"מערב הבלקן חייב להחליט באיזה צד לקחת: בצד הדמוקרטיה, זה האיחוד האירופי, חבר ושותף. או אם הם רוצים ללכת בדרך אחרת. רוסיה וסין מנסות להשפיע באזור אך האיחוד האירופי הוא המשקיע הגדול והשותף הקרוב ביותר למערב הבלקן. בעקבות המלחמה ששחררה רוסיה באוקראינה, השאלה היא האם אוטוקרטיות ושלטון החזקים או דמוקרטיות ושלטון החוק ינצחו והמאבק הזה ניכר במערב הבלקן".. במילים אלה, נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, הטרידה את הקהל בפתיחת פסגת האיחוד האירופי-מערב הבלקן ב-6 בדצמבר 2022, אירוע דיפלומטי רחוק מלהיות משנה חשיבות ואשר מסתכן להיכנס להיסטוריה "מעגל האירועים" שאיתו מדינות האיחוד האירופי הרחיקו לנצח כל אהדה שיורית עם הסרבים.
השימוש שלי במונח "סרבים" במקום "סרביה" אינו מקרי בשום פנים ואופן. למעשה, למרות שסרביה היא "המדינה הסרבית פר אקסלנס" בהתחשב בעובדה שאוכלוסייתה מורכבת מהרוב המכריע של הסרבים האתניים ובירתה, בלגרד, הייתה מרכז הכוח החשוב ביותר של העם הסרבי במשך מאות שנים, ומזהה את הגבולות של "סרביות אתנו-תרבותית" עם אלו של המדינה הסרבית הם מצמצמים ואפילו מטופשים.
מתוך הערכה של 10 מיליון סרבים אתניים ברחבי העולם, יותר ממחציתם חיים ברפובליקה של סרביה. כ-2-3 חיים בקהילות תפוצות משגשגות הפזורות בכל פינה בכדור הארץ, כאשר גרמניה, אוסטריה, שוויץ, צרפת, שוודיה, ארצות הברית וקנדה לוקחות את חלק הארי. 1.5-2.5 מיליון הנותרים, לעומת זאת, עדיין חיים מרוכזים בשורה של שטחים המהווים חלק מהמדינות שהרכיבו בעבר את יוגוסלביה, מדינה שהתפרקותה גרמה להפרדה הפיזית של האקומן הסרבי, שבין 1918 ל-1991 היה לו לראשונה מאז 1389 "גג גיאופוליטי אחד מעל ראשו".
בהשוואה ל"בני ארצם" המתגוררים ברפובליקה של סרביה ובבוסניה-הרצגובינה השכנה, הסרבים של קוסובו, מגובה 100.000 נפשם לכל היותר, נראים קטנים מאוד. אולם גם כיום יש לשאלת קוסובאר את היכולת לגייס את הרגישות של רוב הסרבים, זה לא משנה אם הם חיים בשטח הבלקני המסורתי שלהם או בפזורה, והאירופים ושאר ה"מערביים" בכלל לא הצליחו עדיין לא מבינים כלום, למרות העובדה שחלפו שנים ונהרות של דיו (ודם) נשפכו כדי להציג לעולם את המורכבות הבלקניית הבלתי ניתנת לצמצום.
ההנהגות של יבשת אירופה ולאחרונה, של ארצות הברית תמיד נכשלו בעקביות בגישתם להנהגה הסרבית, כמו גם לא הצליחו להבין את התרבות הפוליטית שלה. סמלים היו הפגנות הצהלה המגוחכות שבהן חגגו השלטונות בבריסל את מינויהם של אלכסנדר ווצ'יץ' ואנה ברנביץ' לתפקידי נשיא הרפובליקה וראש הממשלה. ווצ'יץ' נחשב בזמנו לרפורמטור מבטיח, בעוד שברנביץ' שלח את האליטות ה"מודרניות" ביבשת להתלהבות בגלל העובדה הפשוטה שהיא האישה והלסבית הראשונה בהיסטוריה של סרביה שניגשה למשרה מוסדית כה גבוהה.
מיותר לציין שהזמן דאג לצנן את ההתלהבות בהתחשב בכך שמעבר למאפיינים ה"חיצוניים" שלהם, כאשר הם מוערכים במהות האמונות הפוליטיות שלהם, גם ווצ'יץ' וגם ברנביץ' הם לאומנים נלהבים, וכמו כל הסרבים, אינם מוכנים " לוותר" בנושאים בעלי אופי קיומי. וכאן הגענו לטעות המקרוסקופית השנייה של הדיפלומטיה האירופית: הרעיון (או אולי עדיף לקרוא לזה "טירוף") שהיה מספיק כדי להציג בפני הסרבים את הסיכוי להצטרפות עתידית למשפחה האירופית. לגרום להם לשכוח את שאלת קוסובו, אפילו ההבטחה ל"סכום סביר של כסף" לא הייתה שווה את העובדה שעם כמוהם שוכח לפתע את הטריטוריה המייצגת את ערשתו ההיסטורית-תרבותית-דתית ואת עצם המהות של האפוס הלאומי. אתוס, שכן יתר על כן, אוורור הסיכוי הלא כל כך מצועף של איחוד עם אלבניה, אירוע עידן שיהווה אבן דרך בדברי הימים של הלאומיות האלבנית שייצור תקדים היסטורי המסכן שיהיו לו השלכות על כל יבשת אירופה ויהווה "סוס טרויה" שימושי מאוד עבור טורקיה במדיניותה של חדירה חדשה ל"בטן הרכה" של היבשת.
המנהיגים בבריסל ובשאר הבירות של היבשת הישנה טועים בהאמינם שטענותיו של ווצ'יץ' "הצבא יתערב כדי להגן על הסרבים קוסובו מפני הסיכון של טיהור אתני מוחלט" הן רק מילים ברוח ושלמנהיגי בלגרד (שביניהם, יתר על כן, יש כמה סרבים במקור מקוסובו!) לא יהיו "הבטן והתכונות להילחם" (בדיוק אותם נאומים שחזרנו זה לזה. האחרים ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה!), כאשר הם כבר עשו זאת מספר פעמים בהיסטוריה שלהם, אפילו נגד אויבים שלא היה להם סיכוי להביס (1914 ו-1941 הם הדוגמאות הטובות ביותר, לדעתי!).
נותר לראות אם ההנהגה האירופית הנוכחית תהיה חכמה מספיק כדי לפעול כדי לנטרל את המשבר כל עוד יש זמן או שתהיה כל כך טיפשה שתאפשר לו להתפוצץ סופית.
צילום: הכוחות המזוינים הסרביים
