הזמנים האנושיים הדרמטיים - ולפיכך גיאופוליטיים במהותם - שחווים הקולקטיביות והכוחות שהם מבטאים, הופכים את זה לדחוף עוד יותר לנסות לשרטט את הסיכויים של אימפריה מאוד מסוימת, אבל בהחלט עדיין חיה, לפחות ברוח ובתפיסה יש לו את עצמו, כמו הבריטי. לשם כך, אינך יכול שלא להתחיל במסגור טוב של סוג הנושא שאתה מדבר עליו.
לא אומה, אבל אימפריה אכן, ואחת האימפריות המתוחכמות והיכולות ביותר בהיסטוריה המודרנית והעכשווית. אפילו לא א מַלְכוּת לכן ואפילו לא בריטי, אבל אימפריה e אינגלזה. למעשה, כשאנחנו מדברים על בריטניה di בריטניה e אירלנד הצפונית מיד נכנסים ליכולת האנגלית העמוקת להסתיר (לכן להגן ולפיכך להעלות) את השליטה של האדם על תושבי האי שנקרא "בריטניה הגדולה" ועל החלק הצפוני של האי האירי.
בריטי זהו שם תואר שגורם ל"דיירים" של המחוזות הקלטים להיראות שווים ומזוהים, אבל הוא רטוריקה, פיצוי לשוני של הנשלטים. מניה דומיננטית פירושה אם כן, לא יותר מאשר אחדות צריכה להיות מובן כאיחוד על ידי הגרמנים/אנגלו-סקסונים, שקובעים את גורלם של עמי ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד.
כמובן, אנחנו מדברים על אימפריה, שאפשר להגדיר אותה בראש ובראשונה ככזו רק sui generis, בהתחשב בכך שהיא כפופה לאימפריה אחרת, שהיא ההגמון העולמי הנוכחי, ארצות הברית, אך גם ודווקא איתם אנחנו. לגעת בהולדת הכוח הגיאופוליטית, שהבריטים היו מסוגלים לה, שכן ארצות הברית נולדה כרצחי אבות ומלוכניים מהפכניים נגד לונדון, אבל כבר בשם אפשר להציץ במשהו ממוצאם המוכחש.
כפי שהשם אנגליה מסתתר מאחורי הניסוח של הממלכה המאוחדת, כך שלוש עשרה המושבות מוגדרות באופן כללי אפילו יותר מרפובליקות, מדינות, וגם מאוחדת, כוח מירבי עטוף במעורפל מרבי, להעמיד פנים שהמהות האימפריאלית אינה אינהרנטית. היררכיה ולכן שליטה של אחד על השני. דווקא מהם, מארה"ב, מאיך שהם עולים, אפשר לראות שאימפריה, אם היא גדולה בעלייתה, היא עוד יותר בירידתה, כי היא, אפילו יותר מהראשונה, צריכה חכמה.
למעשה, דווקא בירידה הוכיחו האנגלים שוב את יכולתם המעולה לייצר היסטוריה עבור עצמם ועבור עמים אחרים. למעשה, כשהם מדממים למוות במלחמת העולם הראשונה ועוד יותר מכך הם מגיעים לקיצוניות של הקרבה בשנייה, הם מרגישים שהם יצאו מכוחם, הם ניצחו, אבל הם מותשים. עם זאת, במקום לקבל את הרעיון של מטרתם, הם משנים אותו, כהומאז' לאופי האמיתי של כל קהילה, שהופכת לגיאו-פוליטית בדיוק כאשר ומשום שהיא אינה מקבלת את סופיותה, את היותה, בכל מקרה, יצירת בן תמותה. אל תקבל את הסוף הזה, תעכב אותו כמה שאפשר, מסיבה זו הבריטים, מצ'רצ'יל ובעיקר ממשבר סואץ ב-56', יהיו משוכנעים שהם חיים לא בדעיכה, אלא העברת האימפריה, לפיה החולשה החדשה לא אומרת שהאימפריה האנגלית מתכלה וגם לא שהיא גוססת, אלא היא מעבירה את כוחה, שמעולם לא נשרט, לבנה הגרמני מעבר לים.
לכן מתנה, אני לא דוחה. פיקציה מקסימלית של מחשבה שדווקא בגלל וכל עוד היא נשארת אימפריאלית, מייצרת שקרים ואשליות, או יותר נכון פדגוגיה ותעמולה. מאותו רגע, לונדון שואפת למקם מחדש את הרעיון הגרנדיוזי שיש לה מעצמה עם השבריריות החדשה שלה, כלומר, היא מנסה להיות חלק מהעולם ה"ממוצע", מקום קטן לאנגלי, קטן מדי.
