סמן את הדבר הזה: כל הפוליטיקאים משקרים. אם אתם נשמות יפות, אל תקראו, כי אנחנו הולכים לספר לכם שפוליטיקאים שעוקבים אחר אינטרסים לאומיים משקרים ויש להם סיבה לעשות זאת לפי האזרחים הכי פטריוטים שלהם.
הפוליטיקאים הגדולים הם אלו שיודעים לשקר בצורה הטובה ביותר, וגם אם מצאו שהם משקרים, הם מוצדקים על ידי כולם כאילו "האמת" שלהם מובנת מאליה. מדינאים, שפעם נתפסו משקרים, נחשבים להרואיים על כך.
זכור גם את זה: כל הפוליטיקאים יודעים ששקרים חייבים להיות אמינים ושהם לא חייבים להיות מגוחכים בשום אופן (הם יכולים להציל את עצמם בהיותם שקרנים וחסרי מצפון, לא טיפשים וחסרי כושר). הם יכולים, מבלי להוביל ללעג, לטעון שחמורים עפים ושהגשם יורד כלפי מעלה, אבל בכך עליהם להתווכח כאילו הם מדברים עם יצורים רציונליים, לא עם מטומטמים שמוכנים לשתות שום דבר.
אנו יכולים לומר, למשל, שבוש סון הצליח משום שמזכירו קולין פאוול תמך בתזה שיש בידיו את ההוכחה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק בצורה כל כך משכנעת שהוא לא צריך להוכיח זאת. בזמן שמנהיג מנהיגי ההפיכה הקומוניסטית במוסקבה ב-1991, גנאדי ג'נאיב, איבד הכל בגלל גישתו הליצנית והלא אמינה בכלל, בתמיכה בסיבות לחלקו בעיתונות. "הוא שיכור": כך חשבו כל האזרחים הסובייטים ובכך הסתיימה "האימפריה האדומה".
תתמקד במוסקבה
עם זאת, תהינו כיצד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין יוכל להתווכח ולהצדיק עם דעת הקהל הפנימית כל אחת מההתערבויות האפשריות השונות של הכוחות המזוינים של מוסקבה בשטח הנתון לריבונות אוקראינה או סביבו. אין זה משנה לומר שהוא יאמר את האמת או השקר: כפי שאמרנו, מצ'רצ'יל ועד לינקולן, המנהיגים הגדולים הם שהכי משקרים. זה יותר טוב. הנקודה היא אחרת: איכות ה"הצדקה" היא שמעידה על מידת ההיתכנות - ולפיכך על ההסתברות הגדולה או הקטנה - של התערבות או אחרת.
לפני שתמשיך, חשוב להדגיש שאם מישהו מהקוראים מאמין שהפדרציה הרוסית היא אוטוקרטיה שבה רצון המנהיג הוא חוק ומי שאחראי לא חייב להסביר את הבסיס לבחירותיו, הוא לא הבין כלום על רוסיה.: כשאין פלישה, איכות החיים בירידה חדה והמשק עובר שלב קריטי ביותר, "העורף" נחשב הרבה ויותר מדעת האלופים או אנשי הממסד.
אלה המשוכנעים שהרוסים אינם מוכנים לדמוקרטיה, רק חושבים על אמות מידה מערביות: ברוסייה העם נחשב עד כדי כך, שייחודי בעולם במאתיים השנים האחרונות, עם הניתוק שלו מהאליטות שהוא גרם. שתי "התפרצויות" מדינתיות, תחילה רוסיה הצארית ב-1917 ולאחר מכן ברית המועצות ב-1991. ושתי "התפרצויות" נוספות נמנעו בסוף מלחמת רוסיה-יפן ובשיא מלחמת צ'צ'ניה השנייה ...
