כפי שהיה צפוי, במהלך פסגת ראשי המדינות והממשלות של נאט"ו במדריד, פינלנד ושוודיה הם "הוזמנו" להצטרף לברית (כדי לכבד לפחות באופן רשמי את תכתיבי סעיף 101 של אמנת וושינגטון, הקובעת, למעשה, שהגישה היא על ידי "הזמנה" ולא על בסיס בקשה, גם אם עם מדיניות "הדלת הפתוחה" שננקטה לאחר תום המלחמה הקרה, ההזמנה נשארת בעצם לפעול פורמלית). כעת יתחיל הליך הגישה, שבמקרה הספציפי יהיה כמובן ובצדק מצומצם ככל האפשר.
אין להכחיש את היתרונות הצבאיים של הברית, אשר רואה את המבנה ההגנתי שלה מתחזק ברביע הצפוני שלה. למעשה, נאט"ו עשויה בעתיד לחסום את כל הים הבלטי לחלוטין, שם מוסקבה גינתה זה מכבר מדינת מובלעת של מובלעת קלינינגרד. בנוסף, חצי האי קולה, שהוא מעוז המבנה הצבאי של "האזור הארקטי של הפדרציה הרוסית"2, עלול להיות פגיע להתקפה יבשתית אפשרית החל מפינלנד.
ניתן היה לצפות מראש שיהיה לחץ על טורקיה להסיר את הווטו שלה בדיוק כפי שניתן היה לצפות כי ארדואן שואף להשיג עמיתים להסכמתו וכי בסופו של דבר הוא ישיג אותם. עמיתים מסדר אחר.
קודם כל, בתקופה של הרמוניה מושלמת בין נאט"ו והאיחוד האירופי ושל יישור מועט צפוי אך מוחלט של בריסל עם וושינגטון בשאלת הרוסית-אוקראינית, אנקרה שאפה להשיג הכרה ב"מעמד" המיוחד שלה בתוך הברית. זה לא יכול להיות רק "אחד משלושים בעלות הברית". הוא נאלץ, ולו כעיקרון, להדגיש את האוטונומיה שלו ושהצבעתו לא הייתה "מובנת מאליה", מה שאילץ הן את וושינגטון והן את בריסל להשלים.
בנוסף, היו לו בקשות ספציפיות להיענות וההזדמנות הייתה חמדנית.
כמובן שהייתה שאלת ההגנה של שוודיה שהובטחה עד כה לכורדים של ה-YPG (שאנקרה מחשיבה טרוריסטים אך בכל זאת מילאו תפקיד לא משני בבלימת דאעש) ומארה"ב לארגון ה-FETO של "האויב האישי" שלה פטהוללה. גולן. אלו נושאים לא כל כך חשובים כשלעצמם, אלא למסרים שהוא יכול לשלוח לדעת הקהל הפנימית שלו ולכורדים עצמם.
המסר ששיגר ארדואן בצורה לא סתמית מדי הן למגזרים העוינים של דעת הקהל הטורקית והן לכורדים היה פשוט וישיר: "במוקדם או במאוחר אקח את אויבי טורקיה. אל תלך שולל על ידי ההבטחות של דמוקרטים וליברלים באירופה ובצפון אמריקה, כי כשהם יצטרכו אותי, הם לא יהססו שנייה לבגוד בך".
חשוב יותר לארדואן היה מה הוא התכוון להשיג מוושינגטון ומה הסופר הזה מאמין שהוא השיג. כמה ויתורים יהיו מפורשים, כמו הפתרון (במובן בו דוגלת אנקרה) שלרכישת ה-F35s ושדרוג ה-F16s, שאליו יתווספו כמובן כספי ארה"ב או נאט"ו כדי לענות על הצרכים המוגברים של טורקיה, שיש לה עמדה אסטרטגית חשובה ביותר בעימות הצבאי בין נאט"ו לרוסיה.
ויתורים אחרים ארדואן בהחלט ישיג מארה"ב, אבל הם לא ייקראו בשום מסמך רשמי. עם זאת, דווקא האחרון אמור להדאיג אותנו האיטלקים יותר מכל.
ניתן לצפות מראש כי "הסולטן" קיבל אישור מוושינגטון לפעול כרצונו (גם תוך התעלמות מהאינטרסים הלאומיים של מדינות נאט"ו אחרות: יוון, צרפת, איטליה) בים התיכון וכי ניתן לו. קארט בלאנש ללוב (למרות כל הפעמים שפוליטיקאים איטלקים חזרו בפנינו בשש השנים האחרונות שוושינגטון בירכה על "מנהיגות איטלקית" שלא קיימת בלוב).
מה שאמור להדאיג אותנו גם בהתחשב בעובדה שהים התיכון זוכה להתעלמות מוחלטת בהקשר של קונספט אסטרטגי של נאט"ו אושר זה עתה במדריד. מסמך שמצד שני משתרע הרבה יותר על האוקיינוס ההודי והאוקיינוס הארקטי (רק כדי להישאר במגזר הימי).
טורקיה בהחלט תנצל את האור הירוק הזה.
בהתחשב בכך שהאינטרסים הלאומיים של איטליה ימשיכו לרמוס את האינטרסים הלאומיים שלה בים התיכון ובצפון אפריקה, האיחוד האירופי יוכל להתמודד עם ההיפר-אקטיביזם של אנקרה (כפי שאולי רק פריז הייתה מוכנה לעשות) או שהיא תהיה בפעם המי יודע כמה. ? חוויות קודמות בהחלט לא משאירות אותנו מלאי תקווה.
1 סעיף 10 לאמנת וושינגטון: הצדדים רשאים, בהסכמה פה אחד, להזמין להצטרף לאמנה זו כל מדינה אירופית אחרת המסוגלת לקדם את פיתוח העקרונות של אמנה זו ולתרום לביטחון האזור הצפון-אטלנטי. כל מדינה שהוזמנה כך יכולה להיות צד לאמנה על ידי הפקדת מסמך ההצטרפות שלה לממשלת ארצות הברית של אמריקה. ממשלת ארצות הברית של אמריקה תודיע לכל צד להגשת כל מסמך הצטרפות.
2 מאז 2010, הרוסים פרסו נכסים צבאיים חשובים, כולל קרקע, באזור הארקטי הזה לתמיכה בצי הצפוני אשר חייב לשמור על זמינות הנתיב הימי הארקטי המחבר את האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט. יכולת שרוסיה מחשיבה כבעלת חשיבות בסיסית לביטחון הימי שלה ואשר מעניינת גם את סין לפיתוח קטע ארקטי של "דרך המשי"
צילום: נשיאות מועצת השרים / נאט"ו / נשיאות הרפובליקה של טורקיה