הכניסה לאיחוד האירופי, כמו גם ההשתתפות הברורה במחנה ארה"ב במלחמה הקרה הם לא יותר מאשר הצעדים הראשונים במצב חדש זה של כפיפות, אשר דה-קולוניזציה של מחוזותיהם והפיכתם למקורבים יותר או פחות קשורה למחנה האנגלי היא לא אחרת מאשר החתימה הבולטת ביותר של תנועה זו.
שיהיה ברור, עבור הבריטים, ותאצ'ר יזכרו זאת, זו לא שאלה של הפך למשקל ביניים, אלא במשקל כבד שמשחק בשדה האמצע ועדיין שם כדי להצליח להצטיין. אולי גם אשליה, אבל נכון ומופגן מספיק כדי להמשיך לחלום בגדול.
השיעור שניתן לארגנטינה הוא מסר לממוצע, האימפריה הבריטית (האנגלית) עדיין יכולה לנצח במלחמות ולהגן על המחוזות שלה, גם אם הם אבדו בסלעים אלפי קילומטרים מארץ האם. "אל תבלבלו בין הקצב האיטי לבין חוסר היכולת להגיע רחוק", זו האזהרה של אשת הברזל.
אז כן, אימפריה שאינה רוצה ולא יכולה לוותר על אותם שברים גיאוגרפיים נידחים שהם אסטרטגיים לחלוטין, שבהם היא עדיין מבוססת ומהם עדיין נובע הכוח השיורי שיש לה. אבל ראש הממשלה לא חולמת לעזוב את האיחוד האירופי, היא מכירה היטב את גבולות ה"חיה" הגיאופוליטית שלה. יש צורך לרמוז אותו בפורומים, שהוא כבר לא יכול להרשות לעצמו להזניח.
בידוד הוא המותרות של החזקים ביותר ואולי אפילו לא אותם. "התמוססות" בארגונים פירושה גם ניצול וגם נתק. שוב, איתה, הסיב האימפריאלי האנגלי יודע שההסתתר יתרון יותר מחשיפה.
אימפריה חלשה, לעומת זאת, יכולה לשרוד אם הגורם האנושי שלה, אם אוכלוסייתה תישאר קומפקטית, משוכנע בצורה הומוגנית בגורלה המשותף ושהיא מצדיקה מנה עצומה של קורבנות. במקום זאת, לאחר שיישם את היציאה מהאיחוד האירופי ללא רוב עממי מוחץ ומעל לכל עם התנגדות תושבי האי הבריטי ובירתם, התווה סדק ראשון בוודאות האליטות האנגלים יודעים לשמור על הספינה הבריטית יציבה בגלי ההיסטוריה הסוערת.
ברקזיט אינו אלא לקחת כיוון מאוד לא ודאי. בעיטה חזקה, אבל אולי מפוצצת. גילוי הנכונות לרדוף אחריו במחיר של אובדן מה שניתן להגדיר כעמוד התווך האמיתי של הביטחון האסטרטגי של לונדון, או על ידי קבלת מחסום המכס בינינו לבין צפון אירלנד, נושא בתוכו ריח של חולשה והיעדר. ללכת מאחז גיאוגרפי טבעי, שממנו ניתן להבטיח את אי מוחשיות של לפחות כל החוף המערבי של בריטניה הגדולה.
כאשר הצלת מה שניתן להציל מגיעה לנקודה של ויתור אפילו על החיוני, אז זה אומר שהסרטן עומד להגיע ללב האימפריה. תפיסה זו, כן, ברורה מאוד למעמדות השליט האנגלים, שעם זאת, ככל הנראה, הגיבו בצעד, ברקזיט למעשה, שמסתכן בקריסת הבניין שהיה אמור להינצל עוד יותר. מודעים למחלה, פחות בטוחים בריפוי.
כמובן, בעיניהם האיחוד האירופי הוא בנייה שאיימה להחליש עוד יותר את המעט שנותר מהשליטה בלונדון, ובכל זאת ייתכן שנקודת הדילול במחוזות הגיעה לרמה עד עכשיו שהברקזיט התרחש מעבר לתאריך היעד. ו לכן עם השפעה מזיקה יותר מאשר מועילה. מאיץ אמיתי של התפוררות, שמפעיל מערבולת אחת של אירופיות ועצמאות של הנתינים הקלטים, כמו גם מרמז על כמעט נטישה של האיחוד הצפון-אירי הנאמנים שלהם, אנגלית אמיתית על אדמת אירית. הקרבה טרגית של אחד מקווי החזית הנאמנים ביותר של הכוח האנגלי, מום עצמי נורא של הגורם האנושי החשוף ביותר. חתימה על פרוטוקול, המודה במחסום מסוים, אם כי בעל אופי מסחרי בלבד, בין לונדון לבלפסט, לא יכולה שלא לקבל קונוטציה גיאופוליטית של ירידה נוספת.