התרחיש הראשון: לחץ מתמשך
זה לא דורש שום צורה של הצדקה פנימית: פשוט על ידי איום בשימוש בכוח עם עובדות, אבל מבלי לבצע פלישות חוץ-טריטוריאליות או מעבר למה שהיה בין פברואר 2014 להיום, מוסקבה יכולה לקוות לגרום לאוקראינה כלכלית משבר חברתי כגון להפעיל את התנאים עבור א שינוי המשטר בטווח הקצר והבינוני, גם לאור הסכסוך הפוליטי בין הנשיא זלנסקי להנהגה הוותיקה.
זוהי הבחירה הסבירה והרציונלית ביותר, גם אם היא טומנת בחובה סיכון שאוקראינה תוכל לחזק את יכולות ההגנה שלה בטווח הבינוני ושהיחסים בין קייב ואנקרה, שניהם נחושים שלא לראות את הים השחור והקווקז, יתגבשו. לתוך שמורת ציד רוסית.
התרחיש השני: התערבות ישירה בדונבאס
ההכרה ב"רפובליקות האחיות" של לוהנסק ודונסק, ההגנה ה"רשמית" שלהן והצבת כוחות רוסים נראים כפתרון הכי קל ובלתי כואב להצדקה בפני הרוסים, ובעבור המעט שזה חשוב, למדינות אחרות. אולם בפועל, מוסקבה תחשוף את עצמה לסיכון - היחסי, שימו לב - לסנקציות נוספות בתמורה למה שכבר יש לה: שליטה בשני המטרופולינים של מזרח אוקראינה ובכיס של שטח שמקיף את שניהם ואת הגבולות. על הפדרציה.רוסית ליד רוסטוב-על-דון.
קל יהיה להסביר לרוסים כי פעולה זו תייעל את ה"ביטחון" של מאות אלפי האזרחים המתגוררים בכיס זה, אבל ... עלולים להיפתח סדקים חשובים בחזית המקומית עקב ניקוז המשאבים מכיסם. התקציב הפדרלי לשיקום החומרי והחברתי-כלכלי של אזור שנחרב למעשה בשמונה שנות מלחמה, בהנחה שההכרה לוותה גם בסיפוח.
האם הרוסים, שעדיין נבהלים מההוצאות העצומות וחוסר היעילות של קרים, יהיו מוכנים לראות בסיפוח זה "ניצחון" שפוטין יוכל להתפאר בו לנוכח הבחירות ב-2024? יש להטיל בכך ספק. לכן, אנו מסמנים תרחיש זה כסביר רק אם אזור דונבאס יטופל על ידי רוסיה כאל טרנסניסטריה.
התרחיש השלישי: יצירת אזור אסור לטיסה בין דונבאס לים אזוב
אזרחים רוסים נרדפים, וביסודם, בסכנת חיים במזרח אוקראינה: על ידי תמיכה בתזה זו, פוטין יכול לבקש מהכוחות הרוסיים לרכוש את שליטה באוויר בשטח רחב יותר מהכיס שבו הם נמצאים לוהנסק. דונסק. לא יותר ולא פחות ממה שעשו האמריקאים בעיראק בשנות ה-XNUMX, ה"צאר" יכול היה לוודא שכל המחוזות ששני המטרופולינים היו בירתם ואולי רצועת שטח סביב ים אזוב אינם מוגבלים. לכוחות. צבאות אוקראינה, אפילו מבלי לדחוף את הטנקים והחי"ר של מוסקבה לאדמות אלה, שאנו מתארים לעצמנו מוגנים היטב על ידי מוקשים נגד טנקים ונ"ט, מערכות הגנה נגד מטוסים והתנגדות צבאית ואזרחית אפשרית.
ההתערבות תלווה בעימות, אפילו קשה מאוד אך למעשה לא שוויוני, בין חילות האוויר, ההגנה נגד מטוסים וטילים וצי קייב, מחד גיסא, לבין חילות האוויר, הטילים והצי של מוסקבה. מהשני, עם א נשורת כמעט על כל מזרח אוקראינה ובסיסי האוויר הראשיים, וכנראה, שדות תעופה אזרחיים ממזרח לקייב.
