כמה (לא) שוקלת הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן בתפיסה הערבית

(של אנדראה פורטה)
29/10/21

פרשנים רבים סברו שהנסיגה המנוהלת של ארה"ב מאפגניסטן היא הקדמה למדינה מעיראק (מדינה נוספת שפלשו על ידי האמריקאים, סמל לאופן שבו ארצות הברית הגיבה לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001). להחזיק בכך זה לדמיין שעבור וושינגטון המשקל האסטרטגי של שתי המדינות שווה, אבל זה לא המקרה.

אפגניסטן היא אפילו לא מדינה, זה מקום שבו אימפריות נפגעות, בטח לא המקום שבו הן נוצרות. הנה הם באים ומגלים את גבולות יכולות הכוח שלהם. כאן ניכר ששום אימפריה, אפילו לא הגלובלית בצפון אמריקה, לא יכולה ליישם סכסוך, יתר על כן אסטרטגית לא חיונית, ללא הגבלה, אבל שום דבר אחר.

האם על ידי נסיגה מאפגניסטן בדרך זו, האם ארה"ב פגעה באמינותה כמגינות וערבות של לקוחותיה במזרח התיכון, במיוחד הערבים? במידה מסוימת כן, אבל זה מסתכם כוח רך, ארצות הברית לא נסוגה ממרחב מכריע. במובן זה, עיראק מכבידה על בעלות ברית ערביות הרבה יותר מאשר על אפגניסטן.

להחליט, אם כן, איזה משקל לתת לפחדים של האדם מפני אובדן אפשרי של הגנה יעילה לכוכבים ולפסים מתחזית הכוח של היריבות האסטרטגיות המקומיות, איראן מלכתחילה, ההנהגה הערבית של המזרח התיכון (ערב הסעודית). ירדן, איחוד האמירויות הערביות וכו'... כולל מצרים בצפון אפריקה) יסתכלו על העמדה האמריקאית בעיראק, מעבר לרטוריקה על ההתנתקות לטובת נאט"ו (שהיא, יתרה מכך, רק הצורה הלא רשמית של האימפריאליות האמריקאית). הסיבה ברורה אפילו רק בהתחשב במשקל הגיאוגרפי של המדינה.

דרך נמל בצרה נפתחת עיראק אל המפרץ הפרסי, ומחלקת אותה לחלק ערבי ופרסי (איראני). יתרה מכך, בצרה פועלת לא רק כנקודת מבט, אלא גם כצפירה ערבית, כי כשלעצמה היא אוספת קשרים עם האזור האיראני השכן של ח'וזסטאן (כדי להבין את המשמעות הגיאופוליטית שלו, אפשר לקרוא לזה בשם הישן של ערביסטן). מאוכלס על ידי המיעוט האתני הערבי של איראן. לכן איבר שברירי ונדוש לשוליים, ולכן חשוף, של האומה הפרסית הרב-אתנית.

עיראק גובלת גם בסוריה ובטורקיה; ארה"ב, שמחזיקה חיילים בגבול התלת-גבול הזה, בודקת שטורקיה לא מגזימה בדמיינת עצמה כהגמון אזורי חדש, אלא נותנת לה לעשות זאת כל עוד היא מכילה/שולטת ברוסים בסוריה (ואולי גם מנוגדת להם ב- הקווקז) והאיראנים ששוב דרך עיראק, סוריה ולבנון מבקשים לגבש מסדרון גיאופוליטי שיעי במזרח התיכון.

אם נסתכל עוד יותר, עיראק היא נקודת תצפית ושליטה על האיזון בין המדינות הגובלות בתעלות סואץ ובאב אל-מנדב, או ליתר דיוק התוואי שדרכו עוברת אספקת אנרגיה עולמית עצומה. הבטחת השליטה בנתיב זה מרגיעה את אותן מדינות, ערב הסעודית, האמירויות, בחריין, עומאן, אך גם את קטאר, ומרגיעה אותן, מגינה עליהן (וחולשת עליהן). בתורו, ערבות זו מובילה את אותן מדינות להיות מעוניינות לשמור על הסטטוס קוו במקום, פחות או יותר משתנה מעת לעת, אך לעולם לא מופרכת, או שהיא מובילה אותן לתמוך ביעד ארה"ב שלא לראות את עלייתה של אלטרנטיבה הגמון אזורי לתחום שלהם. במובן מסוים, אפילו עיראק ממוקמת במרכז בין הים התיכון לאוקיינוס ​​ההודי.