המצב הנוכחי מחייב כעת את הממלכה המאוחדת לא לסגת מברקזיט, אך בו בזמן מאלץ אותה לנסות ליישב את הדרך שננקטה בשינוי אימפריאלי חדש, הרבה יותר פיקטיבי וחמק (שלא לומר אוטופי וחלומי) מאשר המצב הנוכחי. תרגום של שמונים שנה קודם, או מה שנקרא חדש בריטניה העולמית. אם העבר הזה היה העברת השרביט לכוח הרבה יותר אמיתי וכבד, להסוות את היותו כמעט על הקרקע, היום האידיאולוגיה של בריטניה העולמית נראה, במעורפל שלו, לא יותר מאשר לומר לעצמו "אני לא רוצה למות, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה. עדיין יש לי את הכוח להילחם כדי להיות שם". כוח אפקטיבי ובלתי מעורער, שעדיין מסוגל למלא תפקיד שאין לו תחליף עבור ארצות הברית עצמה ושהצלחתו יכולה לאפשר, אם לא לשמר את בלפסט, לפחות אדינבורו, לשמור על המעמד ועומק הכוח הדרושים לוושינגטון כדי לאטום יותר ויותר במיוחד רוסיה בחזית הצפונית, הפועלת כציר ותמיכה בדור החדש של שוודיה ופינלנד, עוד לפני כניסתן לנאט"ו (כיום מובן מאליו).
זה בעצם המשחק הישן של להראות את עצמך הכרחי לעצמך דומינוס, מיושם היום על המלחמה באוקראינה, אשר לא רק מעוררת את האימפריה הבריטית בניגוד לזו הרוסית, אלא היא גם הזדמנות להפוך לסגן הגדול של האמריקאים בדימום של מוסקבה. כאשר למעשה, יחד עם פולין והבלטים, בריטניה עומדת כחולצת החלוץ של ההתנגשות החזיתית עם הרוסים, לונדון מנסה כלפי מעלה להוכיח את עצמה כזרוע האמריקנית המסוגלת בבלימה נגד "הדוב", אך מחזקת את השכבה הביניים בין רוסיה וגרמניה, גם מדגימות את גישת הבלימה האנטי-גרמנית, המפרידה יותר ויותר בין מוסקבה לברלין. כי התנוחה האנגלית מכוונת גם להפוך לנקודת התייחסות צבאית ופוליטית לאותן מדינות מזרח אירופה שנבהלו הן מברית המועצות לשעבר והן מהתחדשות הכוח הגרמני, שאם היא באמת הייתה חוזרת לדרך, לא הייתה יכולה לעשות זאת. נסה להרחיב את אזור ההשפעה שלך למדינות מזרח אירופה.
לבסוף, לונדון מצליחה לקדם קבוצה של מדינות נכונות כלפי אוקראינה, החל מבריטניה הגדולה לפולין ועד המדינות הבלטיות, ועד לטורקיה עצמה, שמבטיחה את גבולותיה העתידיים, יהיו אשר יהיו, כמובן במובן האנטי-רוסי. תת-קבוצה של נאט"ו של קהילות המוכנות למלחמה (למעט תורכיה, שאמנם מוכנה למלחמה, אבל לא בהכרח נגד רוסיה) הרבה יותר ממערב אירו-מערבי.
כל מה שאמרתי עד כה בוודאי לא מספיק כדי לשרטט תמונה מלאה של החוזקות והחולשות של אימפריה כמו זו האנגלית ובכל זאת די כדי להבהיר שלכוחה של לונדון יש עדיין מה לומר משלה. דומינוס, לבעלי בריתה וליריביה, וזהו קול בגבולות מסוימים שעדיין אין לו תחליף לאיזון העולם שלנו.
זה מספיק כדי למנוע את ההתמוטטות, ההתפרקות או ההפרדה של סקוטלנד וצפון אירלנד ואולי, בעתיד היפותטי ובלתי נתפס לעת עתה, של ויילס עצמה נותר לראות, אבל שום אימפריה כמו הבריטית כנראה לא תקבל. אני מהסס לשבת בדממה ומחכה לבואה, הרחוקה אך בלתי נמנעת, של השינה האחרונה.
צילום: UK MoD