הבחירה תהיה קלה לעיכול על ידי דעת הקהל הרוסית בטווח הקצר, אך בעלת ערך מפוקפק בטווח הבינוני והארוך, במיוחד אם תלווה בהשקעות באזור והחלת סנקציות המסוגלות להחמיר עוד יותר את רמת החיים הרוסית.
"השיעור הקשה" בהגנה
פוטין אומר לאומה: לא רק אזרחים רוסים בדונבאס נמצאים בסכנה, אלא כל דוברי הרוסית המתגוררים באוקראינה. התוצאה היא תרחיש דומה לזה הקודם, בתוספת מערכה של טילים ואוויר נגד כל התשתיות הצבאיות והאזרחיות הרגישות לשימוש צבאי. זה ימקסם את הנזק לאוקראינה תוך מזעור ההשפעות על הכוחות הרוסיים. יש בו את הפגם של סתירה כבדה של דוקטרינת הקרמלין הרשמית לפיה הרוסים והאוקראינים הם עם אחד.
ההתערבות, בהתחשב בהארכת אוקראינה, אמורה להימשך חודשים: אנו זוכרים שב-1999 נאט"ו היה צריך להפציץ את סרביה במשך 78 ימים כדי להיות צודק.
האם מתקבל על הדעת שרוסיה תעשה את אותו הדבר, אכן כפול או משולש מהזמן, כדי "לשבור את הגב" של הכוחות האוקראינים? מעל לכל, עד כמה העורף יכול היה להתנגד לסנקציות האפשריות ולבריחה הבלתי נמנעת של חלק גדול מיוצאי אוקראינה, שזכור לנו שמייצגים 5% מכוח העבודה ברוסיה?
"הלקח הקשה" לממשלת קייב
זהו התרחיש הקודם, בתוספת הרס של מפעלי התעשייה הכימיים והמכאניים העיקריים, של רשתות החשמל והתקשורת, של מבני הממשלה המרכזיים. זה יכלול את "המצוד" של תעופה ושירותים מיוחדים כדי "לאבטח" את המנהיגים הנוכחיים של המדינה.
זהו תרחיש המסוגל לחצוב תלם של immortalis אודיום בין שני העמים, מלבד להפגיש ביניהם. אי אפשר להצדיק, אם לא בציטוט "עדויות" של רצח עם אמיתי בעיצומו, ומסיבה זו זה מאוד לא סביר.
הפלישה החלקית "מטרנסניסטריה לדונבאס"
היא מצדיקה את עצמה בציטוט אינטרסים לאומיים, זכויות "היסטוריות" והוודאות שאוכלוסיות מקומיות יקבלו את פני החיילים הרוסים כמשחררים. אם במקום דגלים ומטפחות, איוון איבנוב ימצא רימונים ויריות מקלעים, התרחיש הזה עלול להסלים במהירות לסיוט אינסופי. לכן זה לא סביר, גם אם זה היה ללא ספק במחשבותיו של הקרמלין ב-2014.
הפלישה המוחלטת "מטרנסקרפטיה לדון"
זה מעבר להישג ידה של הפדרציה הרוסית, כבר דיברנו על זה במאמר זה (קישור) ובכל מקרה, בלתי אפשרי להצדיק.
מה יקרה אז?
לסיכום, לדברי הכותב, ההשערה הסבירה ביותר לתקופה הקצרה מאוד היא שלא תוך הזנחת השימוש בדיפלומטיה אלא גם באמצעות לחץ מתמשך אך משתנה על אוקראינה באמצעי לוחמה א-סימטריים ורק כאמצעי לחץ נלווה, עובר דרך ההכרה בעצמאותן של שתי הרפובליקות העממיות של לוהנסק ודונסק, שהפכה למעשה למדינות חסות רוסיות שלא סופחו לפדרציה (מה שלא יהיה בר קיימא מנקודת מבט סוציו-אקונומית), מוסקבה תציע לקייב ולמערב שלום בסדר אזורי חדש שמעמיד בצד את זה שאחרי 1991. כלומר לזו הנוכחית, שבה המדינות הסוציאליסטיות לשעבר ואפילו כמה רפובליקות סובייטיות לשעבר הבטיחו את עצמן תחת המטרייה של נאט"ו ורוסיה, נראה כי הם מגלמים את דמותו של קרוב המשפחה העני של האימפריה הסובייטית.
