס השקט.
באשר לאיראן, השלטון עזב לגדול מאז אובמה, המטרה היא להצטרף מחדש ל- JCPOA8עם זאת, בתמורה להשיג הפרעה (לא סבירה) של פעולות העשרת האורניום על ידי טהרן, המעוניינת בשינוי התרחיש האזורי, ההשלכות שהפעילו הסנקציות הכלכליות שהוטלו והסכמי אברהם; הכל במסגרת כללית בה השמרנים האולטרה פסדרן, מוכנים לזכות בנשיאות הרפובליקה האיסלאמית, ונראים לא מוכנים לעשות ויתורים, לְמָשָׁל, על הרכיב הבליסטי שסופק.
עם הקרמלין, שלוקח אסטרטגית זמן רב להכיר בבחירתו של ביידן, למרות ההנחות שאינן נראות חיוביות, החזון הפוליטי האמריקאי יכול לעמוד כקבילה לתפישות המסורתיות יותר של פוטין, אשר בשינוי מהלך, ושוקל אם בחר במדיניות דיאלוגית או תוקפנית בלבד, אולי כבר לא ירגיש מאולץ לאמץ את הדרקון. לבסוף, השטח של התחרות הרוסית-אמריקאית יכלול את חיזוק התפקיד האמריקני ב נאט"ו, עם תמיכה נמרצת יותר בממשלות אוקראינה וגאורגיה, ועם חזרת המתיחות בנוגע לדונבאס, קרים ודרום אוסטיה, מן הסתם מבלי לשכוח אף אחד מהם. מחאות בלארוסיות ולא מחלוקות סביב הצינור Nord Stream 2, לגבי הניסיון להגדיל את יצוא הגז האמריקני לאירופה.
ראוי לזכור כיצד נאט"ו יכולה לנקוט בגישה נוקשה יותר, ולהתנגד לרוסיה במרחבים שבהם, על פי תורת גרסימוב, היא פועלת במונחים של לוחמה היברידית. בהקשר זה, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי לאיטליה תינתן מנדט לתאם פעולות בעלות ברית על פי פרדיגמות קונקרטיות יותר, בשיתוף פעולה עם יוון ובעיקר תוך המתנה להגדרת עמדתה של טורקיה, העומדת יותר ויותר בסכסוך עם האוקיינוס האטלנטי. אינטרסים.
(האזנה מומלצת: רכבת יורדת, ברוס ספרינגסטין)
אם ניקח בחשבון שגם באמריקה הלטינית לא יחולו שינויים משמעותיים, באישור התמיכה בגואיידו הוונצואלי, לסיכום תיאטרון היחסים הבינלאומיים האמריקניים, בהקשר קוהרנטי, דורש בחירות מגוונות ובכל מקרה קשות, כאשר הפילוסופיה של המקל והגזר לא תמיד מוצאת מקום.
הערכות אידיאולוגיות שגויות, כמו אלו שהתקדמו בזמן מותו של סולימאני, או האש הממשמשת ובאה בעקבות ההכרה בירושלים כבירה, רק תרמו להעלאת רמת האנטרופיה הפוליטית.
בלינקן מתכוון להוביל את ארה"ב לחזון ליברלי-בינלאומי, עם אלמנטים של אי-רציפות, שבהמשכיות הכרחית של המזרח התיכון והאוקיאנוס השקט, עשויים שלא לשרור. ה אירוסין מקיף, בזמן שאינו מתנער מהרתעה ה כוח קשה, יחזיר את ארה"ב לשקול מחדש את כוח רךההיבטים האידיאולוגיים והמוסריים, בעלי השפעה בלתי נמנעת עם מציאות רב קוטבית המקשה יותר ויותר על שימור ה מַנהִיגוּת סומך על כוח לדוגמא.
בשנים הקרובות ניתן יהיה לראות אם הרעיון ווילסוני, שתמיד מרתק רומנטית, יגבר על הריאל פוליטי הפיוטי אך המתאים יותר.
(האזנה מומלצת: סיפור אמריקאי, אדוארדו דה אנג'ליס)
1 אסטרטגיה בה מעצמה גדולה משתמשת במעצמות אזוריות כדי לשלוט על עלייתם של הגמונים שעלולים להיות עוינים; זה מנוגד לגישה האסטרטגית הדומיננטית בהגמוניה הליברלית בארה"ב. איזון בחו"ל דורש כוח רב לסגת מתפקידים יבשתיים, תוך מיקוד יכולותיו בחו"ל בשלושת האזורים הגיאופוליטיים העיקריים: אירופה, המפרץ הפרסי וצפון מזרח אסיה.
2 במובן זה, בעיית האקלים תעלה לחשיבות גדולה יותר מזו המכוסה על ידי הופעתה של הגמון אזורי בעייתי
3 מזרח אפריקה צפון אפריקה
4 5G
5 מחויבות עולמית
6 שכר מינימום
7 אדמות נדירות
8 תוכנית מקיפה המשותפת של פעולה
צילום: DoD / ארה"ב מו"ד / צבא ארה"ב / חיל הים האמריקני / חיל האוויר האמריקני