אותו הסכם גרעין עתידי עם איראן, למרות שהוא דן מחדש במשקלים אזוריים מסוימים, לא ישפיע על מהות הבנייה הנוכחית. במובן זה, מדיניות ההגנה הצבאית שהעניקה ארה"ב עד כה לסעודיה - יציאה מזועזעת מהתקפה החותית (כלומר איראנית) על מפעלי הנפט שלה - נכשלת כנראה בשם ההתנתקות האזורית לטובת ההודו. רביע האוקיינוס ​​השקט (במיוחד באוסטרליה נראה שכמה סוללות יוזזו פטריוט שהוצב בחצי האי ערב ואשר עד כה הגנו על ריאד), למעשה יאושרו כי היא תוחלף ככל הנראה על ידי המערכת הישראלית כיפת ברזל או מזה של ברק אר, כלומר, ממערכות של מדינה אחרת של הבלוק האמריקאי. היקף האספקה ​​הזו לא רק מונע מהחלל שכנראה השאירה ריק על ידי ארצות הברית בהגנה על סעודיה להתמלא על ידי הרוסים או הסינים, אלא הוא ממשיך ואף מחזק את הפרויקט האמריקני של נורמליזציה של היחסים בין מדינות ערב. ישראל, שהסכמי אברהם יזמו בין ישראל למרוקו, איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודאן.

בגיאופוליטיקה, אם יש לך חבר משותף, כלומר ארה"ב, ואויב משותף, כלומר איראן, אתה לא בהכרח הופך להיות חברים, אבל לא אויבים דה פקטו, בהחלט כן. אז סעודיה תמשיך רשמית להתנגד לאויב ההיסטורי של העולם האסלאמי, ישראל, אבל התוכנית הדתית לא מגדירה גיאופוליטיקה, לכל היותר היא מכסה אותה.

כל זה מאשש את עמודי התווך של ההגמוניה האמריקאית באזור: להמשיך בעבודת הנורמליזציה האמורה, לאשר אותה מחדש על ידי הישארות בעיראק ובכמה אזורים בסוריה, ולוודא שהממלכה הסעודית היא הראשונה שעדיין מרגישה מוגנת על ידי 'אמריקאי מִטְרִיָה.

זה משרטט את הארכיטקטורה של ההגמוניה הצפון אמריקאית באזור. זה מועדף, שהוא הזרוע המבצעת הטכנולוגית-צבאית של ההגנה הצבאית על וושינגטון, כלומר ישראל, תפקיד ראשוני אשר בתורו משמש להרגיע את המדינה ולרכך את זעמה לקראת חידוש עתידי סביר של הסכם הגרעין בין ארה"ב והאויב הקיומי שלו (של ישראל), איראן; קיומו של בן חסות פר אקסלנס בקרב הערבים, ערב הסעודית למעשה. המחיר הוא הקבורה המחודשת של השאלה הפלסטינית.

לכן ארה"ב לא רק מעוניינת להישאר בעיראק, אלא מעוניינת במאזן הנוכחי של השפעות אזוריות ועולמיות שנושמות על המדינה. הבחירות האחרונות בעיראק שינו כמה מכסות בחירות ולפיכך של מושבים בפרלמנט, אבל הן בכל זאת אישרו שמערכת הפילוגים האתניים-דתיים מתקיימת ואיתה הסדר האזורי הנוכחי מחזיק מעמד. ראש הממשלה היוצא אל-קדימי היה האיש ששמר על איזון שביר מסוג זה במדינה, והוכיח כי הרפורמות שדרשו הכיכרות העיראקיות בשנים האחרונות לא הצליחו לתקוע את הבלמים והאיזונים הגיאופוליטיים שעל הפרק.

עיראק חסרת תנועה וחנוקה משמשת לחזק את ההגמוניה האמריקנית, ועדיין נותנת פורקן לתחזיות האסטרטגיות של אחרים ולהגנה על אלו שב"פרובינציות" שלה. יהיה ראש ממשלת עיראק החדש אשר יהיה, הוא ייוולד ממערכת עם אותו DNA שביטאה את הקודמת, ובכך תבטיח את הנצחת הדינמיקה שאולי רעילה למדינה, אבל לא לפרויקטים של מי שמשפיע. זה.

ניתן אפוא לומר שהנסיגה האמריקנית מאפגניסטן, מנקודת מבט אנליטית, אינה מתפשרת על האמינות הגיאופוליטית של ההגנה האמריקנית במזרח התיכון, אלא מאשרת את הפרופיל שלה, בהתחשב בכך שארה"ב מודעת לנסיגה מאפגניסטן. תרחיש קונפליקטואלי שאינו פתיר ואינו ניתן לפתרון.

מצד שני, האמינות הלוגיסטית-ניהולית שונה. האמריקאים בנסיגה נעו בצורה מאולתרת ואחרי עשרים שנה השאירו פיגום שקרס במשב רוח. המשימה הרטורית של האימפריה האמריקאית, נושאת הדגל של הדמוקרטיה, של זכויות האדם, אפילו של טוב מול רע, נחלשה, אבל בינתיים השבר הזה עדיין לא פוגע בלב כוחה.

עבור מדינות ערב - המזרח התיכון, נסיגת ארה"ב לא שוקלת כי אפגניסטן עצמה לא שוקלת והיא לא שוקלת זה לא ערער את ההגנה האמריקאית מהאזור, כפי שמוכיחה העמדה האמריקאית בעיראק, אפילו מול הפרעות אזוריות מחייבות הרבה יותר, כמו חידוש אפשרי של ה-JCPOA (הסכם הגרעין) עם איראן.

צילום: חיל הנחתים של ארה"ב / US DoD / חיל האוויר האמריקאי