המטרה העיקרית של רוסיה היא לשכנע את נאט"ו בכל האמצעים להבטיח את הביטחון באירופה לאורך קו האורך של רומא-ברלין, כפי שהיה במהלך המלחמה הקרה במקום זו של בוקרשט-ורשה, כפי שהיא כעת.
המטרה הנלווית, גם אם נמכרת כעיקרית, היא להבטיח שאוקראינה לעולם לא תהפוך לשורה של מערכות הגנה של הברית האטלנטית ושאין לה "כיפת שמיים" המסוגלת לנטרל את האיום הרוסי.
מה היינו האיטלקים מרוויחים אם זה יחצה את קו מוסקבה? אם נחזור לקו האורך של רומא-ברלין, תהיה לנו הוודאות להיות הקו הראשון של הסכסוך הבא ממזרח-מערב.
מה אם רוסיה לא תהיה מרוצה?
אם נאט"ו מחשיבה את הרחבת המזרח ואת הנכונות לקבל את פני החברות החדשות כנקודה באמת בלתי ניתנת למשא ומתן, מובן מאליו שמוסקבה תשתמש באוקראינה כדי להפיל את השולחן, ללא קשר לתגובות קייב. שיהיה ברור: השאלה היא לא הצטרפותה של אוקראינה, שאינה ריאלית בטווח הבינוני, אלא הנסיגה, לפחות חלקית, של ההגנות המוצבות בפולין וברומניה.
חשובה לא פחות היא הזמינות עבור קייב של חימוש, ציוד ויועצים שסופקו על ידי וושינגטון ומדינות בעלות הברית כדי להתנגד ללחץ הרוסי. בואו לא נשכח את מה שנכתב לפני כמה ימים (ראה מאמר): מוסקבה וושינגטון אספו את כל התיק הזה רק כדי להחליט שנאט"ו צריך להעביר את צירי ההגנה של אירופה נגד מערכות הטילים הרוסיות האימתניות מהמדינות הסוציאליסטיות לשעבר לקו איטליה-גרמניה של העבר. בדרך זו, קלינינגרד, למעשה אקדח רוסי פוטנציאלי המכוון למקדשה של אירופה, לא תסתכן עוד במחנק במקרה של מלחמה בנשק קונבנציונלי והבלטים עלולים להיאלץ להכיר בים הבלטי כאגם רוסי. אבל זה סיפור שכשקרנים מוכשרים, לא פוליטיקאים רוסים ולא מערביים יספרו לכם...
מה יקרה לאחר שהמשא ומתן צפוי להיכשל? בטווח הקצר עד הבינוני, מוסקבה תיצור איסור אווירי ויבשתי בעצמה בתוך שטח אוקראינה, ותפגע בכוחות המזוינים של קייב ובתשתיות עד כדי אילץ אותם לסגת 300-500 קילומטרים מגבולות רוסיה המערבית. , ים אזוב וחצי האי קרים, שהוא למעלה משליש מאוקראינה. היא תעשה זאת על ידי הסתמכות על היעדר ערבויות אבטחה כהוכחה פנימית. בכך ימנע הקרמלין, בין היתר, מהעברת כוחות ממוכנים ובעיקר חי"ר בתוך שטח אוקראינה, שם מוקשים, ארטילריה והתנגדות מחכים להם לבצע טבח, שפוטין בהחלט לא יכול להרשות לעצמו. במטרה בחירה מחדש.
בקיצור, הדבר הכי סביר הוא שנחמוק מהתרחיש הראשון לשלישי, אלא אם מוסקבה וושינגטון, מעל לראשינו, יחליטו שאפשר להקריב בחלקה את "אירופה החדשה". אבל בתור שקרנים טובים, הם לא אומרים לנו את זה: את זה נגלה רק על ידי חיים...
צילום: TASS
